החורף נגמר. השמש הייתה במעלה הרקיע. הכל היה יכול להיות
מושלם, אם היו ציפורים, דשא, פרפרים- משהו חי, אנושי, אמיתי.
לא חלום. לא חלום בלהות כמו שאני חיה בו עכשיו.
                                         

מינה אמרה לי אתמול, שהשתמשו בשיער שלנו לתעשיית צי-הים של
גרמניה. לא הבנתי במה השיער שלי יכול לעזור. כבר הבנתי שאת
נפשי ואת גופי ברצונם להרוס, לשרוף, להפריח אל על, לקבור
להשכיח, אבל שיער? חלבונים חיצוניים בפיגמנטים של חום, שחור
וזהוב?
אני זוכרת איך אבא תמיד התגאה כל-כך בשיער שלי. אם היה משהו
שהוא כן היה גאה בי בו, היה שערי. הוא אמר שלעולם הוא לא ראה
משהו חלק כל-כך, חום כל-כך, חי כל-כך...לא עוד. אין לו על מה
להתגאות בי יותר. הוא יכול רק להתגאות בפדחת המבחילה והמלוכלכת
שמתנוססת על ראשי.
מינה הוסיפה ואמרה כי הסבון שנותנים לנו לרחצה, מבוסס על שומן
אדם. ניסיתי להקיא, אבל לא היה לי מה.
נזכרתי באימא. איך הייתה רוחצת אותי בגיל 5. איך ידיה הענוגות,
החלקות והעדינות, נעו על גופי. רחצו, ניקו, שפשפו, טיהרו.
מבחינתי, זה היה רגע של חסד עכשיו. אז, בעבר, התייחסתי לכך כאל
שגרת יום-יום. כמשהו שמובן מאליו. עכשיו...שום דבר כבר לא
ברור. מובן. ידוע. מוחשי. אנושי...
                                   

לא יכול להיות. לא יכול להיות. לא יכול להיות שזה אמיתי! שזה
קורה לי! פה! עכשיו! אני לא מתקלחת באימא שלי. אלו לא ידיה
שנעות, נוגעות בגופי עכשיו. עורה ובשרה לא מקרצף את גופי. זהו
שקר. הבלים. מינה ידועה בהמצאותיה המופרחות, בדימיונה המפותח,
בהאמנה לכל שטות ושמועה המתגנבת לאוזנה. הם לא יכולים להיות עד
כדי כך לא-אנושיים, מעוותים, חיות אדם. זהו רק סבון. רק
סבון...
                                   

בכל יום שעובר, אני מרגישה איך אני נחלשת, נכבית, מתכלה. איך
כוחי נגזל ממני. איך אני גוססת. מתה. לאט-לאט-לאט.
נראה לי שהפעם האחרונה שמזון היה בפי, היה לפני 3 ימים, והמזון
הזה היה 20 גרם של לחם, שברובו היה מכוסה עובש.
הודיתי לאלוהים באותו הלילה, ואני אף-פעם לא מודה לאלוהים. אני
בכלל לא חושבת שהוא קיים. פעם ניסיתי לדמיין אותו. דמיינתי
אותו בתור אישה יפהפייה, עם עיניים כחולות, כאבני ברקת, ושיער
זהוב-כמו קצינת ה-s.s של המחנה. היא פעם הביאה לי חצי פרוסת
לחם טרייה. אין לי מושג למה היא עשתה זאת. לא ביקשתי ממנה, לא
נתתי והיא לא ביקשה ממני משהו בתמורה. למחרת בבוקר היא ראתה
אותי. אני חושבת שהיא זכרה אותי מאותו ליל אמש. היא הפכה את
עיני הברקת שלה לשני גושי קרח קפואים וריקים, סתומים, הלא
משקפים מאומה, אך יחד עם זאת, בלתי-שבירים.
                                   

מינה היא החברה הכי טובה שלי, עוד מהגן. יש לה טיפוס. היא
אומרת שהיא גוססת, ובכל יום היא אמורה למות. אמרה שזה לא משנה
אם היא תמות מהמחלה עצמה, או שאיזה קצין יירה לה בראש או
בגרון, כי היא "גם ככה עם רגל אחת בקבר", בשפתה שלה. בכל פעם,
באומרה את הניב או האמרה המצמררת הזו, נתקפתי בצמרמורת בכל רמח
איברי.
וזאת הייתה הסיבה הפשוטה. פשוט לא רציתי להישאר לבד. את אימא
כבר שרפו, את אבא כבר לא ראיתי המון זמן. לעזעזל. אני גם לא
יודעת כמה זה 'המון זמן', כי פה אין זמן,אין שניות, אין דקות,
אין שעות, אין ימים, אין שנים. אין עולם, אין בני-אדם, יש רק
רצח-עם בכל מקום.
אין לי מושג מה עלה בגורלה, של אחותי הקטנה הלנה. אני חושבת
שיהא מצאה מקום מחבוא יחד עם שאר חבריה במחראות או מתחת לרצפת
העץ המתפוררת והמרקיבה של אחד הבלוקים. אני סומכת עליה. היא
תמיד ידעה להסתדר טוב יותר ממני.
כשאמא הייתה שולחת אותנו למכולת בשביל לקנות חלב וביצים, תמיד
נתתי להלנה לחשב את העודף. גם אימא אף פעם לא הפקידה את הכסף
בידיי. היא לא חשבה שאני אחראית מספיק, למרות היותי מבוגרת
מהלנה בשנתיים. אימא ואבא בכלל אף פעם לא סמכו עליי. הם תמיד
התגאו בנבונתה של הלנה, אחותי הקטנה.
                                       

מאפרת האדם הזאת. האם היא אי-פעם תשקוט? תשבוט? תיקח לעצמה פסק
זמן קצר מהמשמרות הכפולות האלה שלה? תיתן לעצמה מנוחה
מההשתעלות הבלתי-פוסקת הזו שלה? מהשריפה, מהכליה, מהמוות?
הייתי מעדיפה שהחורף כבר יחזור. תמיד אהבתי את החורף. תמיד
שנאתי את הקיץ. השלג יחזור ויעטוף את אדמת המחנה בלובנו
ובטוהרתו. כך לפחות אני אוכל להכניס קצת נוזלים לגופי. כבר לא
משנה לי אם בוץ, צואת אדם או חיה, גופה שרופה או חצי חיה מונחת
על השלג הצחור והרענן הזה, שלא בא במגע עם המוות הזה, לפני
צניחתו על הקרקע המבעיתה הזו. רק משהו להכניס לפי. לא משנה
מהו. משהו...
                                       

מהבלוק שלנו אפשר לראות את הווילה של הקומנדאט. היא יפהפייה
בעיניי. מינה אומרת שהיא מכוערת. ממש כמו ארמון באגדות. עם
בלקוני, שפניה פונות על המחנה, עם חלונות גדולים ומרווחים,
שחורים, כנמנעים מלהאמין למתרחש לנגדם. למראה העל-אנושי
והמזעזע שמתרחש כאן. אצלנו, בבלוק, אין חלונות. רק דלת עץ
גדולה וכבדה, שאסור לנו לגעת בה.
מינה סיפרה לי, כי אחיה ראה שלווילה יש דלת עץ גדולה, עשוייה
מעץ דובדבן משובח. אחיה של מינה לקה בסקיבייס. החליטו להרוג
אותו. הרי כבר ממילא לא הייתה לו שום תועלת כבעבר. כך רק תתפנה
עוד "מיטת עץ משובחת" לזה שיבוא אחריו.
מינה לא בכתה כשהודיעו לה על מות אחיה. פניה חיוורות, שפתיה
נעו במהרה, כסובלות מטמפ' גוף נמוכה. עיניה קפואות במקומן,
קפואות על קבר הענק שכרתה במו ידיה- לקהילתה, לאחיה ולבסוף, גם
לה.

הייתי רוצה לראות פעם אחת מקרוב את הווילה של הקומנדאט.
אם רק יכולתי. אם רק יכולתי לדרוך על אדמה קדושה זו, של אנשים
נאצלים ממני. אם רק... אם רק...לא הייתי יהודייה
                                   

הארובה ממשיכה להשתעל ללא הרף. כיחה שחור. כעלטה שבנשמתי.