סצנה ראשונה- בחדר

-קיבלתי
-קבלת מה?
-אתה יודע
-אם הייתי יודע,לא הייתי שואל
-תפסיק להיות כזה מתחכם
-אני לא
-מכתב
-ממי?
-אני יכול לחשוב רק על סוג אחד של מכתב שאני יכול לקבל
-איזה?
-אני מזיין בשכל על זה כבר שבועות, ואתה לא יודע איזה מכתב?!
-אה, המכתב הזה.
-כן,זה. בעצם אני לא יודע.
-מה יש לא לדעת?
-המעטפה ירוקה... החותמת של המשולש...
-אם זה נראה כמו מכתב מהצבא ועושה קולות של מכתב מהצבא...
כנראה שזה מכתב מהצבא!
-המעטפה שלי לא עושה שום קולות.
-מה היה כתוב?
-אני לא יודע. עוד לא פתחתי
-עוד לא פתחת? אבל רק לפני רגע אמרת לי שאתה מחכה לזה שבועות
-זאת בדיוק הסיבה, שאני לא מסוגל לפתוח. הציפייה הייתה קשה,
אבל הידיעה הנוראה גרועה מחוסר הידיעה
-אני מעדיף כל דבר על פני חוסר ידיעה. חוסר וודאות משגעת אותי
[שתיקה]
-אז אתה פותח?
-אני לא רוצה עדיין לפתוח. אני אפילו לא בטוח עדיין מה אני
מעדיף שזה יהיה
-מה זה משנה מה אתה מעדיף? הצבא מחליט בשבילך. אז עדיף שתפתח
כבר, כדי שההתלבטות תמנע ממך
-עוד לא התגייסתי, וכבר אתה מטיף לי לראש קטן? במקום שאני
אחשוב מה אני רוצה, שהצבא יחליט בשבילי...
-מה זה קשור לראש קטן? זאת המציאות. הצבא מחליט בשבילך, אם אתה
רוצה ואם לא.
-תמיד יש לי את חופש הבחירה הסופי. כלומר, החוק מחייב אותי,
אבל אני יכול לאכוף אותו
-לאכוף[בצרה]? אתה מתכוון לעקוף [בקמץ].
-אל תגיד לי מה אני מתכוון. אמרתי לעקוף אותו
-טוב, טוב, אל תהייה כזה עצבני..  אני אף פעם לא עברתי על
החוק
-וזה הופך אותך לאדם מאושר יותר?
-מאושר יותר? לא. אבל אולי מוסרי יותר...
-מוסרי? מה לחוק ולמוסר?
-טוב, אז אתה פותח את המעטפה?
-מה אתה רוצה שיהיה כתוב בפנים?
-מה אני רוצה? מה זה משנה?
-זה משנה לי
-אני רוצה את מה שאתה רוצה לעצמך
-אבל אני לא יודע מה אני רוצה לעצמי!
-אז גם אני לא יודע מה אני רוצה לך...
-לא חשבת על זה פעם?
-על מה?
-על מה אתה מעדיף. אם אתה מעדיף שאני אתגייס או שאני אמשיך
ללמוד
-חשבתי...
-ו...
-וזה נחמד שכשאני אשתחרר,אתה כבר תסיים את התואר שלך
-אבל?
-ונוכל לעבור לגור יחד, ותהייה לנו דירה מקסימה עם כלב
-פודל
-דווקא פודל?
-כן, הם חמודים. אני אתן לך לבחור אם שחור או לבן
-תודה באמת... טוב. על הכלב נדבר אחר כך
-אבל?
-אבל מה?
-אין סיבות שאתה כן רוצה שאני אתגייס?
-אמורות להיות?
-אני לא יודע. נראה לי שכן.
-למה? ככה אני אוכל לראות אותך כל פעם שאני אחזור. תאר לעצמך
שגם אתה היית חוזר כמוני, היינו מתראים ממש מעט
-ועכשיו? אחת לשבועיים זה הרבה בשבילך? אז מה שאתה אומר, זה
שבעצם די נוח לך שאני לא אתגייס
-כן
-ושאם אני אקבל במעטפה המזדיינת הזאת , צו גיוס,אתה די תצטער
-אפשר להגיד
-ולא תכעס עלי באיזשהו מקום?
-לכעוס עלייך? למה? אתה רוצה לספר לי משהו?
-לכעוס עלי, על זה... על זה שאני איהנה כאן, אכיר אנשים חדשים,
ארכוש תואר, אסתכל על כוסונים- בזמן, שאתה תטפל בטנקים, תישן
על קרש עץ ותשמור בלילות?
-לא. כי אני יודע שזה לא שברחת מזה. אני יודע שזה בגלל סיבות
רפואיות. בגלל הבעיה שיש לך.. שאתה לא כמו אלו שמנסים להשתמט.
-כלומר, אתה רוצה שאני ארצה להתגייס
-כן
-אבל,אתה רוצה שאני לא אתגייס
-זה לא מה שאמרתי. אמרתי שאם אתה סובל מסיבות רפואיות, אז יש
גם צדדים חיובים לזה שלא תתגייס
-כלומר, במילים אחרות: אתה רוצה שאני ארצה להתגייס אבל אתה
רוצה שהצבא לא ירצה שאני אתגייס. אני צודק?
-אני..
-בעצם, אתה רוצה שאני לא אתגייס. גם בשבילי וגם בשבילך וגם
בשבילנו. אבל,נוח לך שיש לזה 'הצדקה'. כדי שתוכל להרגיע את
המצפון הפטריוטי שלך. חלילה, אתה לא נמצא עם משתמט, אלא עם גבר
אמיתי
-למה אתה תמיד עושה את זה?
-עושה מה?
-מסלף את הדברים שלי! זה לא מה שאמרתי!
-אני רק קורא בין השורות
-אז תלמד שוב לקרוא!
-יש לי תחושות מעורבות. אני יודע,פשוט יודע, שיהיה לי רע שם.
שאני לא אשתלב עם האנשים, שאני אסבול, שאני ארגיש מנותק מכל מה
שקורה כאן
-אבל, הכאן והשם שלך יתחלפו
-אני לא רוצה שהם יתחלפו.
-כולם עוברים את זה. רוב האנשים שמתגייסים לא עושים את זה בחשק
רב
-אני יודע, הם עושים את זה כי הם חייבים
-נכון
-אבל.. אבל, אני לא מרגיש חייב.
-איך אתה יכול שלא להרגיש חייב?
-אני פשלה של המערכת. אחרי כל השנים שבה מערכת החינוך מטיפה
לכולנו להתגייס, לתרום את חלקנו, להיהרג אם זה נדרש בשביל..
בשביל.. אני אפילו לא בטוח כבר בשביל מה. ולמרות כל המאמצים
הכבירים שלה, היא נכשלה. אני כשלון של המערכת.
[שתיקה]
-בוא נצא לטייל בכפר. מחניק לי כאן.
-טוב, אני רק אקח איתי חולצה ארוכה

סצנה שנייה- דרכים בכפר
[שניהם הולכים בדממה ופניהם רכונים מטה, מביטים בדרך שלפניהם,
ששדות ובתים כפריים בצדדיה. ידיו של האחד בכיסי מכנסיו. הם
הולכים זה לצד זה, במרחק מה ביניהם]
-אתה עדיין?
-עדיין מה?
-אתה יודע...
-כן, רק שהייתי רוצה לדעת שאתה מסוגל לומר זאת
-אתה יודע שאני כן! אבל...
-אבל מה?
-לא כאן.
-אין כאן אף אחד
-אבל, בכל זאת...
[האחד עוצר בעקבות השני. הם מביטים זה בעיניו של זה]
-נמאס לי מזה. נמאס לי להיות היחיד שמביע את רגשותיו בטלפון.
נמאס לי לצנזר את עצמי ליד המשפחה שלך. נמאס לי שאתה שואל אותי
כמה ומה יותר.
-אתה יודע טוב מאוד, למה זה בלתי אפשרי
-אני כבר לא בטוח שאני יודע. אני לא כועס עלייך בגלל זה.
-אתה לא ענית
-למה אתה שואל אם עדיין? אתה לא בטוח?
-אני בטוח, רק שאני רוצה לשמוע אותך אומר...
-אני עדיין
[שבים ללכת]
-אתה בטוח?
-מה אני צריך לומר או לעשות, כדי שתהייה בטוח שאני בטוח?!
-אני לא יודע. אני מרגיש שאתה לא מקשיב לי יותר.
-לא מקשיב לך?
-כן
-למה אתה מרגיש ככה?
-אני לא יודע
-אז איך אני אמור לדעת, מה לעשות כדי שלא תרגיש ככה?
-אני לא יודע
[שוב שתיקה. ברקע נשמע קול נביחותיו של כלב פודל]
-אני הבנתי שאני כן יודע משהו
-מה?
-שהקשר הזה לא עושה לי טוב.
-חשבתי שטוב לך
-זו הייתה שנה נהדרת. מעולם לא הייתה לי שנה עם כל כך הרבה
רגעי אושר, אבל... אבל, גם כל כך הרבה כאב וגעגועים.
-זה לא חדש. ככה הקשר בינינו מהתחלה
-כן. אבל החוסר וודאות הזה. הוא עינוי. אני מרגיש שאני מנהל
מערכת יחסים עם עצמי.
-חשבתי שאתה עדיין.. עדיין, אתה יודע מה...
-אני כן. רק שלפעמים גם זה לא חזק מספיק.
-אצלי זה חזק מספיק
-אנחנו בנויים אחרת.
-אז, זה הסוף?
-אני חושב שזה מסוג הסיפורים שאין להם סוף.