היא בועטת בי ובועטת בי.  אני אומר לה- מטומטמת, את לא מבינה
שהיא הייתה סופר-מודל?, אבל לענת העובדה הזאת לא מזיזה חצי
סנטימטר של אכפתיות.  כשאני מספר לה על השתלשלות העניינים, על
המסיבה של סרג'יו-משהו בניו-יורק, איך באו כולם ואיך הוזמנתי
בטעות, היא זורקת עלי שני שקי חול.  אני מסביר לה- ענת, את לא
קולטת איזה מזל, אה?!  פשוט לא קולטת!
חודש אחרי שהגעתי לניו-יורק נגמר לי הכסף לגמרי.  חצי נקניקיה
בדוכן גומר לך משכורת חודשית.  התחלתי לצלם בסנטראל פארק,
ואיזה צלם, שהסתבר אחר כך שהיה די מחובר לכל הסצינה המקומית לא
רע, התלהב מהתמונות שלי.  הוא אמר לי "קאם, יאנג מן, יו שוד
סטיק טו מי אנד לרן א טינג אור טו אבאוט דיס ביזנס".  הצלם
שיכן אותי בסטודיו הענק שלו ונעלם לאיזה שוטינגס באיי סיישל.
אמר שיחזור בקרוב ושבינתיים אסתדר וארגיש בנוח.
הרגשתי מאד בנוח.  אמנם לא היה נעים כשהתנור התקלקל, אבל
שרדתי.  אתה לומד לקטר פחות אחרי שירות של שלוש שנים בתותחנים.
זה כבר קטן עלייך.  היה קר.  קר תופת ברמת הגולן.  בלילות
היית חייב לארגן לעצמך שתי שמיכות צמר או מינימום געטקס כדי
להתחמם.  ענת הייתה המש"קית-טאץ'.  שמה עלי עין מהרגע הראשון,
רק כי לא עשיתי לה צרות.  חייל צדיק בסדום.  לא ביקשתי טופס
55, לא ביקורי בית.  רק חום.  זה כל מה שהייתי צריך.  היא באה
לילה אחד, שהיה קר במיוחד.  התעוררתי.  היא לא אמרה דבר, רק
נכנסה מתחת לשמיכה והתחילה לנשק אותי.  הרגשתי בנוח.  מאד
בנוח.  מזל שהתנור התקלקל.
אחרי שבוע שבו קפאתי בסטודיו, הגיעה עבור הצלם הזמנה למסיבה
ו'יד אול דה הוז אנד דה הוז.  לא שחשבתי ישר ללכת, זרקה עלי
ענת גם את המאוורר החדש ואת האקווריום.  על תכולתו.
הייתי בטוח שיש רשימה שמית וכל מיני מכשולים שכאלה, אבל כאשר
כעבור יומיים התקשרה מישהי לוודא שהצלם מגיע, אמרתי לה שאני
הצלם ושאני שולח את האסיסטנט שלי במקום, כי אני בשוטינגס פאר
אוו'י.  נתתי את שמי ושכחתי מזה לגמרי.
ענת חוזרת לבעיטות.  אחח.  אחת לצלעות.  משוגעת, תקשיבי רגע.
ענת לא מוכנה להקשיב.  אני סופג בעיטה ועוד בעיטה, מאבד הכרה
ומתעורר אחר כך שוב.  היא מכינה סביבי מעגל של חפצים דליקים.
אני לא מסוגל לזוז - ואז קולט שהיא מסמרה אותי.   ענת מותק,
תקשיבי.  עזבי אותך משטויות- קחי את גדול-הנזירים ותעמידי אותו
במצב שלי.  אני מוכן להתערב איתך שהוא היה עושה אותו דבר!
בחיי! היא לא מקשיבה.  באמוק-איסוף-חפצים הגברת.  אני אומר
לעצמי שזה לא הזמן להיות ציני - גם אם זה רק בלב - וחושב על
טקטיקה אחרת.
לא מוצא.
ממשיך בסיפור.
ביום המסיבה מגיע לי איזה הומו שמצחיק לי את הנשמה (הדיבור,
הדיבור.  זה יכול להרוג אותי).  ענת יצאת מהבית, אני לא מבין
לאן, ואיך היא תשמע את הסיפור ככה, מרחוק.  אני מחכה.  סופר
כבישים.  כביש 1.  כביש 4.  כביש הערבה.
היא חוזרת.  בידה קופסת גפרורים.  היית אומרת לי, יש לי בכיס.
היא מסתכלת במבט עכור ומנוכר לתוך עיניי, מלכסנת כמו בסרטים
ושומרת על זכות השתיקה.  אני מספר לה שההומו מלביש אותי מכף
רגל ועד ראש.  אני לא מתנגד, גם כשהוא בודק קצת יותר מדי לעומק
את מידותיי.  הוא אומר שהערב איי הב טו ו'ר דיס אאוטפיט, אנד
טל אבריבאדי דט איטס היז דיזיין.  אני מבטיח לתת לו קרדיט, כי
פייר - מה שמגיע- מגיע.
הרגע הגורלי מגיע.
התארגנתי על מונית, ואני נוסע למסיבה של סרג'יו.  אני שוכח את
ההזמנה.  "גאון" - אני חושב וכועס על עצמי, אבל לא יותר מדי,
את מכירה אותי.  לא מחמיר עם עצמי.  ענת בינתיים מעשנת סיגריה
שלישית ובדרך לכבותה.
למזלי, בכניסה זיהו את החליפה של ההומו ונתנו לי כבוד של
מלכים.  התרגשתי.  בחיי.  הרגשתי כמו מלך לערב אחד.  אני נכנס
וכל העולם, אשתו ופילגשו מפזזים לי מול העיניים.  שלושה
עיתונאים שאלו אותי מהיכן השגתי את מלבושיי- אני זוכר לתת
קרדיט להוא, וניגש לקחת איזה דרינק.  מתלבש לי טוב עכשיו
וודקה, אבל לא יודע אם זה נחשב ומה הקודים.  לקחתי בכל זאת
וודקה.  גם וודקה היא מוצר דליק.  סיימת את הסיגריה, סיימת
לזרוק עליי דברים, ואז את מתקרבת אלי ואני קולט שכל המעגל
שיצרת סביבי לא אמור להביא גשם.  אני רואה שיש שביל חפצים,
המוביל לאיזור חלצי.  את מדליקה את החפץ שמעל ראשי- איזה כיסא
שבור או משהו דומה שגופי שיבר מבעוד מועד.
טצזצז!
הוא נדלק.  בטיל.  כמוך.  מכל שטות.  זה משגע אותי לפעמים,
ענת, זה משגע!  תירגעי קצת יא' אללה שלך!  חוזרת לשבת על הכיסא
השלם, מציתה עוד סיגריה ומעשנת.  וזה לא בריא, פוסטמה!  את כבר
לא מתרגשת.  פעם היית מתחילה לבכות כל פעם שקיללתי.
אני שתוי, אחרי משהו כמו שלושה דרינקים, כבר לא זוכר אילו.
אני רואה אותה מתקרבת אלי, מטופפת בצעדים מדודים מאד על עקבים
גבוהים מדי.  אני מזהה אותה מהפרסומת.  מופיעה כל שני מטר על
איזה שילוט חוצות או אוטובוס.  היא מחמיאה לי על התלבושת
ואומרת שכדאי שנבדוק איך אני מחוצה לה.  היא סוחבת אותי בין כל
האנשים, לוקחת מעיל פרווה אפור, ואנחנו יוצאים יחד לקרה
שבחוץ.
אני שיכור לגמרי ובקושי רואה צעד אחד קדימה.
אנחנו ב- 67 וברודווי.  בדירה שלה חם.  פנטהאוז מדהים עם
ג'קוזי, ממוקם ככה, שאתה רואה את כל העיר נשקפת לך מהחלון הענק
והמרווח.
אני ניגש למקלחת ושוטף מעלי שאריות של קור.  היא נכנסת אחרי.
הבחורה נימפומנית, אני אומר לך, ענת, נימפומנית!
היא רזה מדי, לטעמי, והעור שלה חלק ולא אמיתי.  אבל היא רוצה
אותי, והיא סופר מודל.  האופציה העומדת מנגד היא לחזור לסטודיו
שהתקלקל בו התנור.  נו וו'י.  זה יורד מהפרק.
אני כלי בידיה.  היא מכוונת, היא מתכננת.  אני רק עושה מה שהיא
רוצה ומשתדל לזכור ליהנות.  שבוע לא יצאנו מהגולדן אפרטמנט
שלה.  ענת משתעלת.  נו טוב, היא לא רגילה לעשן כל כך הרבה.
היא מעשנת חברתית ואני לא נחשב כרגע חברה טובה, מסתבר.  ציני
מדי.  תפסיק.
כעבור שבוע, הסופר מודל מספרת לי שיש לה צילומים ושאיי מאסט
ליב נאוו'.  אני לא מתווכח, לובש את החליפה מהמסיבה וחוזר
לסטודיו הריק של הצלם הגדול.  במשיבון יש איזה 700 הודעות
מהמעצב ההומו שדואג כי נעלמתי לו עם החליפה של ה- 5000 פאקינג
דולרס.  אבל אני רק רוצה עכשיו לישון.
חם לי.  האש מתפשטת, העיגול כבר מושלם.  עוד רגע ולא תוכלי
להציל אותי, ענת.  מה קורה איתך, ענת? את לא מבינה שהיא הייתה
סופר מודל?
ענת מכבה את הסיגריה.  משתעלת שיעול אחרון.  עוד רגע ואעלה
באש.
"אתה אוד עשן", מסננת ענת, ואני מפנטז על החליפה שבארון שלי.
חליפה של 5000 פאקינג דולרס.