29/6/02 04:58

ואת ישבת שם, כמעט ממול,
לא בדיוק בפינה ולא ממש באמצע,
את ישבת שם וסיפרת על שקרה.
ואני בזווית ישרה, גם לא ממש בפינה,
אבל גם לא בדיוק באמצע, ישבתי והקשבתי.

הסיפור מצמרר ואת, בטון אוטומטי שכזה,
ממשיכה לתאר - קוראת מתוך הדף;
ולפעמים, רק לפעמים, אני מזהה שינוי קליל בטון.
מעיין חנק קטנטן של בכי - והופ! זה עובר,
הטון האוטומטי חוזר ומציף.

ואני יושב ובא לי לבכות, איך יכול להיות...
איך יכול, שליצור מדהים כמוך, קורים כאלו דברים?
איך יכול להיות, שאנשים כל-כך לא נבונים?

ולפני שהגרון מסמן לדמעות,
אני מייד חושב על משהו אחר...
את יודעת - כדי לא להראות.

ובאותו הרגע,
כל-כך רציתי לזוז לעברך.
כל-כך רציתי לכרוך את זרועותיי מסביב לגופך.
כל-כך רציתי להראות לך שאני שם בשבילך.
כל-כך רציתי שתבכי על כתפי.
(ושיהיה לך, סוף-סוף קצת טוב ונעים ושתרגישי נאהבת)
כל-כך רציתי שתביני, שמאחורי המבט המקובע שלי,
יש המון דברים שרציתי לומר...

אבל הרגשתי כמו בתקופה שהכרנו לראשונה,
הרגשתי שאני צריך לקבל רשותך.
פחדתי!!! פחדתי מהתגובה, מהזיוף מהסיטואציה.
פחדתי ממך... שאפגע...

כל-כך רציתי להעביר לך יד בין השכמות...