[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
אגדת האלון והאלה

א

בימי החגים נרשמנו אשתי ואני לטיול מטעם בית ספר שדה של הר
מירון. עוד באותו היום אחרי הצהריים יצאנו לסיור ביער ברעם.
אחרי טיפוס על הסלעים, כשדפנה העושה את שירותה בצה"ל כמדריכה
מטעם הגנת הטבע, מסבירה לנו שמו של כל שיח שהכשיל אותנו
בהליכתנו וכל שעירה קוצנית וזלזלת הקנוקנית הנאחזת כמו בגזע
העץ  בזרועותינו או חוסמת את דרכנו, נכנסנו לתוך עובי היער.
אכן כפי שהסבירה לנו דפנה, זה היה יער טבעי ולא חורשה שאנשים
שתלוה, ובדרך נס מבלי להיות יער קדוש, נשאר שלם. התיישבנו על
הסלעים והקשבנו להרצאה מפורטת על "שולחנות האכילה" של היערון
הגדול, המקבץ ספלולים ובלוטי אלון. העצים  הגבוהים הקיפו אותנו
כמו חומה, שמעליה לא נראים השמים. בכל מקום צל וחשיכה.
"..רק צמחים מעטים הסתגלו לתנאיי הצל הכבד ביער: טחבים המכסים
את הסלעים ושפע פטריות הגדלות כאן. בין העילאיים רואים אנו
מטפסים הנאחזים בגזעי העצים  בדרכם לאור. כאן אתם יכולים לראות
את הקיסוסית  הקוצנית ואת  אספרג החורש וזאת היא זלזלת
הקנוקנית .ועכשיו אני רוצה לשאול אתכם, מהם העצים שצומחים פה
למאות ?"
"אלונים!"
"נכון. ליתר דיוק האלון המצוי ומה עוד?"
"ואלות"
"נכון. אכן אחרי בדיקה נתברר שהאלון מהווה 90 אחוז מהעצים ועל
ידו, שימו לב, כאילו בת זוגתו, נמצא העץ האלה. אכן תופעה זו של
"חברת האלון המצוי ואלה ארץ ישראלית" איננה תופעה רומנטית, אלא
פשוט תוצאה של צורך משותף באותם התנאים. שניהם צומחים על סלעי
גיר הקשים וסדוקים, שמי הגשם מחלחלים בהם  ושורשיהם יונקים את
המים בעומק רב. אין  זוג זה עולה מעל  1000 מטר, אף על פי כן
תראו אותו כאן בגובה  1.200 מטר..
ביום האחרון עלינו למרומי הר מירון. תחילה להר נריה  (1125 מ')
וממנו טיפסנו בשביל נוח לפיסגת ההר שגובהה 1208 מ'. המיצפור
הראשון פרש לרגלינו את מרחבי הנוף מהכנרת בדרום עד החרמון
והכנרת בצפון. בצפון-מזרח נראה מישור רחב, היא רמת דלתון
ובמרכז אגם דלתון. עוד עליה אחת ולפנינו תצפית לעבר איזור
לבנון.
הזמן חלף במהירות כשדפנה לא פסקה אף לרגע אחד להצביע ולהסביר
את המקומות שראינו. ערפלי חלב לבן החלו משתפכים ומכסים את רמת
דלתון ואת אגם דלתון ומשם נעו לאט, אבל בביטחה אל מרומי ההר,
שעליו ניצבנו. כל אחד מאתנו חש היטב את משושיהם הצוננים
הפרושים לעברנו.
"עוד מעט לא נראה מאומה", לחשתי לבת זוגתי, "וספק אם אמצא את
השביל למטה למכונית המחכה לנו".
הרמקול בתוך המחנה הצבאי שמעלינו הודיע למישהו:
"בעוד רבע שעה תרד החשיכה על ההר".
עתה הייתי בטוח שנמהר לרדת, אבל לא כך חשבה המדריכה שלנו. עוד
הפתעות רבות  צפויות  לנו, בטרם נתחיל בחיפוש אחרי המדרגות
החצובות בין  הסלעים. כשצעדנו לאורך השביל, עצרה אותנו לפתע
וקראה:
"שימו לב לחברה זו של עצי אלון ואלה. הנה כאן רואים את האלון
ועל ידו כאילו בת זוגתו הצמודה קרוב קרוב אליו- אלה. בקשר לכך
ישנה אגדה יפה, שאני מוכרחה לספר לכם, בטרם נרד מההר ונפרד.
כדאי לכם לשמוע!"
ובלי שנשמעו קריאות עידוד, כגון: "אנא, ספרי לנו!" החלה לספר
ובהמשך הסיפור שכחנו כולנו את החשיכה, את הערפל הצונן  וכמו
ילדים קטנים, בטרם ילכו לישון, הקשבנו לאגדה המקסימה:

                                          ב

לפני הרבה-הרבה שנים התפנה הכל יכול בשמים ובארץ  מכל עיסוקיו
ואמר:
"הגיע הזמן שנראה מה עושים שם בארץ בני, שזמן כה רב לא שמעתי
עליהם."
"מה יש לראות", העיר מיד השטן, המושך תמיד בחוטים בכל האירועים
שבארץ, "עורכים מלחמות עם עמלקים, פלשתים, יוונים, רומאים
ובהפסקות, כשאין להם אויב מבחוץ הם עושים מוות זה לזה."
'איך לא תבוש להוציא דיבה על עמי ?", הרעים עליו הכל יכול, "עם
שניצב לפני הר סיני ויחידי שם קיבל את התורה מעבדי משה."
"סיני, סיני.. לו ידעת כמה פעמים היו כבר אחר כך בסיני ברכב
ברזל, שמרכבות פרעה היו צעצועים בהשוואה לציוד המלחמתי שלהם."
"אכן תמיד רואה אתה שחורות ומקטרג על עמי", אמר הכל יכול,
"אחרי הכל זה תפקידך, אבל אני רוצה לקבל תמונה נאמנה ממקורבים
אלי, שיראו בתבונה ובהבנה כל הנעשה שם עלי אדמה. גבריאל עבדי
הנאמן, לך וירדת אל האדמה הזו וראית את כל הנעשה. ובבוא הזמן
סיפרת לי הכל מהתחלה ועד הסוף. בטוחני, שעדיין לא פסו צדיקים
בקרב בני הארץ."
נטל המלאך גבריאל צידה לדרך, פרש את כנפיו הצחורות והחל צונח
אל הארץ, שבה התנחלו פעם בני ישאל, כפי שהקדוש ברוך הוא הבטיח
להם. זמן-מה דאה מעל ישוב בנוי (עיר? עיירה?) ואחר כך ירד
בהחלטיות לחורשה, שבגבול היישוב. כאן הכניס מיד את כנפיו מתחת
לכותנתו הארוכה וכשהתרמיל הדל על כתפו, החל פוסע בכיוון
היישוב. עוד לא הגיע לבית הקיצוני, כשלפתע כאילו מתחת לאדמה צץ
לפניו איש חסון, שכיוון  חנית ללבו:  
"עמוד זר, אם אינך רוצה שאנקב לך חור עמוק בתוך החזה שלך!
מנין אתה ומה מעשיך כאן?"
"אני... אני", גימגם המלאך גבריאל, "בא משם.." והוא הצביע על
השמים.
"אהה, עכשיו תשחק משוגע. אתה ציפור, מה? אבל אם אתה ציפור, עוד
מעט תשיר לנו הכל. אנחנו יודעים להפעיל ציפורים ולהכריח אותן
לשיר. אז מנין אתה, מההרים?"
"כן, מההרים", הסכים אתו גבריאל.
"סוף-סוף תשובה לעניין. ופגשת שם  שודדים? הם קוראים לעצמם
'לוחמי החופש'. שמא גם אתה שייך לכנופיה שלהם, מה ?"
"רחם עלי אישי הטוב!" קרא ביאוש המלאך גבריאל, "הם שדדו אותי
ולקחו את בני משפחתי. הם  אמרו שימכרו אותם בתור עבדים  ואני
בנס ברחתי ועכשיו.."
"אינני מאמין לך אף מילה. אין שם שום שודדים לפני חמישים שנה
נתלה אצלנו השודד האחרון. שקרן! חזור למקום שממנו באת ותאמר
לאלה ששלחו אותך, שישלחו מישהו יותר חכם ויותר אמיץ. ותאמר להם
שאנחנו תמיד מוכנים להדוף את ההתקפות שלהם.."
"אבל אני.."
"לך, בטרם אשנה את דעתי!"
הסתובב המלאך גבריאל וצעד במהירות אל החורשה.
פנה הנה והנה לישוב אחר. רק הופיע ברחוב הראשי, שמשני צדדיו
נמשכו  בתי אבן, הטובלים בירק הגינות המטופחות, והנה יצאה
בעקבותיו חבורת נערים, אשר ליוותה כל צעד שלו בהערות מלגלגות.
אחד מהם, הבקי בתורת החריזה, פתח בקריאה ושאר הנערים משכו
אחריו:
"גיבן! גיבן!! אגורה תן! תן דינר או צא מהכפר!"
"אבל ילדים, מה עלה בדעתכם, אני בכלל לא גיבן.." פתח המלאך
גבריאל.
"הוא אומר, שהוא לא גיבן", צחקו הנערים, "ומה זה? דבשת?" ברד
חלוקים וגושי אדמה פגע בגבו, שעליו נחו כנפיו המקופלות.
ושוב פתח המנהיג:
"גמל! גמל! קח אותנו  למאהל!"
גמל! גמל! בואו ונרכב עליו!" צעקו הנערים. הם הפילו אותו וניסו
לרכוב עליו. הוא צעק ביאוש:
"יהודים טובים, הצילו, הצילו!"
לשמע צעקותיו יצאו כמה גברים, גירשו את הנערים בגערה שקטה,
כשחיוך רחב על פניהם.
" מה רצית זר? הם בסך הכל ילדים וכל ילד הוא שובב!"
"אבל הם יכלו להרוג אותי!"
"אבל הם לא הרגו אותך. רק מרגלים ומרחרחים מצווה להרוג. אגב מה
מעשיך כאן?"
"..נשלחתי לראות.."
"נשלחת לראות ? על ידי מי??" קהל הגברים גדל ופניהם זעומים.
"אלוהי ישראל שלחני לראות.." התחיל המלאך גבריאל.
"אהה, נביא חדש! שמע נא, נמאסו עלינו כל הנבואות על העתיד
מזהיר ועל בית המקדש, שיבנה. אתה לא רצוי כאן! הבינות ? אין
לנו צורך בנביאים ואנשי חזון. אנחנו  אנשים פשוטים, אנשי מעשה
ואין לנו סבלנות לשמוע בטלנים!"
"הסתלק מכאן מהר, בטרם הילדים יטפלו בך", קרא אחד מתוך קבוצת
הגברים.
וכדי להמחיש לו את האיום, הטילו בו כמה נערים  כמה גושי אדמה,
שנדבקו לכותנתו הצחורה. כל עוד רגליו נשאוהו, ברח המלאך גבריאל
מהישוב ויצא לדרך בחיפוש אחרי ישוב אחר, שבו אולי אנשים יותר
טובים. גופו הרגיל להתנשא על כנפיו, כבד עליו ורגליו היחפות
שנשרטו באבנים ובקוצי השדה נשאוהו בקושי. לפתע התכסו השמים
עננים קודרים ובבת אחת ירד גשם חזק, שהפך את דרך העפר לנחל
זורם. ברקים גזרו את פני השמים וסנוורו את עיניו.
"הוי אלוהי, אל שדי הכל יכול, אנא הפסק את הסערה למען עבדך
הנאמן, כי רגלי לא רגילות לדשדש בתוך מי הנחל!" קרא המלאך
גבריאל.
אך במקום הפסקת הסערה, נשמעו רעמים, מחרישי אוזניים ובין רעם
לרעם, שזעזע את תופי אוזניו, נדמה היה לו, שהוא שומע את קול
אדוניו:
"המשך, המשך גבריאל, עד שתמצא לכל הפחות צדיק אחד!"
" אבל אין! הרי גם אתה רואה!"
" המשך, המשך!" רעמו השמים.
החשיכה ירדה על הסביבה, הגשם הטורדני המשיך לרדת, רוח קרה
הצליפה קילוחי מים בפניו הקפואים וגבריאל עצם עיניו וחלם על
טרקלינו המפואר בשמים כשהוא שוכב בו במיטה נוחה ומתכסה בענני
צמר חמימים. אך בזכרו את חיוכו הלגלגני של השטן, החליט: "אמשיך
ויהי מה!" פקח לרווחה את עיניו ולפתע ראה בתוך החשיכה אור קטן
. בכוחותיו האחרונים התקרב אל הבית. בהתקרבו אליו נשמע קול
נביחה פראי.
"הוי, אלי, הצילני משיני מפלצות אלה!" התחנן.
עודו לוחש את התפילה ודלת נפתחה לרווחה ובאור המנורה הקטנה
נראתה אשה זקנה. היא השתיקה את הכלבים ומיד קראה:
"אלון, גש נא הנה, אורח בא אלינו!"
"אישה מוזרה," חשב המלאך גבריאל, "איזה אורח אני, הרי היא אינה
יודעת מי אני.."
עודו מהרהר יצא לקראתו גבר זקן, אך חסון-גו, ובהושיטו את ידיו
בתנועת הזמנה קרא בקול שמח:
"אנא, הכנס אורחנו הנכבד, בוא התחמם במדורת ביתי. רואה אני, כי
דרך ארוכה עברת והסערה לא ריחמה עליך!"
"הנה שב כאן ליד האח," פנתה אליו האישה, "ואני ארוץ להכין לך
משקה, שיחמם אותך".
"שמא תסיר את הכותונת הרטובה ותלבש את גלימתי. לא בריא לשבת
בכותונת רטובה."
"לא, תודה", התגונן המלאך גבריאל, אשר נבהל, שעוד מעט יתגלה
סודו, "לא אוכל".
"אל לך להתבייש, איש הטוב", חייכה הזקנה, "זקנים מופלגים אנחנו
ורבים לנו בנים בגילך, אך אם תרצה, תיגש לחדרון הסמוך ושם
תחליף את בגדיך".
שמע המלאך גבריאל בקולה וכאשר שב היה כבר מוכן ספל מלא חלב חם
ופיתה גדולה, שזה עתה יצאה מהתנור.
"לא אוכל לקבל כל זאת", מחה המלאך גבריאל, "הרי זה על חשבונכם,
שמא אפילו זה המזון שאתם לא אכלתם."
"שטויות", קרא הזקן, "מזמן כבר סעדנו. לא כל יום מזדמן לביתם
של אלון ואלה אורח כה מכובד. למען האמת, לא סר לכאן אף אורח
ואם סוף-סוף יכולים אנו לקיים מצוות הכנסת אורחים, הנחסוך
מאורחנו סתם פיתה יבשה וחלב, שהפרה שלנו מעניקה לנו כל יום."
"איך זה, שאתם לא שואלים מנין באתי ומה מעשי?" פנה אליהם
גבריאל.
"מי אנו, כי נחקור את אורחנו. אנו רק יודעים, שעייף אתה מהדרך
הארוכה שעברת ועלינו להקל עליך".
"ושמא אני אויב שלכם?"  שאל האורח.
"אויב? אין לנו שום אויבים. אנחנו אנשים שבמשך עשרות שנים
מעבדים את האדנה ואוהבים כל מי שמתהלך עליה. איך תוכל להיות
אויב לאיש שהכניס אותך לביתו בליל סערה והציע לך אש ממדורתו?"
"צדקתם. אין זאת, כי עם הבוץ  נדבקו אלי מחשבות לא טהורות.
אנא, סלחו לי!"
"הרי לא עשית לנו דבר רע. עלינו לסלוח לך  ונוסף לכך- אורחנו
אתה".
עתה התנהלה השיחה על הימים הרחוקים שעברו עליהם, כשהם משתדלים,
על אף המלחמות, לשמור על צלם אלוקים ולהיות נאמנים למצפונם
ואמונתם.
ולפתע הפסיק אלון את השיחה:
"מה אנחנו מעייפים את אורחנו בשיחות בטלות ועיניו נעצמות ממש
מעייפות. אלה, תפרשי את המצע על יד האח ואנחנו נסתדר מתחת
לגלימות שלנו."
"בשום אופן לא אסכים"  מחה המלאך גבריאל, "לא אתן שאנשים זקנים
ישכבו על הרצפה ואני אעלה על המצע."
"אורחנו אתה", קראו שניהם פה אחד, "ואתה תשכב בנוחיות בביתנו
וחוץ מזה אנחנו רגילים במשך שנים רבות לשכב על האדמה בכרם,
כשצריך לשמור על הענבים או במיקשה. טוב לנו בכל מקום, כשאנחנו
יחד. אנא, כבד את בקשתנו ויהיה אלוהים עמך!"
"יברך אתכם אלוהינו וייתן לכם כל שתבקשו", מילמל המלאך גבריאל
ומיד אחזה בו תנומה כבדה.
כשהתעורר בבוקר הייתה כבר שעה מאוחרת ובחוץ נראה אלון, כשהוא
צועד בכובד ראש אחרי מחרשה רתומה לשתי אתונות. מיד הגישה לו
אלה כוס חלב ופיתה חמה ושאלה:
"האם ערבה עליך שנתך?"
"תודה! אכן ערבה עלי מאוד, כאילו הייתי בשמים, בטרקלינו של
המלאך גבריאל", ענה לה בשמחה. "אך עתה עלי ללכת. רואה אני שמזג
האוויר השתפר ועז רצוני להודות לו ולהיפרד מבעלך אלון. אכן אין
רבים כמוהו!"
"בעלי הוא" אמרה בביישנות אשתו אלה, "ולא במקרה קשורה אני
בחייו במשך עשרות שנים, בימי שמש וסערה. הרשה לי ואלווה עליך,
כי אף אני ממהרת לשדה להביא לאלון את ארוחתו."
יצאו שניהם לשדה. ראה אותם אלון והפסיק את החריש. חיוך רחב
השתפך על פניו:
"מקווה אני, שנחת קצת אצלנו ואלה טיפלה בך נכון."
"אכן נחתי כמו אף פעם וארוחה נעמה לי, כארוחת מלכים", ענה
המלאך גבריאל. "כעת, בטרם אצא לדרך, הייתי רוצה להעניק לכם
מתנה כלשהי, כל דבר שתרצו. רק תבקשו. ואל תביטו על כותנתי
המרופטת ועל צורתי המגוכחת. אני מסוגל להעניק לכם כל דבר,
שתרצו. אוצרות, פריון ואפילו חיי נצח, אני כי נשלחתי.."
"חלילה לנו להעריך איש לפי מראה כותנתו", ענה לו אלון, "ולגבי
מתנות, מקובל עלינו, כי שכר מצווה -מצווה. כפי שאתה רואה לא
חסר לנו שום דבר. אנו חיים יחד בשלום ומקיימים את עצמנו, כשאנו
עובדים את אלוהינו."
"אלון צודק", קראה אלה, "לא חסר לנו שום דבר, יש לנו משק
ועשרות בנים טובים, מפוזרים בכל הארץ. אך לו שאלת אותי, הייתי
אומרת לך, שיש רק דבר אחד, שהייתי מבקשת מאלוהים וממלאך
שלו.."
"רק תביעי את משאלתך- והיא תתגשם!" קרא המלאך גבריאל.
"בטוחה אני שזאת היא גם משאלתו של אלון: כאשר יבוא היום, שבו
נצטרך להחזיר את נשמתנו לבורא, הייתי רוצה שנחיה יחד, כפי
שחיינו יחד במשך שנות חיינו".
"אכן, צדקה אישתי היקרה אלה", קרא אלון בקול נרגש, "לו יכולנו
להגשים את הפסוק: "בחייהם ובמותם לא נפרדו!"
"יהי כן!" פסק המלאך גבריאל, "בזכותכם אוכל לדווח שיש עוד בני
אדם, שנשמת אלוהים באפם והם שומרים בכל הנסיבות על צלם אנוש
שניתן להם ועתה, שלום לכם, אנשים טובים. אכן, אף אחרי אלפי
שנים תחיו תמיד זה על יד זו. אלה בקרבת אלון."
הוא התרחק מהם, וכאשר נעלם מעיניהם הסיר את כותנתו, פרש את
כנפיו הלבנות והתרומם אל המרום.
"הביטי, אלה", קרא אלון, "הרואה את שם את הציפור הגדולה, בעלת
כנפיים הלבנות". הוא הרים את ידיו למעלה, כדי להצביע על העוף
הגדול, כשלפתע קרא:  
" הוי אלה, משהו קרה לרגלי. אינני יכול  לנוע". הוא ניסה להרים
את רגליו מתוך הקרקע החרושה, אך הם שקעו עוד יותר. גם
זרועותיו, שהרים אל השמים, כאילו התאבנו.
"הוי, אלון, מה קרה לך?" קראה אלה.ופשטה את ידיה אליו, כדי
לעזור לו, אך גם רגליה כאילו הפכו לעץ והיא לא היתה מסוגלת
לגשת אל בעלה ורק זרועותיה הפרושות קירבו אותה אליו.
"שלום לך אלה יקירתי" לחש אלון. "איןן זאת כי משאלתנו מתגשמת
והזר שהבטיח לנו שנהיה תמיד יחד, היה מלאך אלוהים".
"אם זהו המוות, טוב לי", לחשו שפתיה של אלה, "כי תמיד נחיה
יחד".
למחרת כאשר רועה הכפר בא אל ביתם של אלון ואלה, נדהם כשלא מצא
איש בתוך הבית ובמקומם ראה שני עצים, שלא היו כאן תמול שלשום,
קרובים וסמוכים זה לזו: אלון ואלה.

                                          ג

"יופי של אגדה", קראו השומעים, "סוף-סוף אגדה ישראלית
מקורית!"
"אני סיפרתי לכם בסך הכל, מה ששמעתי בסמינר המורות", הגיבה
בצנעה דפנה.
"האגדה יפה", הגבתי, "אבל אני שמעתי אותה כבר לפני חמישים שנה
ואז היו גיבוריה: פילמון ובאוציס."
"נכון", התערבה מיד אחת הנוכחות האלמוניות, "של המשורר הרומי
אובידיוס, בספר ה"מטאמורפוזות" ("תמורות").
"רק שאז נאלצתי לעבוד עבודת פרך, כדי לתרגם את האגדות שלו
מרומית והתייחסתי אליו, כמו השמיניסטים מתיחסים ל"יוליוס
ציזאר" של שקספיר או "אבא גוריו" של בלזאק, בו בזמן, בו בזמן
שכאן על פיסגת הר מירון יש לאגדה זאת רקע טבעי והקרוב לי."
"מעניין  איך הגיעה היצירה של אובידיוס לישראל?", העיר מישהו.
"אני חושב, שהתהליך היה הפוך, כי האלונים והאלות צמחו זמן רב
לפני שהרומאים פלשו לארצנו ולא מן הנמנע, שאחד  מהמקורבים
למשורר הרומי, שמע אותה מאחד מאבותינו, שחי בסביבת הר מירון.
דווקא בארצנו  חלו תמורות רבות ואשת לוט, שהפכה לנציב מלח, לא
נולדה ברומא ועדיין נראית בסביבות ים המלח."
הערפל כיסה עתה לגמרי את ההר והחשיכה ירדה בפתאומיות. בזהירות
ירדנו בשביל הצר, כשרגלינו מחפשות את המדריגות החצובות בין
הסלעים. משני צידי השביל ברכו אותנו בענפיהם המסתרגים זה בתוך
זה אלונים ואלות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך עושה כבשה?
בועעעעעז...
בועעעעעז...

או שלא.

-ג'וני
והפרעושים


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/3/01 17:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה