[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הפחד הוא שמשתק אצלי את מערכת הנשימה. אותה פעולה פשוטה של
שאיפה ונשיפה הופך לתרגיל לוגי מסובך שנושאו הוא  איך לנשום.

או נכון יותר לומר כיצד ניתן  לנשום שאתה הולך לאבד חלום. הפחד
מתפרץ מכל נקבובית בעור, אני יכול להריח את ריח הזיעה מאפיל על
הדיאודורנט המשובח שהתזתי על עצמי הבוקר. את הדיאודורנט קניתי
בלונדון, אלוהים את כל הקניות שלי עשיתי בלונדון. כבר שנתיים
שאני לא קונה בארץ. קנה כחול לבן אני חושב במרירות ומת
לסיגריה.

אסור לעשן! זה השלט שמוצב על השולחן של דני. דני נמצא עכשיו
בשיחה עם המנכ"ל. דני יודע ואנחנו יודעים שהוא הולך הביתה. אבל
אנחנו מקווים אולי בכל זאת משהו אחר יקרה. קינן ועידו מצוטטים
בטירוף כבר מהבוקר אין להם ראש לעבודה. אני בתור סגן מנהל צוות
מתעסק כביכול בכתיבת נוסחה חדשה על הצג  אבל מתרכז בלנשום.
להירגע אלון לקחת נשימה, להוציא אוויר זהו.

הרצפה שמתחתיי היא רצפת פרקט משובח, על השולחן מונח פנקס קטן
עם תלושים ורודים לכל המסעדות הכי שוות במתחם, פאן פיילוט,
כדור להפגת מתחים, ותמונה של מיכל. אוי מיכלי שלי איך אוכל לתת
לך את כל מה שחשבתי לתת לך?
תירגע אלון אני מצווה על עצמי ,זה ששוב פעם יש קיצוצים לא אומר
שאתה הולך היום הביתה. אלוהים אתה כבר עובד פה 4 שנים החברה
כבר יצאה משלב הילדות, זה הזמן. אם עברתי את שני הסינונים
הראשונים אין סיבה שגם גל עכור זה יעבור מעלי.

"עושים היום סלקציות", הם מקבלים את פני בבוקר שני הילדים האלו
ומעבירים בגבי רטט לשמע המלה. סלקציה. סבא שלי עבר סלקציה פעם
אצל הנאצים. הוא זכה לחיים, אחיו והוריו נדונו למוות. והנה
הנכד שלו בן ה- 30 וקצת, נשוי טרי ואוטוטו אבא עובר כבר סלקציה
שלישית והגרון שלו חרב ויבש כמו זה של סבו לפני 60 שנה ויותר.

אנחנו ארבעה בחדר, מוקפים בשלושה קירות זכוכית, גם הצוותים
האחרים יושבים ארבעה בחדר, רק שעכשיו שאני נושא עיניים מהמחשב
אני רואה שבכל אקווריום יושבים שני אנשים במקרה הטוב, וחדרים
רבים אחרים ריקים. את קירות הזכוכית העובדים בחרו כשעוד שרתה
בחברה  גישת "מה שהעובדים רוצים - זה גם מה שההנהלה רוצה."
הציעו לנו קירות גבס, אבל אמרנו שטויות אנחנו צעירים, אנרגטיים
לא רוצים להיות מסוגרים בחדרים כמו עבדי הייטק אנחנו  רוצים
להשקיף,  לראות נוף. אז יש לנו נוף לים, נוף לפארק ונוף ללב
החברה שהולך וגווע.

דני חוזר לחדר, "הי חברה" הוא אומר. אנשים שעוברים במסדרון
מצטדדים מבלי משים שמגפה לא תפגע בהם ,משפילים עיניים. "מה
קורה בנאדם" אני שואל. "אני הולך הביתה" משיב דני במבטא הדרום
אמריקאי הרך שלו , ומצטחק במרירות. "3 שנים של קריעת תחת אלון
ואה בשביל מה? אבל מה שטויות אני אמצא משהו". "בטח שתמצא
משהו", מרים  עידו את ראשו מהמסך, "מחפשים מפתחים בכירים בחברה
בהרצליה הרגע הייתי באתר שלהם". "כן, בטח" אומר דני מנסה לעודד
את עצמו, "מתכנתים בכירים אין הרבה. בוגרי הסבה יש כמו זבל אבל
לא אנחנו אה חבר'ה?"  אני שותק מקווה שהוא לא יפרוץ בהמנון
הסיירת או משהו כמו שהיה עושה בלילות הלבנים כדי לעודד אותנו
להמשיך. דני כבר בן 50 בערך הסטארט אפ הזה היה הסיכוי שלו
לעשות משהו גדול להרוויח טוב. הוא הרוויח טוב ועבד בטירוף
ועכשיו אף אחד בשוק לא יסתכל עליו.
אני בן 30 אני משנן לעצמי, אני צעיר. אני גם אבא עוד מעט אני
נחרד מהמחשבה שעד עכשיו העבירה בי רטט של ציפייה. מה אני עושה
עם ילד ושכר דירה ומיכל שלא עובדת והיא תהיה חייבת להפסיק
ללמוד כי בקצב הנוכחי...

"אלון אה.." גבי המזכירה נכנסת. יש לה שיער חום חלק וחיוך מתוק
של משוחררת צבא. לא נעים לה היום להיכנס לחדרים ולזמן את
האנשים אבל שלי מנהלת כוח האדם ספונה עמוק בחדרה עם עיניים
אדומות שמעתי. היא כבר יודעת שהיא הולכת הביתה בעוד שבועיים
בדיוק, אבל את האוטו את יכולה להחזיר עוד חודש. הם מאוד גאים
בעצמם שם בהנהלה על הלארג'יות שהם מגלים. "פיטורין עם אמפתיה",
שטח בפנינו המנכ"ל את משנתם בגל הקיצוצים הראשון אי שם בתחילת
האינתיפאדה וכמובן שהדלת פתוחה לכל מי שירצה לחזור ברגע שהמצב
יתייצב חודש-חודשיים. אחר כך נפלו התאומים ואנחנו עברנו גל
פיטורין שני מאסיבי מקודמו. ועשרות סלקציות קטנות חדשות לבקרים
של אנשים שהלכו מבלי שוב. מזכירות, אנשי שיווק, אנשי מכירות,
ראשי צוותים לאט התדלדלו השורות.

דני מרים את עיניו משתדל לתת בי מבט מעודד, "אולי הם ימנו
אותך עכשיו לראש צוות", הוא מנסה לומר בקול  רפה. ארבעתנו
מחליפים מבטים, הצעירים משפילים עיניים. פעם לפני שבוע גם אני
הייתי צעיר ומודל לחיקוי היום אני אבא בדרך ומובטל בהתהוות
ואין לי שום דרך שבה אני יכול לעצור את הבלתי נמנע.

אני הולך בחברה וקירות הזכוכית הללו מרגישים כמו כיתת יורים.
ככה הרגישו גם בני משפחתו של סבי בדרך לגרדום? כל פסיעה
מקרבת.. מספיק אלון אני גוער בעצמי. תתעשת. כולה פיטורין אז מה
לא ביג דיל? הגרון חנוק. ההגיון הצרוף של נו ביג דיל מסרב
להשתרש בלב ההולם  מפחד. המובטלים מהדרום תמיד מחברות
טקסטיל,צמיגים , אלו עם העיניים הכבויות. הארבע שנים בחברה הזו
שווים לפחות עשר שנים במפעל בדרום. כמו כלום עשר.  כל הזמן
עבודה סביב השעון, נסיעות, לוחות זמנים, יקיצות בבתי מלון שבהם
איני זוכר את שם העיר או באיזו ארץ אני נמצא ועכשיו...


"שלום אלון שב בבקשה", מחווה המנכ"ל בידו על הכסא שמולו. כסא
הנידונים למוות אני חושב ומתיישב. "אהה.." מכחכח המנכ"ל
בגרונו. "אלון אתה בחור מאוד מוכשר והיכולת שלך לזהות את צרכי
הלקוח ולהגדיר אותם למחלקת הפיתוח ולמחלקת השיווק בהתאם היו
לנו לעזר רב. אבל כרגע לצערנו אנחנו חייבים להדק את החגורה אם
אנחנו רוצים לשרוד. התנאים בחוץ לא קלים אתה יודע"? הוא מנסה
לחייך, מה הוא רוצה שאני אגיד אני תמה הוא מנסה לגרום לי
להעניק לו את התחושה שזה בסדר שהוא מפטר אותי? שיזדיין!
"אז... אה.. אני יודע שהמצב לא קל בשוק אבל..."
מיכל בהריון אני שומע את המלים מהדהדות בראשי,  כלפי חוץ אני
לובש הבעה רגילה, נינוחה אפילו שלא ירגיש במאומה את הכאב הזה
ואת תחושת ההשפלה. מיכל בהריון ואני יודע שהתחתנתי רק לפני
חודשיים אבל בעוד פחות מחודשיים יהיה לי תינוק.

מיכל הייתה בוכה, מיכל בוכה בקלות. העיניים החומות שלה מעוטרות
הריסים הארוכים מתמלאים מיד בדמעות, שדברים לא מסתדרים לפי
רצונה . החיים הם עסק לא צפוי מאוד. קשה למיכל לעמוד בהם. היא
מסוגלת להזיל דמעות בקלות רבה כל כך בעוד שאני גם אם יחתכו פה
את אצבעי לא אניע שריר.

"אז... אנחנו ניתן לך כמובן מכתב המלצה מצויין ואה.. הרכב אין
בעיה אתה יכול להחזיר אותו בעוד חודשיים כהטבה. וכמובן יהיו את
כספי הפיצויים  ואהה.. אני מניח שזה הכל ואלון אני מבקש שתעזוב
מיד". את המשפט האחרון הוא אומר בקול עצי שטוח כמעט אבל ברור
וחד. אני חושש שהחיוך שלי הפך לעווית אבל מולי משתקפת דמותי
כפי שהיא נראית מקיר הזכוכית. חולצת תכלת מכופתרת, שרוולים
מקופלים, מכנסים אפורות, נעלי עור רכות, שיער קצוץ, שעון על
היד, עט בכיס החולצה. סמל ההצלחה והרוגע. אפשר לחשוב שאנחנו
מנהלים פה סמול טוק על מזג האוויר ולא על חיי המתהפכים ברגע
זה.  

זה לא רק הפחד עכשיו שמשתק לי את מערכת הנשימה, כל מערכות הגוף
האטו פעילות. ככה זה ששוברים  לך את הלב? אני לא יודע הלב שלי
לא נשבר אף פעם, בטח לא בצורה כזאת. הזיעה שמתפרצת עכשיו
ואופפת אותי כמו ענן היא לא רק קריסת מערכות ההזעה שלי אלא  גם
קריסת כל התקוות לעתיד טוב יותר. אם זה היה קורה לפני שנתיים
מי היה שם על זה בכלל. היו חוטפים אותי עוד לפני שהייתי יוצא
מהדלת ועכשיו מה מחכה לי עכשיו?

שיט! אני מת לסיגריה הפסקתי לפני החתונה הבטחתי למיכל. עכשיו
לא מעניינות אותי הבטחות ותינוק שצריך אבא בריא. שיזדיין
התינוק, שיזדיינו כולם.

אני קם ויוצא בראש מורם, כתפיים משוכות לאחור. כפי שנכנסתי
לקירות הללו ארבע שנים לפני, מתכנת צעיר בסטארט אפ שיכבוש את
העולם. רק לא לבכות, אני חושב רק שהקול לא ירעד שלא ירגישו,
שלא ירחמו. אלוהים בבקשה רק בלי מבטי רחמים.

הפעם  האחרונה שבכיתי הייתה שהייתי בן חמש. אחי הגדול רבע לשבע
דפק לי משאית מעץ על הראש במהלך מריבה וכשפרצתי בבכי,  דן אחי
את גורלי המשפחתי לשנים רבות,  "אתה תינוק בכיין", חרץ אחי
"ואתה לא בא איתנו יותר. אתה סתם תינוק!" מאז אני לא בוכה, לא
מסוגל להזיל רבע דמעה. עכשיו מול קירות הזכוכית הללו בא לי
לבכות כמו פעם להניח את הראש בחיק אימא שתנחם "אנחנו לא צריכים
את הטובות שלהם אלוני, שאבא ויאיר ילכו להם לבד,  אני ואתה נלך
לגן ביחד ונשחק בכדור ונראה להם נכון שנראה להם?"







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חברה שלי לא
נותנת לי בגלל
שמפרסמים
סלוגנים שלי
ושלה לא


אחד שנון אבל
מתוסכל


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/9/02 13:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורלי בן-דוד דרור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה