בהתחלה לא היה דבר מלבד הצבע השחור. זה לא היה בדיוק שחור, זה
היה מעין שחור-כחול-כהה-סגול-חזק שכזה, וצבע זה הקיף הכל בצורה
מסמאת כמעט.
ואז סדק גדול נפרץ בשחור הנורא, שלא היה בדיוק שחור, ואור בקע
מתוך הסדק ונראה כמו ברק החותך את השמיים, אלא שאז לא היו
ברקים ולא היו שמיים, והלילה נולד.
הוא היה ענקי ועטף הכל וכל. גופו העצום כיסה את הרקיע שרק
עכשיו החל להיווצר; זנבו האדיר מילא ואדיות ועמקים בשחור,
אפילה וחשיכה. כנפיו העצומות הטילו צל על האדמה, על ההרים
הגבוהים, וצווארו האדיר נכרך סביב הדרגונייט, ההר הגבוה ביותר
בעולם. את עיניו הכסופות אשר נחו, שלוות כל כך למראה, לצידי
ראשו, פקח אז ואור קר וכסוף הציף את העמקים, וקשקשיו השחורים
נצצו בקצותיהם ככוכבים.
לא היה אור בעולם. חשיכה וקור שלטו בו בעוד הלילה כורך עצמו
סביב העולם, חובק אותו ומסתיר מן העולם הכל - את השמש שהחלה
להיווצר, את הכוכבים שהמתינו לנצנץ באחורי גופו העצום, את תווי
האדמה הנאים והמתקמרים כגופה של בתולה. אך איש לא ראה דבר מאלה
- ולא רק מפני שהלילה היה החי היחיד, אלא גם מפני שהוא הסתיר
את כל אלו.

ואז, יום אחד, הגיעה הבוקר. היא הייתה כמוהו, יצור מגודל ארך
צוואר וזנב וגדולת כנפיים, אלא שגופה היה תכול עם כתמי-עננה
לבנבנים כחלב ועיניה היו צהובות-זהובות, והיא הייתה יפהפייה.
אך הלילה לא השית לבו ליופייה של הבוקר. הוא ראה בה איום
לשלטונו בעולם, שכן קיום יצור חי נוסף מהווה איום, בעיקר
כשיצור זה הוא כמעט בגודלו של השליט. על כן שילח את זרועו
וציפורניו מזויינות הטפרים אל פניה של הבוקר ושרט את פניה.
צלקת עמוקה נחרטה בפניה של הבוקר, ואחת מעיניה הזהובות נפגעו
ללא תקנה ואבדו לעד. הבוקר אגרה חמצן למלוא ריאותיה והשתמשה
בנשק היחיד שידעה כי יפחיד את הלילה הדיקטטור - היא פלטה
כדור-אש עצום מגרונה, זוחל בתחילה כאש נוזלית ואז יוצא מפיה לא
עוד נוזלי כי אם אש-דרקון בוערת וקטלנית.
הלילה פרש את כנפיו, משראה את האש מבריחת הצללים של הבוקר, ועף
לו מעלה, מעלה, מעלה, מעבר לתחום הראייה כאשר כיסתה הבוקר
התכולה את השמיים ואת הארץ. הוא המתין מעלה, כנפיו מתעייפות אך
הוא עדיין מסרב לחזור מטה, להתמודד מול אשה של הבוקר.
וכדור האש של הבוקר חצה את השמיים ממזרח למערב בקשת מרשימה,
ואז דעך לו מאחורי ההרים. וברגע שדעך מיהרה הבוקר להיחבא, שכן
ידעה כי אם לא תספיק, ייקח הלילה את נקמתו על שהניסה אותו.
וכך, במחתרת, הייתה הבוקר כל ליל מכינה כדור אש ענקי לשלח
לאורך השמיים, וכל יום היה הלילה עף מעלה, בורח מן הבוקר,
מקווה כי יום אחד יוכל למצוא אותה ולנקום את נקמתו.

סוף עגום לו לסיפור הבוקר והלילה. יום אחד החליט הלילה כי דיי
לו במרדפים חסרי הטעם הללו, והוא צלל מטה אל הארץ ונלחם בבוקר.
הבוקר, שהייתה חלשה מאוד אותו זמן, לא יכלה להתנגד, ומתה
מפצעיה באותו יום. והלילה, אשר לחם בחריקת שיניים, חש את
קשקשיו השחורים הולכים ונצלים באורו של כדור האש של הבוקר,
ולבסוף היה לא יותר מגוש שחור ענקי, דרקון-אדירים מפוחם שכיסה
את דרגונייט, ההר השחור.
אחים היו אלי הדרקונים. עליהם נפלה מטלת בריאת העולם אך כל
שיכלו להתעסק בו היו מלחמותיהם הקטנות, הקטנוניות, הפחדים שלהם
מפני אובדן כוח או הטינה שחשו כלפי אלו שפגעו בהם פעם, מבלי
להבין. הם לא מילאו את משימתם כראוי ונפלו מכס האלים, והביאו
חורבן על עצמם, למרות שהיו אלים.
אם כך, מדוע זה ישנם בני אדם שמאמינים שבכוחם לשרוד מלחמת אחים
לתבונה ולידע ולצלם אנוש, כשאפילו על האלים לא חס החורבן על
עוונות שכאלו?