הרוח שהרעידה את שמשת החלון הרטוב, דחפה והסיעה עננים כבדים
ואפורים שנראו כנושקים לגגות הבתים הסמוכים. מדי פעם ניתק ונשר
עלה מעץ מרוט שענפיו מתמודדים בגבורה כנגד הרוח הסוערת. על
הקירות הלבנים תלויות תמונות נוף משעממות.
4 מיטות בחדר לא גדול שנשתבח בחדר שירותים ומקלחת צמודים.
מחיצות של בד כתום מנסות ליצור אווירה ביתית ותחושת פרטיות
מזויפת. גניחות  ושיעולים,- אנו בבית חולים.
בעבודתי נפלתי, שברתי את ידי השמאלית ותוך כדי איחוי וגיבוס
התעלפתי. שינויים שחלו בא.ק.ג שלי גרמו לאשפוזי במחלקה
הפנימית. בערב הובלתי מהמיון למחלקה והוכנסתי לחדר מספר 6.
בפתח ישב שוטר צעיר שקרא בספר.
איש לא יחפוץ  לבלות כאן את ימיו ולילותיו מלבד היפוכונדרים או
האדם בו יעסוק סיפורינו. אותו גביר, מיליונר בעבר שנפל והתדרדר
וכיום הוא נכה חסר כל, עציר ומחובר באזיקים למיטת בית חולים.
אריה שמו. הוא שוכב במיטה הקרובה לדלת, מיטתי שלי סמוכה לשלו.
הוילון הכתום אינו סגור ואין מחיצה בינינו.
שאל אותי למה ידי מגובסת, סיפרתי: "אני קיבוצניק, עובד במטע,
גזמתי  עץ תפוחי גרנד אלכסנדר, מעדתי ונפלתי. עשרים שנים אני
גוזם, אני לא מבין, מדוע זה קרה הפעם, איך ולמה נפלתי?!"
 שאלתי את אריה מדוע הוא מאשפז כאן, ענה לי שלחץ הדם שלו גבוה
מאד. אריה הוא בחור בריא וגדול נראה כבן 57, בן גילי בערך,
שבראשו קוקו קטן ועגיל באוזנו. זיפי זקן לבנים צומחים על לחיו.
רגלו האחת קשורה בשרשרת מבריקה המחוברת באזיקים אל הניקל שבקצה
המיטה. הסביר באריכות כמה זה מאיים על הלב הלחץ דם הנוראי שלו.

שאלתי אותו שאלה סתמית איפה שירת בצבא, כי אולי יש לנו מכרים
משותפים, ענה שלא שירת, סעיף 21 ציין בעגמימות. התחיל לספר את
תולדות חייו גם מבלי שנתבקש. כאילו סוף, סוף מישהו מוכן
להאזין.
היה שף כמה שנים והגיע לארצות הברית. שם קיבל אחריות וניהול על
מסעדה בניו-יורק במקום מרכזי. הצליח לרכוש את המסעדה לאחר משא
ומתן מייגע שניהל עם הבעלים הקודמים. הללו דרשו 2.5 מליון
דולר, הוא גאה שהצליח להוריד את המחיר ל- 1.1 מליון דולר. הכסף
לא היה שלו, קיבל אותו מקבוצת רופאים מנתחים שחיפשו אפיק השקעה
משתלם. כבוד רב נלווה להשקעה, המסעדה משכה אליה את כל שמנה
וסולתה של העיר-שחקנים, פוליטיקאים ושאר ידועים זכו להצטלם עם
בעלי המקום ותמונותיהם נתלו על הקירות במסגרות יקרות. בין
התמונות פוזרו ענתיקות וחפצי נוי שונים כראשי בופלו וזאבים
מפוחלצים, חצים ססגוניים, קשתות ונוצות של צ'יפים אינדיאנים.
מנורות זכוכית נתלו על חישוקי עץ של גלגלי מרכבות ישנות.
האווירה הקרינה יוקר ויוקרה. מחיר מנה ממוצעת עלה על  70 דולר,
בעוד שאותה המנה, אולי מפוארת פחות, עלתה במסעדה ממול רק 7
דולרים. רבים מהסלברטי נמשכו למסעדה כדי להראות ולראות וגם
בגלל מאכלי הים  הידועים בטיבם וטריותם.
השולחנות הרחבים כרעו תחת עשרות לובסטרים אדמוניים, כלי פיצוח
מיוחדים הוגשו עם הסרטנים השלוקים. אותם "עמך" שרצו להסתופף
בקרב המפורסמים ולגעת ביוקרה, היו נכונים לשלם את המחירים
היקרים ובלבד שצלם יקרן יצלמם כשהם ישובים ליד שולחן העמוס
בסרטנים כשברקע תצלומי המפורסמים.
ניצלתי הפוגה ברצף הסיפור  ואמרתי : אני לא מבין את ההולכים
למסעדות כדי להראות, את הבטן אפשר למלא גם בחדר האוכל. התרבות
שלי זה לא משהו שאוכלים, זה מה רואים בתיאטרון או איזה ספר טוב
שקוראים. אם ארצה לפנק את החיך אז אין בשלנית כמו אמי, מאכליה
הבולגריים זה הדבר הטעים ביותר, מי שלא אכל "אפיו", אותו מעדן
המורכב מסלרי מטוגן מעורב בגזר עם רוטב מיונז עדין. אם לא טעמת
"מוסקה", פאר היצירה הבנויה משכבות חצילים מטוגנים ובתווך בשר.
או חצילים על האש עם פלפלים ארוכים כשהריח והטעם השרוף ממלאים
את חלל הפה."חבל על הזמן" באם לא תחוש בפיך טעם גן עדן רק
למשמע שמות המאכלים - "פרה'סה" אותו צמח כרשה, דמוי בצל עם
עלים רחבים שהקציצות המטוגנות ממנו הן פסגת הטעם. "במיה" ברוטב
עגבנית, "גיוב'ץ" אותו סלט מירקות מבושלים, "בורקאס" ממולאים
בגבינה מלוחה עם עלי תרד. או מרק העוף הזך בו צפים עיגולי
השומן השקופים, המרפא כל מחלה! או גם "מרק עצם" המוכן מעצמות
בקר שקונים רק אצל הקצב השכונתי. אם כל אלה לא גורמים לבלוטות
הטעם לעבוד שעות נוספות, אזי  איני מבין איך אפשר לקרוא לקובית
סלמון זעירה, מעוטרת בעלה ירוק , אוכל!?" המשכתי והתלהבתי,-"
פירות אני מכיר ולא מהים. קח לדוגמא את האנונה, כשהוא עדיין קר
ולח מטל הלילה, אין דבר בעולם שישווה לטעמו המתוק והעסיסי. או
למשל פרי הדר-"תפוז" החתוך לארבעה פלחים, המיץ ניגר על הלחי,
וישנה צריבה בעיניים מן השמן האתרי הריחני, כשנועצים את
השיניים ב"רבע". אני רק נאנח כשאני נזכר באבטיח, בקיץ,
כששוברים את קליפתו המפוספסת, קורעים לו את ליבו, נוגסים ציפתו
ומכרסמים את גרעיניו השחורים. אלה הם הפרות האמיתיים וזו הדרך
ליהנות. חוץ מזה למה צריך ללכת עד ניו- יורק? מה רע בארץ? איפה
הציונות."
אריה פיהק, השתעמם כנראה, או אולי ריחם על הקיבוצניק התמים
שאינו מבין מהו מאכל "גורמה", ומהי ההרגשה שאתה בפסגה, שאתה
מלך העולם. המשיך ודיבר על הצלחתו בביזנס, זה עניין אותי כשלג
של אשתקד. סיפר וסיפר עד שנרדמתי ואולי אף המשיך לספר גם כשלא
קיבל תגובה ממני.
למחרת הגיע אל שכני ה"פולני" השוכב במיטה השלישית בצד ימין,
מבקר לבוש במעיל חום, תפור בקפידה מעור יקר. המבקר נשען על
הקיר הלבן מתחת לתמונות הנוף המשעממות, התבונן באריה ובשמו
הרשום על גיליון המחלה." אתה אריה! " קבע בביטחון," ניהלת
מסעדת יוקרה בניו-יורק, אכלתי אצלך  כמה פעמים", אני זוכר
שהמסעדה שלך הייתה מפוארת ומעוצבת בטוב טעם. מאד והתרשמתי
לטובה מכך שכל המלצרים במסעדה שלך היו זמרי אופרה ששרו אריות
תוך כדי הגשה".
"כן", אמר אריה, "זה עלה לי הון תועפות, אבל ההשקעה השתלמה.
היה לנו מחזור מכירה של 2 מליון דולר. מעניין איך זיהית אותי,
עליתי 20 קילו במשקל ולבטח אחרי 28 שנים איני דומה למליונר של
פעם." המבקר המשיך ואמר: "גם אז היית ענק גדול וחביב, הקוקו
שלך והעגיל באוזן היו נדירים בזמנו, לי היה הובי לאכול במסעדות
יוקרה, יכולתי להרשות זאת לעצמי. הייתי אורח מכובד ולא פעם
הוזמנתי לשבת עם המנהלים ואף אתך היה לי הכבוד להסב.
גאווה נשקפה מעיני אריה, דוק של זיכרונות לחלח את עיניו, הביט
לעברי כאומר אתה רואה,לא המצאתי ולא בדיתי. מאוחר יותר,
כשנסתיים הביקור, רטן "זה נראה אדם חכם, הוא לבטח ידע להשאיר
משהו בצד, לא כמוני. קשה מאוד לעשות עסקים בארצות הברית. הם רק
מחכים לפריירים שישקיעו, את מה שהם שכחו, בביזנס, אנו עוד לא
למדנו " אמר בטון של  בעל ניסיון. "הלכו לי מליון דולרים,
השותף שלי הימר בכספי המסעדה והפסיד. נותרתי חסר כל"...דבריו
נקטעו כשהגיעה עגלת התרופות.
האח הערבי פנה לשוטר הצעיר, "סלח לי בחור, תזיז בבקשה את הכסא,
הוא מפריע לי להכניס את העגלה לחדר." השוטר שהוטרד מקריאתו
הזעים פניו ורטן "אני לא בחור בשבילך ולא חבר שלך, יה ערבוש"
קם והסית את כיסאו בחריקה.
"או אני מצטער, אך אנא בלי פגיעות אתניות, אני אמנם בן המיעוט
הערבי אך לעולם לא אקרא לך יהודון. קצת דרך ארץ, אני קצת יותר
מבוגר ממך. אז במטותא אל תפריע לי בעבודתי."
השוטר מלמל משהו על ממותה, ושלדעתו יש להמית את בערבים. הרהרתי
"אוי לנו אם אלה נציגי הציבור שלנו, אדם קטן ובור ממש כהניסט "
התערבתי, כשאני מנסה להרגיע את סערת הרוחות, "תירגע, אתה במקום
ציבורי, יש כאן חולים תן לנו קצת שקט." הוא רטן, כאומר את
המילה האחרונה "רק אתמול נרצח שוטר ידיד בפיגוע".
" אני מכפר קאסם " אמר האח בכאב ובקול שקט, רבים מבני הכפר
נרצחו  בידי חיילי משמר הגבול, כל פשעם היה שלא הספיקו לחזור
לפני העוצר. למרות זאת איני נושא מטען של טינה.
חשתי יראת כבוד אל האדם הרגוע המקצועי והנבון.
האח הראשי החל בהקראת רשימה מרשימה של שמות כדורים המיועדים
לאריה שהניד את ראשו כמבין, נטל את כוסית הפלסטיק, המלאה במיני
קפסולות וכדורים צבעוניים, בלע באחת את כולם ולגם מים מכוסית
שניה.
"אפוא הייתי? אה! סיפרתי לך על נפילתי באמריקה." המשיך לספר
כאילו ולא נקטע." גם כאן בארץ נפלתי. הייתי שותף בהקמת רשת
מסעדות, 300 עובדים הועסקו אצלי. כיום, עקב ניהול כושל של
השותפים ובעיות מיסוי, נשארתי שוב בלי כלום. זה כנראה המזל הרע
שרודף אותי, אני חי מקצבת נכות "אמר כשהוא נאנח ומקיש על ראשו
המגולח," אני נכה בראשי, 100 אחוז!"
נאנחתי גם אני, כאב לי במקום השבר, אחזתי את ידי השמאלית,
המגובסת מורמת למעלה, לפי  הוראת האורטופד, כדי למנוע נפיחות.
"אתה לא נראה רע כל כך," אמרתי בציניות "כנראה אפשר להתקיים די
טוב מקצבת הנכות," הוא נעץ בי מבט רושף, אך לא הוסיף מילה.
כאבי עוררו אותי כמה פעמים בלילה, קשה היה לי להירדם, קולות
שבקעו ממכשיר הקשר של השוטר הטרידוני וטרפו את שנתי. ביקשתי
מהשוטר להנמיך את עוצמת המכשיר, אך הוא טען שזה הכי נמוך ושהוא
חייב להיות בעניינים.
"תסבול רק עוד הלילה "אמר "מחר אנו מוציאים את החלאה, את
הסרסור, ישר לקלבוש. איזה בזבוז זמן, חברי נלחמים ונהרגים
במחסומים ואני צריך להיתקע כאן עם הטינופת, הנבלה הזה" אמר
כשהוא מצביע בראשו על העציר הקשור באזיקים למיטה."
עולה במחשבתי העובדה שלא כל כך רע לו לשוטר, הוא נלחם רק עם
הכתוב ברומן הבלשי. כמובן לא הוצאתי הגה רק זה חסר לי.
קוקטיל התרופות שקיבל אריה עשה את שלו. בבוקר נמדד לחץ הדם
שלו, הוא ירד וחזר לתקנו. אריה פנה אלי בטרוניה, "זה שירד לי
הלחץ לא מבטיח שחלפה סכנת התקף לב! בארצות הברית מיד משכיבים
אותך עם רמה גבוהה כזו" דיבר איתי כידיד, כאילו נוצר איזה קשר,
מעין אחוות מאושפזים. כנראה היו בין התרופות גם כדורי הרגעה,
הוא היה מאוד נינוח, לעומת התנהגותו בימים הראשונים. אז החולים
ביקשו שירחיקהו לחדר אחר, פחדו ממנו, חששו ממה שיאונה להם.
כל זאת לחש לי שכני, הרכלן הפולני ששכב במיטה מימיני. ניצל את
ההזדמנות וכשהעציר ביקש ללכת למקלחת והוסיף לרכל, "שמע לי,
ייתכן שהוא לקח איזה שהוא חומר שהעלה לו את לחץ הדם, כדי שאת
תקופת מעצרו יבלה בבית החולים ולא בבית המעצר."
בבוקר השוטר בדק את חדר השירותים, פתח את האזיקים וליווה את
העציר למקלחת. אריה לקח כלי רחצה ומגבת, על רגליו המשיך לגרוב
גרביים," אני לא צריך את הפטריות, אני לא במסעדה," חייך בהומור
גס ובציניות אל השוטר שהזעים פניו ושב אל ספרו בפתח החדר.
משסיים אריה את הרחצה, נקשר שנית באזיקים אל צינור הניקל
שבחזית המיטה.
"אולי תתיר אותי עכשיו, קשה לי לאכול את ארוחת הבוקר כשהרגל
נרדמת" אמר אריה כשהובאה הארוחה. השוטר לא טרח לענות ומשך
בכתפיו. ריחמתי עליו, אני יכול לרדת ולהסתובב חופשי וזה רתום
באזיקים למיטה כמו היה סוס משתולל.
ירדתי ממיטתי ופניתי לשירותים, חשתי בקור עז, לתדהמתי היה
החלון פתוח כדי 30 סנטימטר, גם החלון העגול בתוך השירותים היה
פתוח, כסא פלסטי היה מונח ליד החלון. מחשבות עלו במוחי, "אולי
ניסה העציר להימלט אך ממדי גופו לא אפשרו? או אולי רק רצה
לנשום את אוויר החופש? הייתכן  שידע שיש מי שדואג לשחררו ואין
טעם בבריחה?!"
בשעה  9.30 עמדו שני שוטרים להובילו לבית המעצר, קשרו לו צמדי
אזיקים בידיו וברגליו. או אז הופיעו כמה קציני משטרה לבושים
בגדים אזרחים, הבכיר מביניהם הורה לשוטר להסיר מיד את האזיקים.
כנראה הועילו לו לאריה קשרי העבר. הוא נלווה לקצינים, לא לפני
שאמר לי  "שמע, תמיד רציתי לחיות בקיבוץ, אולי זה היה מונע את
נפילתי. אני מאשר לך לכתוב את הסיפור, כפי  שביקשת אך תדגיש
בבקשה איפה הייתי אז ולאן הידרדרתי, נפלתי, עכשיו". חייך אלי
בידידות מעושה. "אולי זה יעניין את הקיבוצניקים קוראי העלון
שאתה עורך."
הרהרתי:  נו, נו, עוד אחד שחושב שהוא מתאים למסגרת הקיבוצית.
שכני הרכלן סיפר לי, לאחר שהלך אריה, שעצרוהו בעברות של סרסרות
ויבוא נשים למטרות זנות. העציר התרברב על כך באוזני השוטרים
הצעירים ששמרו עליו בלילות. "גיבור גדול" חשבתי.
רבע שעה מאוחר יותר הגיע בנו וחיפש את אביו. שאלתי אותו "מה
נשמע עם המסעדה שלך? אביך התגאה מאד שיש לו בן ממשיך בעסקי
מסעדות".
"הכל בסדר", אמר הבן. "איפה אבא?"
סיפרתי לו שיצא לא מזמן עם כמה קציני משטרה, בכבוד ללא בזיון
האזיקים. הוא נרגע.
ניצלתי את ההזדמנות לתת לו לקרוא את שהספקתי לכתוב באישור
העציר. עיין בעמודים וחייך. "אתה כותב לא רע-זה יכול להיות
הקדמה לספר שאבא רוצה לכתוב".
"כל טוב לך" אמרתי בהצלחה לך ולאבא". "תודה", ענה לי, "תהיה
בריא" והלך.
הגשם המשיך לרדת. רוחות חזקות נשבו, העצים בחצר הפנימית ליד
הלובי (הנמצא לרוחב המחלקה) נעו בתזזית לכל הכיוונים.
ישבתי בלובי ממתין למכתב השחרור. מולי סרט מצויר
בטלוויזיה,לידי ישב "הפולני" כשהוא מחובר לאינפוזיה ניידת,
בירך אותי לרגל השחרור מבית החולים. ניצלתי את ההזדמנות
ושאלתיו  מיהו המבקר, לובש מעיל העור היקר, שזיהה את העציר
כמסעדן.
"שמו יוסי נשוי לבתי, חי בעבר בארצות הברית, השקיע בנדל"ן, בין
היתר קנה בנין גדול, שיפץ אותו, השקיע בו כ- שלושה מליון דולר
והקים סופרמרקט גדול. שנים אחדות חי כלורד עשיר, אך גם הוא
נפל.
לאזור הגיעו תחילה היסיפניים ואחר כך כושים, תושבי המקום
המקוריים נטשו. ערך הנכס הלך וירד והוא הפסיד מיליונים. אולי
כדאי להשקיע כאן בארץ", סיכם שכני." נופלים שבע פעמים עכשיו
ניתן רק להתרומם. לבריאות ובהצלחה ותיזהר לא ליפול שוב!"

         

 

         

V