"תעצמי עיניים". ידיים חמות. ריח של ורדים. ארבע ידיים מזיעות,
ושתי מחשבות קיצוניות: "בבקשה תחייכי" ו"מה אני אעשה???".
"תפתחי עיניים. נו? .. תגיבי! .. מה קרה? ..  הבנתי".

ואני עומדת שם עם פה פעור ודמעות בעיניים, ומנסה לשכנע את עצמי
שאני בוכה כי כואב לי עליו, ויודעת שכל דמעותי הן רחמים
עצמיים. מעולם לא הכרתי אחרות. שואלת את אלוהים למה הכריח אותי
להתמודד עם זה, וכמעט שומעת את התשובה "את הבאת את זה על
עצמך". כן, זה נכון. הכל בגללי.

מה אני אעשה עכשיו? להישאר פה עם חמישים זרי פרחים? ללכת לעיר,
לפגוש אנשים שישאלו למה עיני אדומות? ללכת הביתה? לראות את
החדר שלי, מלא בדובונים רכים עם לבבות, ציורים עם הקדשה, עשרות
שירים שנכתבו רק עלי. מתישהו אצטרך לעשות את זה, לפתוח את
המקרר ולראות את השוקולדים שלו, להפעיל את הרדיו ולשמוע את
השיר שלנו. יעברו עלי ימים שלנסיונות לברוח מהזכרונות. גשם
בחלון- אני יוצאת. אף פעם לא נתתי לו לסחוב אותי לטיול בגשם,
כמו שהוא אהב. בגשם אהיה לבד. לובשת את המעיל, את ריח
האפטרשייב שלו, ושוב דמעות, מתמזגות עם הגשם, והמון המון
"למה", למה, למה, למה, עם מה אני צריכה לחיות עכשיו.

אני בגדתי בו, שמעולם אף לא הביט באחרת, שלא תיאר לעצמו דבר
נורא יותר מאשר לטמא את מעשה האהבה במגעים זרים. והוא סלח לי,
כי הוא אוהב אותי, כי תמיד אהב אותי. ולמה אהב אותי? כי נתתי
לו. כי אני אוהבת דובונים, ואף פעם לא אמרתי לו "לא היית צריך"
או "אל תעשה את זה שוב". אוהבת שוקולד. וכן, אוהבת את הידיים
החזקות שלו, את השפתיים הרכות, את מילותיו הרכות עוד יותר. איך
שהוא מחבק, איך שהוא מנשק, איך שהוא... למה נתתי לו? לעזאזל,
זה היה כל כך טוב, כמה אהבתי לשמוע את זה שוב ושוב, "אני אוהב
אותך", למרות שכל מילה דקרה לי בלב. וכשהתמסרתי לו הפכו
הדקירות לחלשות יותר ויותר. קשה לסבול מיסורי מצפון כשנהנים,
כשבסופו של דבר, הנה גם אני נתתי לו משהו בתמורה.

תמיד סיפרתי לו הכל, סמכתי עליו שיותר על הכל בשבילי, הוצאתי
עליו את כל העצב והכעס שלי, הוא תמיד הבין. לא באמת הבין, רק
קיבל. קיבל הכל, מתוך פחד מתמיד שאעזוב אותו. כמה אהבתי את
פניו, את המבט בעיניו, את השירים שכתב לי, את המתנות, את
מסירותו האינסופית, מגעו העדין, נאמנותו לי בלבד. קחו ממני אחד
מאלה, ואיני יודעת מה יהיה עלי. הרי איני יודעת לחיות בלעדיו.

ועכשיו אני צריכה, מיד לאחר שאבין מה עלי לעשות בנוגע למבטים
שננעצים בי, ובצדק- בחורה עומדת תחת סככה באמצע גן ציבורי בשש
לפנות בוקר, מוקפת עשרות זרי ורדים אדומים, ובוכה.

כמה פעמים אמר את זה. "אני אוהב אותך", ואני, כמו טיפשה, שאלתי
למה, והוא ענה. אהב בי כל דבר קטן, מאיך שאני מתעטשת ועד נקודת
החן בגב, ושמח לספר לי. היה אומר הכל בשביל החיוך הכי קטן שלי.

"אני אוהב אותך" הוא אמר, ואני רק הבטתי בו, והוא קרא את המבט
בעיני, תחילה של תוכחה ומאוחר יותר של התנצלות "אבל אני לא
אוהבת אותך". והוא חזר על זה כל יום, למרות שהכיר היטב את
המבט. אני שלטתי בו עם המבט הזה. תחילה נתתי לו את ידידותי,
אחר את סודותיי, ולבסוף את גופי. ואז הוא רצה גם את עתידי.
והמילים יצאו מפי, כמעט בלתי נשלטות, "לא אבגוד בך". וכשגילה
ששיקרתי, סלח, ואני הבטחתי שוב, ושוב לא יכולתי לקיים.
חשבתי, חשבתי על זה הרבה. ולמה? כי רציתי את היהלום. והיהלום
הזה נצנץ לי בעיניים, ועלו הדמעות, וה"כן" וה"לא" נלחמו על
היהלום הזה, והפה נשאר פעור והקול לא יצא, רק השפה התחתונה
רעדה כשיצאו הדמעות, אחת ועוד אחת, מרטיבות את עיניו יותר מאשר
את עיני. הוא הבין. הוא תמיד הבין. והיהלום הלך, מותיר אותי
בוכיה בין חמש מאות הפרחים הכי יפים בעולם.