האוטובוס התנהל בעצלתיים תחת השמש הקופחת. גלגליו נסעו קדימה
בקושי רב ובאיטיות שהוציאה את הנהג מדעתו. נשימות האנשים נאבקו
עבור כל משב רוח צח שהצליח לחדור מן החלונות הפתוחים. היה
מחניק וחם ריח זיעה ונעליים עמד באוויר. לא נשמע דבר פרט
למילמולי האנשים העייפים ורעש המנוע. היא ישבה על הספסל האחרון
מעולפת למחצה, כבר מזמן ויתרה על האפשרות להישאר יבשה ועתה היא
נחה בכבדות על הכיסא שלא פסק מלנוע. לידה ישבה ילדה קטנה ישנה
שנת ישרים. בקושי היה לה כוח לנשום ומחשבותיה נדדו הרחק הרחק
משם, אל יום אביב בהיר כשהייתה נערה. היא שכבה מתחת לעץ שבגן.
הרוח נשבה על פניה והיא הייתה מאושרת. היום הוא יום הולדתה
השישה עשר וחברותיה אירגנו לה מסיבת הפתעה. כמובן שידעה על
המסיבה. בעוד כשעתיים תבוא חברתה הטובה ביותר ותזמין אותה ללכת
ל "קניות" כשיחזרו "תופתע" מאד מכל חברותיה שהתאספו בינתיים
בביתה. היא הניחה לרוח ללטף את פניה והתמתחה על הדשה. קרני
השמש המעטות שחדרו מבעד למסך העלים שמעליה שיוו לעץ הפורח מראה
קסום. אט אט שקעה לתוך תנומה רוגעת. כשהתעוררה היה חשוך וקר,
היא מיד שמה לב לכך שהיא אינה מסוגלת לזוז. מישהו העיק על גופה
בכל כובד מישקלו. היא נשמה בקושי רב והרגישה איך ידיו תרות את
גופה. היא ניסתה לצעוק אך הבינה שפיה חסום. ההכרה של מה
שמתחולל חילחלה אט לתודעתה. אימה קרה השטלתה עליה. היא לא ידעה
כמה זמן שכבה שם חסרת אונים אבל בכל הזמן ניסתה להרגיע את
עצמה. עוד מעט זה יעבור עוד מעט זה יגמר. הוא הוציא סכין גדולה
והצמיד אותה לגרונה.
היא התעוררה בבהלה והביטה סביב בחוסר הבנה. הכל סביב היה
כמקודם היא הביטה בשעונה. שלוש ועשרה. דפיקות הלב החזקות שחשה
החלו להירגע ונשימתה חזרה לסידרה. רק חלום חשבה והרגשת הקלה
פשטה בה.
היא פקחה את עיניה. לא, לא, התחנה עוד רחוקה. האוטובוס היה
תקוע בפקק שלא נראה היה שיש לו סוף. לידה הייתה נערה צעירה
משוחחת עם חברתה בעייפות. היא עצמה את עיניה ומחשבותיה נדדו
שוב. הפעם לפגישתה הראשונה עם יוסי. היא ישבה מולו ולא ידעה מה
לומר. היא ידעה שעליה לדבר אבל לא ידעה מהיכן להתחיל. אתה
מבין, היא החלה. אני בן אדם פשוט, אני לא יודעת למה החלומות
האלו מטרידים אותי כ"כ. אני בקושי מצליחה לישון. ואני בקושי
מתפקדת אח"כ במשרד. הוא הביט בה במבט אוהד. כנראה שמשהו מפריע
לך בהם, אמר. היא השפילה את עיניה. אני לא יודעת, אמרה. זה
פשוט, שזה אותו חלום שחוזר על עצמו שוב ושוב, מאז שהייתי בת שש
עשרה.
את רוצה לספר לי על החלום שלך? שאל. היא הירהרה לרגע ואמרה:
כן, בשביל זה אני פה. ואז סיפרה לו על החושך הקור והאיש הלא
מוכר. כשסיימה עמד השקט באוויר. היא לא העיזה להביט בו.
כשהרימה את מבטה, ראתה שהוא מביט בה מהורהר. יש לי שאלה אלייך,
אמר. מה את רוצה שנעשה בקשר לחלום הזה? אני לא יודעת, אמרה.
אני רוצה להבין אותו. את בטוחה? אמר, זה עלול להיות מכאיב
וקשה. כן! אמרה בקול בוטח והישירה אליו את מבטה.
היא פקחה את עיניה שוב. לא עדיין התחנה רחוקה. היא הבחינה שעתה
יושבת לידה אישה צעירה בשימלה פירחונית. עיניה נעצמו מאליהן.
עתה ראתה את אימה יושבת מולה בהבעת חוסר אמון. אני לא יודעת
למה את צריכה להמציא דבר כזה. אמרה בזעזוע. מה עשיתי לך? לא
מספיק הקרבנו אבא ואני בשבילך. כל החיים עבדנו בשבילך וכך את
גומלת לנו? על זה את מבזבזת את הכסף שלך? זה השטויות שמכניס לך
יוסי לראש. אני לא רוצה לראות אותך, תעופי לי מהעיניים! חוסר
האונים המוכר השתלט עליה שוב.
בהיזכרה בזה קפצה את פיה בכעס. והתנערה כמנערת את הזיכרון
מעליה. היא פקחה שוב את עיניה והסתכלה מבעד לחלון. כן, חשבה
לעצמה והינהנה מבלי משים בראשה, עוד כחצי שעה בערך אגיע . עתה
נשבה רוח נעימה מחלונות האוטובוס הריק למחצה. היא עצמה את
עיניה ונתנה למחשבות לבוא כרצונן. היא ניזכרה בבוקר יום
האתמול. היא עברה דרך הקיוסק בדרכה לעבודה וקנתה עיתון.
בריפרוף עברה עליו בעודה יושבת ברכבת. תמונה מוכרת גרמה לה
לקרוא את הכתבה הקטנה באחד העמודים האחרונים. גבר כבן שבעים
קפץ אמש ממרפסת דירתו שבקומה השישית. מבדיקת המישטרה עולה כי
כנראה מדובר בהתאבדות. אחותו שהגיעה למקום דקות מעטות לאחר
האירוע מצאה אותו מוטל ללא רוח חיים על המדרכה.
היא הרגישה מישהו מטלטל את זרועה. חמודה, אמרה האישה היושבת
לידה. הגענו, התחנה האחרונה. היא הודתה לה וירדה מהאוטובוס.
רוח חמה קידמה את פניה. אימה קרבה אליה דומעת. לא היית חייבת
לבוא, אמרה בעודה מחבקת אותה חיבוק חם. רציתי לראות שבאמת שמים
אותו באדמה. אמרה בלחש. אל תדאגי אמרה לה אימה, הצדק נעשה.