צרפתית

נכנסתי לחדר בתחושת "רעננה עם קרפרי- רעננה כל היום", או אם
תרצו, בתחושת ריחוף אלוהית. תומר ישב על כיסא מפלסטיק וחייך.
נגשתי אליו ובשיא הטיבעיות נשקתי לו על הלחי, הוא הפנה את ראשו
כך שהנשיקה הפכה לחצי על הפה חצי על הלחי. התישבתי לו על
הברכיים וחיבקתי אותו ביד אחת. הוא סיפר לי שהוא חושב לרדת
לסיני בשבוע הבא ואם בא לי לבוא איתו, הוא וכמה חברים נוסעים.
ושאלה, למרות שהיא לא מהחברה, יכולה לבוא גם. ושיש לו מישהו
להכיר לה, איתי, אחלה של בחור. אמרתי לו שאלה רק חזרה מקנדה
ובטח לא בראש שלה סיני,  חוץ מזה שמחר אני צריכה לנסוע
לדויסבורג . לאן? הוא שאל. לגרמניה- אמרתי ופתאום הרגשתי
בחילה.  אמרתי לו שאני הולכת הביתה וכבר נדבר. כשהגעתי הביתה
הקאתי כמו ילדה שגילתה שהיא בהריון מהמניאק של השכונה, ומקיאה
גם בגלל הבחילה של ההריון וגם בגלל הגועל.

בערב תומר צלצל, אמר שזה דחוף והוא חייב לראות אותי לפני שאני
נוסעת. הוא בא לאסוף אותי בתשע מהבית, וכשהתחלתי לדבר על
המלחמה שבטח תהיה ועל זה שהאמריקאים מפציצים את פקיסטן וגם
שבלימודים לא משהו, הוא ענה שהוא כבר שבועים לא ראה חדשות,
ובכלל נמאס לו לשמוע על אמריקה. שאר הנסיעה שתקנו, מזל שהוא גר
רק חמש דקות ממני. נכנסנו לבית שלו, האמא הפרה שלו חייכה אלי
חיוך ארסי ואמרה- טוב לראות אותך חמודה, מה שלום ההורים?
חייכתי חזרה ואמרתי-בסדר. אבא שלו ישב על כורסא מול הטלויזיה
כמו זומבי וראה חדשות בערוץ 1. תומר לקח קולה מהמקרר והוציא
שתי כוסות מהארון. אתם עולים למעלה? שאלה אותנו הפרה, והסתכלה
עלי במבט של ג'וק שצריך לרסס עד שיפרפר ויסבול כמה שעות. לא,
עניתי לה.
אחרי שנכנסנו לחדר של תומר נעלתי את הדלת, אמרתי לו שככה אני
מרגישה יותר נוח (ומצידי שהפרה תחטוף אולקוס מעצבים). תומר
נשכב על המיטה ושם ידיים מאחורי הראש במין תנועת סתלבט כזאת,
רק שאצלו זאת לא הייתה תנועת סתלבט, ידעתי שמשהו קרה.

נשכבתי על הצד צמוד אליו ושאלתי מה קרה. הוא הסתכל על הקיר
ושאל- את אוהבת אותי? ולפי איך שהוא שאל כבר ידעתי שהוא יודע
שכן. הוא שתק עוד כמה שניות ואז אמר- אל תסעי לגרמניה.
מה?!?! כמעט צעקתי. לא ידעתי מה להגיד אז צחקתי צחוק עצבני,
ובלב קיוותי שהוא ינשק אותי על האף ויגיד לי- סתם, מה את
נבהלת, אני צוחק. ודיר בעלאק את לא קונה לי הנסיך הקטן
בגרמנית. אבל לא,  במקום זה הוא שאל בקול נעלב- מה את צוחקת?
אני רציני.
אבל למה? שאלתי, וכבר היו לי דמעות בעיניים. הוא המשיך להסתכל
על הקיר ואמר- כי אם את נוסעת אני מת. חייכתי בהקלה וליטפתי לו
את החזה ביד אחת. איזה מתוק אתה, אמרתי בקול הכי מתפנק שהיה
לי, זה רק שבועים, אתה לא תרגיש ואני כבר חוזרת. (מתי הוא נהיה
כזה דרמטי, חשבתי).
הוא הפנה את הפנים שלו אליי ואמר בקול הכי עצוב ששמעתי בחיים-
אל תסעי לגרמניה, אם את נוסעת אני מת. אני לא צוחק, את חוזרת
את מוצאת אותי מת. לא ידעתי מה להגיד. הוא נראה כל כך עצוב
ומדוכא והתחלתי לפחד שהוא יעשה משהו לעצמו, אז הבטחתי לו שמחר
אני אדבר עם אמא שלי ונראה מה היא תגיד. הוא קפץ עלי ונישק
אותי על האף. הוא תמיד עשה את זה כשהיה מאושר. אצלנו זאת הייתה
כמו נשיקה צרפתית רטובה במיוחד, רק שאני שנאתי נשיקות בפה
ובמיוחד רוק אז הוא הסתפק בזה. בחודשיים הראשונים הוא לא הפסיק
להתלונן, וכל פעם השתמש בטכניקות מוזרות אותן למד מספרים שקנה,
עד שהבין שהבעיה היא לא בו. ואני שונאת להתנשק וזהו.
הרחקתי את הגוף שלי ממנו ואמרתי לו שלא יתלהב, וזה שאני אשאל
את אמא שלי זה עדיין לא אומר שאני לא נוסעת. הוא אמר שזה לא
חשוב, והעיקר שאני מוכנה לעשות את זה בשבילו.
שכבנו מחובקים על המיטה. הוא עשה לי נעים בעורף ובקווים של
האוזן, ואני שיחקתי לו בשערות מסביב לפופיק. אחרי חצי שעה הוא
אמר לי, שהוא יודע שנמאס לי מזה כבר אבל שאולי ננסה להתנשק על
הפה פעם אחרונה ודי. בגלל שהיה נראה לי שבכול זאת אני נוסעת
לגרמניה אמרתי לו שבסדר, אבל שאם זה לא ילך אני לא מנסה עוד
פעם, וגם שננסה את זה טבעי, בלי כל מיני שיטות. וגם שיבלע את
כל הרוק וגם לאט.
ואז הוא נישק אותי על האף.

הוא בלע את הרוק, ככה שאני אשמע, וגם הוסיף לזה ניגוב של הפה
עם הצד האחורי של היד. הוא התחיל עם נשיקות  קטנות על השפתים,
ואז לאט לאט התחיל לפתוח את השפתיים שלי, וכל פעם לנשק שפה
אחרת לחוד. רק אחרי כמה דקות הוא התחיל ללטף את השפתיים עם
הלשון, דואג שתהיה כמה שפחות רטובה. התחלתי גם אני לנשק אותו,
והכנסתי גם את הלשון שלי לעניין. בתחושת נצחון והנאה התחיל
ללטף את שערותי, וכשהנשיקה הפכה לסוערת הוא העביר את אצבעותיו
בשערי וטפס את ראשי בעדינות, מכוון אותו לפי זוית ראשו. חיבקתי
אותו, זה היה מדהים. וחשבתי לעצמי, שכל הניסיונות הרעים עם כל
הגברים האחרים שחשבו שהרוק שלהם טוב יותר משל אחרים היו שווים
בשביל הרגע הזה.
התנשקנו איזה רבע שעה, ובטח היינו ממשיכים ככה עד הבוקר אם לא
הפרה שניסתה לפתוח את הדלת הנעולה תוך כדי שאלות טיפשיות של-
מה אתם עושים שם? תומר תפתח את הדלת! תומר קם מעלי בחיוך מתנצל
ונישק אותי על האף. התישרתי על המיטה, חטפתי את הספר 'הגשרים
של מחוז מדיסון' שהיה על המיטה ופתחתי מהר באמצע בפרצוף
מתעניין. הפרה קפצה בהתרגשות לתוך החדר, היא רצתה למצוא את
שנינו ערומים במיטה ואחר כך ללכת ל"סלון מישל" ולספר לכל הפרות
האחרות מה הבת של דניאלה עושה בלילות ואיך היא מנצלת בנים
ממשפחות טובות ואז שוברת להם את הלב.
במקום זה היא מצאה ילדה טובה, ולבושה לגמרי, קוראת ספר. היא
כמעט נחנקה כשאמרה - תומר, אני מתפלאה עליך, אתה בדרך כלל לא
נועל. ושוב הסתכלה עלי. אני חייכתי וחשבתי- עוד צעד לאולקוס
המיוחל.

בבוקר אמא כמעט התעלפה כשהיא שמעה שאני לא רוצה לנסוע לגרמניה,
-את יודעת כמה כסף הטיול הזה עלה?!  בשום פנים ואופן! אני לא
רוצה לשמוע אפילו. ואחר כך התחילה לשכנע אותי בשקט -אבל מה קרה
חמודה, אתמול כל כך רצית לנסוע? גרמניה מקסימה בעונה הזאת, ואת
נוסעת עם חברות. ובסוף אמרה בפסקנות - את עוד תראי איזה כיף
יהיה לך שם!
לא יכלתי לעשות כלום. וגם את האמת, לא ממש רציתי. ידעתי שתומר
יעלב, אבל עד שאני אחזור הוא בטח כבר ישכח מהכול. והוא יודע
כמה אני אוהבת אותו, ונתנשק צרפתית כל היום, כמה שהוא ירצה.
התקשרתי לתומר. הוא לא נתן לי להוציא מילה מהפה, רק אמר -אני
כבר בא, ואני אוהב אותך הכי בעולם!  אמרתי לו במהירות -תומר,
אני חייבת לנסוע. הוא כבר ניתק.

אמרתי לו שאני נוסעת והוא התחיל לבכות. בחיים לא ראיתי את תומר
בוכה. נישקתי אותו ואמרתי לו שזה רק לשבועיים, אבל זה לא עזר.
אחר כך בכיתי גם אני ותוך כדי התנצלתי. -תומר, מתוק, אתה יודע
שאני לא יכולה לבטל ככה סתם, מה שאר הבנות של המשלחת יגידו,
אני לא יכולה להרוס להן. תומר, אני אוהבת אותך, אתה יודע שאם
הייתי יכולה לא הייתי נוסעת, אבל אמא שלי לא מבינה מה קרה שכל
כך רציתי לנסוע ופתאום...
תומר הפסיק לבכות והרים את הראש אליי, -אני יודע, וגם אני אוהב
אותך. אני מצטער לא התכוונתי שתבכי. והוא נישק לי את הדמעות
שכבר קצת התיבשו. תומר חיבק אותי ואז שאל בחיוך עצוב ומשלים עם
המצב, - אהבת את הנשיקה אתמול? ובמקום להגיד לו שהיה נהדר,
איזה נהדר, הכי מדהים בעולם! התחלתי לנשק אותו. ככה התנשקנו כל
הצהרים ובין לבין אמרנו 'אני אוהב אותך', 'אני אוהבת אותך' כמו
איזה שני ילדים בני שתים-עשרה שמתלהבים מהצרוף החדש הזה. אבל
בסוף כל 'אני אוהב אותך' כזה גם דאגנו להגיד 'פיל', שזאת המילה
הכי פחות פוצי-מוצי שיכלנו לחשוב עליה.

בערך בשבע אמרתי לתומר שאני חייבת ללכת לארוז, הוא אמר לי שרק
עוד חמש דקות, שיש לו משהו לתת לי. הוא הוציא מהמגירה של
השולחן שקית קטנה, חומה ונתן לי אותה. -תפתחי, הוא אמר לי,
קניתי לך את זה אתמול. זה היה צמיד מכסף, עדין. נישקתי את תומר
על הפה, צרפתית, והוא סגר לי את הצמיד על היד. הוא לקח לי את
היד והניח אותה על הלב שלו. נבהלתי לרגע, רק שלא יהיה מין קטע
רומנטי- דביק כזה, תומר יודע כמה אני שונאת את כל הריגשי הזה.

זה היה אפילו עוד יותר גרוע ממה שציפיתי, הוא התחיל עם הקטע מת
שלו.
-את מרגישה את הלב? את הפעימות שלו? עכשיו הוא עדיין דופק,
אמר, ואני יודע שאת חייבת לנסוע אבל זה לא משנה, כי עכשיו אני
בטוח הולך למות. הייתי נוראה עצובה ואמרתי לו שיפסיק, שזה עושה
לי להרגיש רע. אז הוא הפסיק, וחייך.
הוא עצר את המכונית מתחת לבית שלי וחייך את החיוך המקסים שלו.
ואז אמר - תעשי חיים. וזהו.
נישקתי אותו, ואמרתי לו שאני שמחה על אתמול ושזה באמת הדבר הכי
כייף בעולם, ושהוא הגבר היחיד בשבילי כי אם לא אז לא הייתי
מתנשקת איתו צרפתית ואוהבת את זה.

עליתי לבית עצובה לאללה ולא ידעתי איך אני הולכת להנות בטיול
הזה. כל הטיסה חשבתי על תומר אבל אחרי יומים בברלין כבר שכחתי
מעניין המת, והתקשרתי לשאול אותו אם הכל בסדר. הפרה ענתה לי
ואמרה שהוא יצא לבלות, והיא לא יודעת לאן או עם מי. אמרתי לה
שתמסור לו שיתקשר אלי לאכסניה כשהוא חוזר. הוא לא התקשר. הפרה
בטח לא מסרה לו.
אחרי שבוע בברלין המשכנו לטייל מזרחה. ווימר, בון, קלן,
דיסלדורף, דויסבורג ואפילו קפצנו לאמסטרדם, לראות קצת סמים
חוקיים, הייפים זרוקים וחלונות אדומים. בלילות היינו הולכות
להשתכר בכל מיני ברים מצויצים, או סתם יושבות ומסתכלות על השמש
ששוקעת במשך שלוש שעות אל הריין.
לא התקשרתי לבית, החלטתי שעדייף לא לנדנד הרבה. וגם תומר בטח
ירד לסיני או משהו כזה, אז למה סתם להציק. את האמת, לא היה לי
כח לשמוע על עוד מסעדה או אוטובוס שהתפוצצו.

כל הטיסה הביתה הייתי מאושרת, גם בגלל הכיף שהיה וגם כי רציתי
לראות כבר את תומר. במטוס נרדמתי עם איזה סרט, 'בטהובן ארבע'
באוזניות, וחלמתי איך תומר עומד בנתב"ג עם בלונים וחבילה ענקית
של מקופלת. וכל הבנות במשלחת אומרות לי שהוא מדהים וגם קצת
מקנאות. ואני רצה אליו, ודוחפת בלי כוונה איזה עולה חדשה וזקנה
עם מלא מזוודות שהרגע הגיעה מרוסיה. אני מבקשת סליחה בעברית
תוך כדי ריצה אבל היא לא מבינה עברית, ואני יודעת שזה יהיה
הזיכרון הראשון שלה מהארץ, ובטח היא תעבור דברים גרועים יותר,
אבל בכל זאת...
אני רואה את תומר, ושוכחת מהזקנה. והוא ממש קרוב ואני קופצת
ומחבקת אותו ואומרת לו שהתגעגעתי נורא, ושאני בחיים לא יעזוב
אותו. ואז אנחנו מתנשקים צרפתית וכל הבנות שמקודם קצת קינאו
עכשיו מתפוצצות מקינאה, ורוצות שאני אכיר בינהם. אבל תומר מנשק
אותי עוד פעם ואומר לבנות שאולי אחר כך. אחרי כמה זמן אנחנו
מגיעים לבית שלי, ותומר אומר שאולי זה מוקדם אבל הוא חושב
שכדאי שנתחתן, ואני אומרת- כן. ואז אנחנו מתחתנים ונוסעים
לוירג'יניה לגדל חסות ותירס.

הדיילת מעירה אותי בעדינות, ואומרת שעוד כמה דקות ננחת. אני
מחייכת אליה ואומרת- תודה. וקצת מתביישת שנרדמתי ככה והיו
צריכים להעיר אותי, אבל אז אני נזכרת בתומר ורק רוצה לנחות
כבר.
אחרי הבדיקת דרכונים אני חוטפת את המזוודות ורצה לכניסה לחפש
את תומר, אני עוברת שוב ושוב על כל הפרצופים אבל לא מצליחה
למצוא אותו. מה קרה לכל הרוחות.
אני רואה את ההורים שלי בצד, הם אפילו לא שמו לב שירדתי
מהמטוס, בטח תומר הלך רגע לשירותים.
אני רצה אליהם עם המזוודה, והתיק ביד, ומרוב המהירות אני
נופלת. איש אחד עוזר לי לקום ושואל אם הכל בסדר ואם אני צריכה
עזרה עם המזוודה. אני אומרת לו תודה ושאני אסתדר.
אמא ואבא רואים אותי ובאים לעזור. אני רואה את אמא בוכה. -אמא,
מה את בוכה?! אני אומרת לה, לא קרה לי כלום, סתם נפלתי
מהתרגשות. אמא אומרת שלא בגלל זה היא בוכה, ואני חושבת לעצמי-
פדיחה. ואז אני נזכרת בתומר. אני שואלת את אמא בשקט, -אמא,
איפה תומר, למה הוא לא בא איתכם?
אמא אומרת שהיא צריכה להגיד לי משהו, אבל עדיף שאני אשב.  אבא
שלי נעלם עם המזוודות, ואמא אומרת לי שאחרי שנסעתי קרה משהו
לתומר, ושהם ניסו להשיג אותי באכסניה אבל לא הצליחו, וגם לא
רצו להרוס לי את הטיול. -אמא ,אני כמעט צועקת ורק עכשיו אני
מגלה שהצמיד שתומר נתן לי נאבד, מה קרה לתומר? הוא חולה? היתה
לו תאונה?
הוא מת. עכשיו אמא שלי בוכה ממש, ולא יודעים ממה. מצאו אותו
בחדר שוכב במיטה בלי דופק, בהתחלה חשבו שהו סתם ישן אבל אחרי
כמה ימים הבינו שהוא מת.
הרגשתי בחילה, ואמרתי לאמא שאני רוצה ללכת הביתה, כשהגעתי
הביתה הקאתי כמו ילדה שגילתה שהיא בהריון מהמניאק של השכונה,
ומקיאה גם בגלל הבחילה של ההריון וגם בגלל הגועל.