פעם בשנה , תמיד בסביבות מרץ , ותמיד תמיד בערב ,הייתי עולה
במדרגות בשקט בשקט ומציץ לחדר של ההורים שלי - והיא תמיד היתה
שם - אמא - והיא תמיד בכתה.

תמיד - כלומר , כל פעם ביום הזה של השנה, שאבא הסביר לי פעם
ש"גם לאמא מותר לבכות - יש לה את היום שלה בשנה , וביום הזה
מותר גם לה לבכות".  חשבתי שמצד אחד, מוזר שמבוגרים בוכים, בכי
כזה של למשוך באף, ושל עיניים אדומות נפוחות, ושל דמעות מלוחות
מלוחות שמורחות איפור - כמו תחפושת של ליצן עצוב בגן בפורים.

היום של אמא בא כל שנה לפני פורים - וחשבתי שאולי היא מתחפשת
לליצן עצוב, אבל אז היא ואבא היו מתלבשים יפה, ואמא היתה
מפסיקה לבכות, והם היו הולכים ביחד למסיבת פורים של גדולים,
לפעמים אפילו עם תחפושות.

לא הבנתי איך זה שלאמא יש את היום שלה בשנה, שהיא בוכה בו, כמו
שיש יום הולדת לאילנות, וכמו שיש ליל הסדר, לא הבנתי אם זה יום
הבכי של האמהות, בכלל - לא הבנתי הרבה - וכשהבנתי - אבא כבר
עזב את הבית - ואמא הפסיקה לבכות ביום ההולדת שלה.