כשזה קרה, הייתי בן 9. ניסיתי להבין איך לחבר בין סופר-מגמן
הכחול לאולטרה-מגמן הסגול, כשזה הכה בי.
הבנתי לפתע הכל. זה היה מצב מאוד מבדר, של ילד בן 9, שפתאום
מבין. מבין הכל. לא קצת. אפילו לא הרבה. הכל.
ניסיתי לנער את זה מראשי, אבל שום דבר לא עזר. התחלתי לדפוק את
הראש בקירות, כי בסך הכל הייתי בן 9 וזה היה קצת כבד מדיי
לטעמי.
בסוף הראש שלי התחיל לדמם אז שמתי פלסטר. הבנתי שאני לא אוכל
להוציא את זה מהראש שלי. אני חייב לחיות עם זה.
החברים שלי לעגו עליי כשסיפרתי להם על זה, ולירי, בת אחת
מהכיתה שלי, פתחה במטח יריקות ססגוני במיוחד לעברי. בעקבותיה,
כל הכיתה ירקה לעברי ובמהרה הצטרפה גם שאר השכבה.
ניסיתי לברוח מהמדרגות, אבל הם הציבו מארב של שני בריונים
מהכיתה הטיפולית, שהתחילו להנחית עליי מוחטות-רצח.
כשהצלחתי לצאת מהאזור של השכבה שלי, פתאום גיליתי שכל שאר
השכבות, גם הן ירקו עליי.
איכשהו הצלחתי לברוח מבית הספר, וכשחזרתי הביתה גיליתי שאין לי
מפתח בתיק.
היום הזה היה הרבה פחות כואב, לו לא הייתי מבין אותו.