כל הדרך הביתה חשבתי עליה.
אחרי שבוע עם שעות שינה כמו שעבר עלי, לנהוג בעומס של צומת
רעננה ביום שלישי בשש בערב ולחשוב על משהו אחר יכול בקלות לערב
אותך בתקרית שבמקרה הטוב תסתיים בהחלפות הצעות לא חוקיות בנוגע
לנהג המעורב ומשפחתו הקרובה.

זו היתה אחת "העליות" בקשר, כנראה בגלל זה לא הצלחתי למחוק את
החיוך המטופש שהיה מרוח לי על הפנים. שוב פעם התעשתתי, הסתכלתי
לצדדים לוודא שאף אחד לא ראה את העיניים המסגירות, ובמשכתי
לנהוג.

אני לא בדיוק זוכר מה היה כשהגעתי הביתה, אבל די מהר הגעתי
למיטה.
איך שהרגשתי את השינה סוף סוף מגיעה, הטלפון מצלצל. אני קופץ,
מסכל על המסך אולי זאת היא?! . YAIR מהבהב בירוק זרחני. אני
משתיק באכזבה את הטלפון, עכשיו ייקח לי יותר זמן להירדם. מסתכל
בשעון - צריך לקחת זמנים בימים כאלה של חוסר שינה.
הפעם כבר ממש ישנתי כשמעתי את הצילצול שוב. מה עופר רוצה ממני
בשעה הזאת? אולי זה בגלל שאין לו מפתח, והוא רוצה לוודא שאני
כבר בבית. הוא מזכיר לי שהדלת נעולה, ולא אכפת לו לישון בחוץ,
אבל הוא ממש ממש רעב. אני מדדה לסלון, פותח הדלת ומסתכל בשעון
לראות כמה הספקתי. רבע שעה ? נו מילא. הפסדתי 45 דקות נטו.
לחזור לישון עכשיו אני לא אוכל לא משנה כמה עייף אני.
אני ממשיך לסלון ומניע את המפלצת, שומע את המאוורים משמיעים את
הרעש המוכר. מסתבר שהתפנה לי חלון ביומן - ואני חייב לנסות את
במשחק הזה.  ממש התפעלתי ממה שראיתי עד עכשיו, שזה צפוי,
בהתחשב בעובדה שלקח להם יותר מ3 שנים להוציא את מספר שלוש.

מסתכל שוב בשעון. כבר שש וחצי !  למה היא לא מתקשרת ? נכון
שהיא אמרה שבסביבות שבע, אבל אולי היא חושבת שאני ישן? מתלבט
שוב לשניה אם היא תלחץ מזה שאני מתקשר, ולוחץ על "2".
היא עונה בקול מנומנם ושוב מכה בי האשמה לחוסר השינה שאני גורם
לה. אני שומע צרפתית ברקע ומבין שהיא עדיין שם. היא אומרת שהיא
כנראה תאחר, ומייד שואלת אם "זה לא נהיה מאוחר מדי? אתה חייב
לישון!" אני מוחק בשניה את המחשבה שאולי היא שואלת רק בשביל
להתחמק ממני, ומסביר לה שאין לה מה לדאוג. אם היא היתה מרגישה
מה שאני מרגיש היא היתה יודעת שאני מוכן לא לישון עד סוף השבוע
רק בשביל לראות אותה עכשיו. ואולי היא כן מרגישה?

מסתובב עצבני בדירה. כבר נהיה מאוחר ? למה היא לא מתקשרת ?
נכנס להתקלח, יוצא מתנגב.
מסתרק, מסתכל על עצמי במראה, המקלחת עזרה. נרגעתי קצת. פתאום
שומע שוב את הטלפון. ממהר לסלון, מסתבך עם השיער בעיניים -
איפה הטלפון?! לוחץ על "מענה", שקט בצד השני.
על המסך "שיחה שלא נענתה". שיט, חושב לעצמי. שוב פישלתי. אני
חייב לתת לה להרגיש בטוחה.
היא עונה אחרי 2 צילצולים, "זה נראה כאילו אתה משחק משחקים".
צדקתי, באמת פישלתי.
אני מתאכזב לגלות שהיא שוב רוצה לדעת אם זה לא מאוחר מידי.

בפעם הבאה שהטלפון צלצל קפצתי עליו. היא מסיימת, זה טוב, אבל
היא שואלת כבר פעם שלישית אם זה לא מאוחר מידי.
אני לא רוצה ללחוץ, לתת לה זמן להגיע הביתה ולהתארגן לפני שאני
נוחת עליה מי יודע עד מתי. כשאני מגלה שאני הולך בסלון מצד לצד
בין  עופר והטלויזה, והוא ואיריס מתסכלים עלי בחיוך. אני הולך
למקלחת, מוציא את הכביסה מהמכונה והולך לחבל. אני חייב להעסיק
את עצמי עוד 10 דקות ואז אני יוצא, אני מבטיח לעצמי.
רץ לאוטו, מניע, וטס. היא מתקשרת קצת אחרי בני-דרור. אני מעיף
מבט מסביב, אין ניידת מסביב, ועונה. "אני בצומת רעננה", שלא
תדאג שנסעתי מהר, מנתקת. היא יודעת שאין לי דיבורית.

המהירות עולה, הראש מפנה את המחשבות לצורך החלטות מהירות
בהחלפת נתיבים. מזפזפ בין הנתיבים עם הפיג'ו, נהנה מהגודל
והמשקל הזעירים. שילכו להזדיין השוטרים והרשיון.














יוצאים מהבית שלה. אי נעימות מהמחשבה על שהייה במעלית איתה ועם
אמא שלה באותו זמן. הם ממש סומכים עליה. טוב, בעצם מהבגרות שלה
אפשר לנחש שהיא חונכה (ואולי בדרך הקשה?) לקחת אחריות על החיים
שלה לבד.
אז מה?, אפשר לפרש את העובדה שהיא באמת נרדמה לידי כהתקדמות?
אם כן, זאת ההתקדמות היחידה שכנראה היתה.  מדכא את קולות
הוויתור. תתאפק. זה לוקח זמן. לעזאזל זה לוקח זמן.

מסתובב במשרד. אני עייף, שחוק, וקצת כואב לי הגרון. דיי מהר
משתלטים הרחמים העצמיים, ואני מתחיל להרגיש ממש רע. ננצל עוד
יום מחלה. אני לא יכול לסבול את העובדה שהיא כל כך קרובה,
ואנחנו לא יכולים לדבר. ולמה היא לא פותחת את המסנג'ר ?!

שוב בדרך. מה לעזאזל העומס הזה בכיוון הזה בשעה הזאת ? נכנס
הביתה, רץ למחשב, מניע, מתחבר. היא עדיין לא שם?! עד כדי כך
הרחקתי אותה אתמול ? באמצע ההתלבטות אם ללכת לישון או להתקשר
להגיד לה שאני בבית, היא מתחברת.
אני מחכה כמה שניות, אולי היא תפנה אלי קודם. אחרי 2 שניות אני
מתחיל להקליד. היא עדיין חוששת שהיא מטרידה אותי ?! למה תמיד
אני פותח את השיחות במסנג'ר?
אני מנסה למצוא את הניסוח הבלתי אפשרי להסביר לה שוב שאני רוצה
זמן לחשוב וזה לא סימן רע. הפעם זה באמת יעבוד, אני אגיד לה
הכל. תכנית כזאת לא יכולה להיכשל, לא אחרי ג'וינט שלם, לבד.
זאת הפעם הראשונה שאני מעשן באמצע השבוע, ועוד ביום עבודה ?!
אני מרגיש רע אם זה.

ממש כואב לי שאני מבין איך היא מרגישה דרך ההודעות בטלפון. אני
מנסה להסביר שוב, וחוזר למחשב. אני חייב להמשיך, ההתחלה נראית
ממש טוב. חומר טוב.

ממש קשה להישאר ממוקד באותה מחשבה יותר מכמה שניות במצבי,
ויותר מפעם אחת אני תופס את עצמי בוהה במסך וחושב אולי להישבר
כבר. אני אספר לה בטלפון וזהו. אני מנסה להחליט שוב למה זה
יגרום, ומחליט שוב לחכות. אני עדיין לא יכול להפיל את זה עליה.
היא בטח תילחץ נורא ותגיד משהו כמו "לפני שבוע חשבת שזה לא
קיים" או "אתה עדיין לא מכיר אותי מספיק בשביל להגיד את זה".

ממשיך לכתוב עד שמבין שהגעתי להווה, ואני עדיין לא מספיק
כשרוני בשביל לכתוב על משהו שעוד לא קרה. חושב על סיום מתוכם
וחותם.

היא בטח תקרא את זה במשרד, ואפילו שזה יהיה לה קשה. אולי אריה
יראה אותה בוכה וישאל מה קרה.
אחרי שהיא תרגע היא תיזכר שכתבתי בסוף שעכשיו אני הולך לישון,
בעיקר בשביל לתת לה לחשוב על מבול המידע ששפכתי עליה.
לסגור את הפלאפון לשעתיים פעם ראשונה מאז שזה התחיל. אני מתחיל
בהמתנה.