-לניתאי, עם המון אהבה-


שלום, אני הכיסא של ניתאי.

אתם.. בטח לא מבינים על מה אני מדבר..
אני.. כיסא.
נכון, זה קצת קשה להבין, ולהפנים, שאני מדבר והכל.
אבל.. זה מה יש..
אני חושב שאני היחיד, כלומר לא כיסא, אלא כיסא עם נשמה,
ורגשות.
לא מצאתי בינתיים עוד כיסאות שמדברים. כל פעם שאני רואה כיסא
אני מתחיל לדבר איתו, אבל הם אף פעם לא עונים לי.
יום אחד פשוט התעוררתי ברחוב, זרוק, והתחלתי להרגיש.
עמדתי מול חלון, שהיווה מעין מראה, שבעזרתה ראיתי פעם ראשונה
את עצמי. ואז הבנתי שאני כיסא. אני חושב.
היו ליד עוד כמה כיסאות זרוקים, וניסיתי לדבר אליהם אבל הם לא
ענו לי.
הייתי בטוח שהם סתם בדיכאון ולא רוצים לענות, כי זה באמת לא
היה כייף להיות ככה זרוקים על הריצפה. אבל הם ממש לא ענו לי.
ככה הייתי שם לבד בערך שבוע, והיה קצת מעניין כי הרבה אנשים
עוברים ברחוב, וחלק אפילו ישבו עליי. הייתה לזה הרגשה נחמדה,
שנוגעים בך, שאיכפת. אבל הם תמיד הלכו בסופו של דבר. היו
עוברים גם ילדים קטנים, וזה לא היה כייף כ"כ, כי הם היו בועטים
בי.. סתם בשביל הכייף, אני לא מבין למה..
יום אחד, עצרה באמצע הרחוב משאית, והורידו ממנה המון כיסאות.
ממש יפים, מקושטים כאלה, עם קטיפה והכל. ממש רציתי לדבר איתם,
וניסיתי בערך שעה, אבל גם הם לא ענו לי. הייתי בטוח שהם סתם
סנובים.
בסוף הבנתי שאני כנראה באמת הכיסא היחיד עם נשמה.
אבל אני עדיין מחפש. כל הזמן.
כל כיסא שאני רואה, אני מדבר אליו.
זה די משעמם שאין לך עם מי לדבר, כי ברור שבני אדם לא מבינים
אותי, וגם לא חיות.. בטח נראיתי מגוחך כשצעקתי לאנשים ולחיות
ולכיסאות "שלוםםם".. אבל במילא אף אחד לא הבין אותי.. אז זה לא
כ"כ משנה..
אני שר קצת לעצמי, ולא איכפת לי אם אני מזייף, כי שוב, לא
שומעים אותי. אז לפחות זה טוב.
גם לפעמים מעבירים אותי ממקום למקום, כי אני מפריע לעבור או
משהו, אז אני קצת בכושר.. ולפעמים, אנשים לוקחים אותי הבייתה.
בדר"כ זה לשבועיים בערך, לפעמים יותר, עד שנמאס להם ממני.
הם מציבים אותי בכל מיני מקומות בבית, עד שבסוף הם מבינים שאני
פשוט לא מתאים ומחזירים אותי לרחוב. כל פעם אני מונח במקום
אחר.
ככה שלא כ"כ משעמם לי.. אני ברחוב כל היום ואנשים עוברים,
ובבתים של אנשים גם כייף..
נכון תמיד אמרתם "הלוואי שיכולתי להיות זבוב על הקיר"?
טוב אז אני לא זבוב, אבל אני שם, בבתים של אנשים. משפחות או
זוגות או אנשים שגרים לבד, ואני הופך לחלק מהחיים שלהם, לקצת
זמן, מתחיל להכיר אותם, את החיים שלהם, וזה מעניין. ובסוף שוב
חוזר לרחוב, חי בחוץ. אני חסין נגד מים, אבל לפעמים בקיץ חם
לי, ואחד הדברים הכי מציקים זה שאני לא יכול להזיז את עצמי,
ככה שאני יכול להיות תקוע במקום אחד אפילו כמה חודשים. זה יכול
להיות ממש משעמם.
יום אחד לקחה אותי אליה איזו אישה, והיא דווקא הייתה ממש
מעצבנת. היה לה קול כ"כ מעצבן. רציתי כבר שהיא תחזיר אותי
לרחוב, אבל היא די התלהבה ממני אני חושב, כי היא השאירה אותי
אצלה בערך לחודשיים. דווקא אצלה להישאר, חשבתי, איזה באסה.
הייתי בוכה. אבל אני לא יכול, וזה במילא לא היה עוזר.
היה איזה איש אחד שהיא כל הזמן דיברה עליו, ברור שהיא הייתה
מאוהבת בו. הוא היה הבוס שלה אני חושב, והיא פשוט כל הזמן
דיברה עליו. בטלפון, עם החברות המעטות שבאו אליה, אפילו עם
עצמה היא דיברה עליו. היא דיברה עם עצמה גם סתם ככה..
היא נורא רצתה שהוא יבוא אליה הבייתה, ואז איכשהוא, היא הצליחה
עם איזו סיבה מטומטמת, של מסמכים מאוד חשובים שהיא צריכה להביא
לו, לגרום לו לבוא.
הוא לא היה יפה בכלל כמו שהיא אמרה. טוב, גם לא הייתה כ"כ יפה.
היה לה גם תחת ענק, תאמינו לי ששמתי לב..
אז הוא בא, ובמקרה.. ממש במקרה היא לבשה איזו שמלה חדשה שהיא
בדיוק קנתה, כאילו מדדה לעצמה בבית ושכחה שהוא בא.. ובדיוק גם
הכינה לעצמה ארוחת ערב, לשניים.. ולא היה לו נעים, אז הוא
נשאר..
ככה הם ישבו ודיברו איזה שעתיים והוא לא איש כ"כ נחמד.. אבל
היא הייתה מהופנטת מידי.. ואז לפני שהוא בא לצאת, הוא ככה
מסתכל על הבית וזורק הערה "מה זה הכיסא המכוער הזה?".. רציתי
להרביץ לו..
היא הייתה מבולבלת והרגישה במבוכה "זה.. סתם.. הממ בדיוק
התכוונתי לזרוק אותו במילא.." כ"כ נעלבתי. אפילו שרציתי ללכת
כבר, אבל הם היו ממש מגעילים.
ככה היא זרקה אותי במרכז ת"א שם.
הייתי שם איזה שבועיים, והייתי ממש בדיכאון. זה לא היה רחוב
מרכזי כ"כ, בדיוק מאחורי דיזנגוף. ברחובות הפנימיים. דוב הוז
אני חושב.
אני כבר מתמצא..
כבר התחלתי לחשוב על מוות של כיסאות. ואם הוא אף פעם לא בא?
ואני אשאר ככה לנצח? ואני לא יכול להתאבד? אני אשתגע. לא מספיק
שאני כיסא, ועוד כיסא שמרגיש, אני עוד אהיה כיסא משוגע? לא
ידעתי מה לעשות..
ויום שישי אחד בלילה עבר לידי איש אחד שנראה לי ממש נחמד. הוא
עצר מולי והסתכל עליי. וכבר התחלתי לחייך. ואז הוא הלך.
הוא המשיך ללכת והסתכל קצת אחורה, וממש רציתי שיחזור, אבל בסוף
הוא המשיך. נראה היה שהוא ממהר.
ישבתי וחיכיתי לו, שעה, שעתיים, שלוש. בסוף חשבתי שהוא כבר לא
יבוא. התחלתי לבהות באויר ועופפתי במחשבות..
פתאום הוא עמד מולי עם איזו מתולתלת ואמר "הנה הוא".
הוא חזר! כ"כ שמחתי. רציתי לקפוץ מאושר. הניוון שרירים (שאין
לי) הזה משגע אותי..
הוא לקח אותי אליו הבייתה ובדרך דיבר איתה עליי והם כבר עשו
תוכניות.
הוא רוצה לצבוע אותי והיא רוצה לעזור, ולקשט, ויווו כ"כ
שמחתיי, הייתי ממש מאושר..
הוא הביא אותי אליו הבייתה והיה טוב שם. החדר שלו היה יפה כזה,
והוא מצא לי שם מקום.
ככה נשארתי אצלו די הרבה זמן והיה ממש נחמד, הוא נראה איש ממש
נחמד. בסוף הסתבר שקוראים לו ניתאי, אפילו שם מיוחד יש לו..
היו לו תוכניות בשבילי, אבל הם לא התממשו, הוא בנאדם עסוק, ולי
יש סבלנות, אז לא כעסתי עליו או משהו. היה לי טוב שם, ולא
התלוננתי על כלום, מצידי הייתי ממשיך לשבת שם כל הזמן.
הוא התייחס אליי ביראת כבוד שכזו גם..
אמא שלו לא כ"כ אהבה אותי אבל, אני חושב.. בדיעבד אני יודע
שצדקתי..
היא אמרה לו שיפסיק להביא זבל הבייתה, והוא אמר שזה לא זבל!
הרגשתי שהוא מגן עליי.. זו הייתה הרגשה טובה.
ככה הם התווכחו עליי כל הזמן, והוא אמר שיעשה איתי משהו והוא
רוצה שאני אשאר, והיא אמרה שלא, וככה שוב ושוב..
בהתחלה זה נורא הבהיל אותי, אבל בסוף הבנתי שזה עניין של שגרה,
וזה בסדר, הורים וילדים וזה. אצלינו אין את זה..
ככה שהכל היה בסדר, הפסקתי לדאוג, ושוב הייתי מאושר..
יום אחד ניתאי חזר הבייתה והיה ממש עייף, לא היה כ"כ מאוחר,
אבל הוא בהחלט היה עייף, ככה שהוא נרדם ממש מהר..
שעה אחרי שהוא נרדם בערך אמא שלו נכנסה לחדר.
זה היה מבהיל, כי בדר"כ שקט אצלו בחדר, ופתאום היא פתחה את
הדלת.. היא הסתכלה עליו, ואז עליי, ואז שוב עליו, ואז שוב
עליי..
התקרבה אליו, בשקט בשקט, כאילו בודקת אם הוא ישן.. ואז באה,
הרימה אותי והוציאה אותי מהחדר..
מכל הרגעים שהיו לי, זה הרגע שבו הכי רציתי לצרוח, לקרוא לו,
ניתאייייי! שיבוא לעזור לי..
אבל אני לא יכול, והיא הוציאה אותי לסלון.
אבא שלו ישב שם, ואמר לה "אז את עושה את זה?.."
"אני חייבת, אי אפשר ככה יותר, הילד כל הזמן מביא שטויות
הבייתה"
"את יודעת שהוא יכעס.."
"יעבור לו.."
ואז שוב הרימה אותי, ויצאה מן הבית.
היא ירדה במדרגות, יצאה מהבניין ופנתה ימינה.
הלכה עוד כמה צעדים, והניחה אותי מאחורי איזה בניין.
ואז, פשוט הלכה. היא, אפילו לא הסתכלה שוב אחורה..
ואני, עדיין כאן, מחכה שניתאי יעבור פה במקרה ויראה אותי,
ואולי, אולי יחזיר אותי אליו הבייתה, כי לשם אני הכי מתגעגע..