...ופתאום שקט. ולאט לאט אתה שוכח. שוכח איך הוא נהג לגנוב
חתיכה מהאבטיח השמור לאורחים. שוכח את החיוך שהיה נסוך על פניו
בכל פעם שראה אותך. שוכח את הצורה שבה סרק את שערות או את הכעס
שלו. כן, אתה ממשיך בחיים שלך, ולאט לאט אתה שוכח ממנו. רק
כשיהיה לך עצוב, אתה תזכר איך היה מכנה אותך, איך היה מחבק
אותך, איך היה אומר לך שהוא אוהב אותך. פתאום. פתאום אתה נזכר
בו.

...ובלי שתבין מאיפה זה בא לך פתאום, העצב הנורא הזה שמפלח את
ליבך כסכין, דמעה מופיעה בזוית עיניך, ועוד אחת, ולפני שאתה
מוכן לזה בכלל- זרם של דמעות ניתך מעיניך.

אז מה? השאלה אם להפסיק לבכות או לא מסתמנת בפתח. הרי אתה לא
רוצה להראות חולשה, ומצד שני, אתה זקוק לה. רק חסר עכשיו
שמישהו יפתח את הדלת ויראה אותך בוכה כתינוק. רק חסרים עכשיו
רחמים של אחרים, מספיקים לך הרחמים העצמיים שגם ככה יש לך
כרגע.

אתה תולש חתיכת נייר טואלט שמונח לידך ומקנח את האף. וכאילו
בכדי לצבוט ולהכאיב עוד יותר, אתה קולט בעיניך את התמונה שלו
על המראה. ופרץ חדש של בכי. אתה מלטף את התמונה, כאילו אם תגע
בה, הדמות שבה תצא מתוכה ותחזור לחיים.

אתה נושא תפילה, מתפלל לאלוקים שירחם עליך, לוחש מעין מילות
פרידה, אולי מישהו עוד ישמע. זרם הדמעות נחלש לאט לאט, ורק
יבבות קלושות כזכר לבכי הנורא שהיה לפני כמה דקות. מחשבות
מציפות את ראשך- על מה שהיה, איך זה קרה, מנסה להזכר, ללא
הצלחה מה היה הדבר האחרון שאמר לך, מה יקרה הלאה.

אתה שומע מישהו קורא לך. זה הסימן שלך- הבכי הספיק. זה הזמן
לנגב את הפנים, לעטות חיוך מאולץ קמעה, ולהמשיך בחיים...