[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
הסולטאן והאריות

בטרם תתחילו לקרוא את הסיפור הזה, הריני מזהיר אתכם, שלא
תשאלו  אותי, אם זהו סיפור אמיתי או אגדה לילדים קטנים. אני
בעצמי שמעתי את הסיפור הזה מסבא שלי, שבטרם סיפר לי אותו, אמר
שהוא בעצמו שמע אותו מסבא שלו, ששמע  מאבא של סבא שלו, ששמע
מסבו של סבא וכך הלאה.


בימים אלה, שחי סבו של סבא של סבא שלי, משלו בארץ טורקים או
כפי שהם  קראו לעצמם 'עותמאנים'. הם לא משלו רק בארץ ישראל,
שאז כללה גם את מה שנקרא היום "ממלכת ירדן". מעטות היוו הארצות
בעולם, שהם לא שלטו בהן. ובראש השליטים עמד שולטאן, שמו היה
סוליימאן המפואר ( 1520-1566) היה לו שפם ארוך, שתלוי היה מעל
שפתיו ועל ראשו חבש טורבן ענקי, בעברית 'מצנפת', שהפיץ פחד על
העומד מולו. ושולטאן זה שלא הסתפק במדינות ששלט בהן, היה עורך
מדי שנה בשנה מסע לארץ אחרת וכובש אותה. במשך  ימי שלטונו ערך
13 מסעות מלחמה, מזה 10 לאירופה ו-5 למזרח. מה פלא ששליטי
מדינות אחרות, שאליהן לא הגיע, החניפו לו וכינו אותו
'מגניפיקו', שפירושו 'מפואר'. אכן סוליימאן זה לא רק נלחם.
בהפסקות בין מסעות לארצות קרובות ורחוקות, היה מקיף את עצמו
במשוררים, סופרים ואדריכלים, בעיקר אדריכלים, שהציעו לו לבנות
בניינים מפוארים, כאלה שגם בעוד מאות בשנים יפארו את שמו של
סוליימאן המפואר. וכדי להקים בניינים כאלה, זקוק היה השולטאן
לכסף רב. לא במקרה כבש ארצות רבות ותושבי הארצות הכבושות
חייבים היו, לפי החוק שקבע, לשלם לו מדי שנה בשנה מס, מס
כבד.....סוליימאן סבר בצדק, שדי לו לכבוש ארץ זאת או אחרת ואין
זה לכבודו לנסוע מדי שנה בשנה לארץ זאת או אחרת, כדי לגבות את
המס המגיע לו. לשם זאת מינה גובי מס. הוא לא קבע לתפקיד זה את
אנשיו המקורבים אליו או נאמנים לו. לא. לא איכפת היה לו מי הם.
גביית המס נקבעה על פי שיטה, שנקראה בתורכית  "אלתי-זאם"
ובשפתנו "העלאת המחיר". זה היה תהליך פשוט!
המבחן לקבלת משרה של גובה מסים בעיר זאת או אחרת או אפילו בארץ
זאת  או אחרת היה פשוט ותמיד הצליח. כל משרה נמסרה על ידיי
השולטאן הנבון לאיש, בעל אמצעים, שהציע תמורת קבלת המשרה סכום
כסף יותר גבוה, בהרבה גבוה מהסכומים שהציעו יריביו, ששאפו לקבל
את התפקיד המיוחל; בצורה כזאת לא היה צריך השולטאן לדאוג
לגביית המסים בכל מקום ומקום ששלט ובראשית כל שנה נמסר לו בלי
כל בעיות סכום כסף נכבד, אבל חלק זעיר מזה שהגובים גבו.. כי
הרי ברור, שהגובים ששילמו מראש לשולטאן כסף רב, לא רק שרצו
להחזיר לעצמם את הסכום שהוציאו לקבלת המשרה, אבל נוסף לכך,
בהיותם נציגים רשמיים של שליט השליטים, ידעו לנצל את מעמדם,
כדיי להתעשר מה שיותר ובזמן המוקצב להם על ידי הטלת מסים יותר
ויותר כבדים ואף המשונים ביותר.
אך העם הפשוט והסובל ראה בצדק לא את הגובים הסחטניים
והאכזריים, אלא את השולטאן שמינה אותם ותמך בהם על ידי חייליו
או שוטריו. ובין העמים שסבלו יותר מכולם מיחסם האכזרי של גובי
המסים היו יהודי ארץ ישראל ובפרט יהודי ירושלים... מסכנים אלה,
שעל אף דלותם ראו את עצמם כחלוצים, שהלכו לפני העם וכנציגים של
כל יהודי העולם, לא עסקו בשום דבר, המכניס פרנסה ורק שפכו את
תחינתם לפני הקדוש ברוך הוא על יד אבני הכותל המערבי, נאחזו
בציפורניהם באבני העיר הקדושה ובגאווה קראו לעצמם "נטורי קרתא"
-שומרי העיר. מחוסרי כל אמצעים לחיות, כמו כל בני אדם, פרנסתם
היחידה הייתה להתפלל לטובת הגולה וללמוד תורה. תמורת זאת חשבו
בצדק, שמגיע להם מאלה שנשארו בגולה תמיכה כספית. ואמנם פעם
בשנה היו יוצאים שליחים לכל ארצות הגולה, כדי לאסוף כסף למחיית
הקהילה הקדושה בעיר הקדושה. ברור שאת רוב הכסף נטלו אלה שאספו
אותו. אחר כך 'התקיפים', בעלי הרכוש  ובתור כאלה בעלי השפעה על
חלוקת הכסף. ומה שנשאר, סכום פעוט מחולק היה בין תושבי
ירושלים, חסרי אמצעים. ואז היו נכנסים לתוך העיר הגובים מטעם
השולטאן ודורשים תשלום המס, שאדונם קבע. ואם לא היה בידי
המסכנים לשלם את הסכום הנדרש, היו מטילים אותם לתוך בור חשוך,
מלא שרצים ונוטלים מתוך הבית את כל המטלטלים, שאפשר למכור
ואפילו את הכר מתחת לראשה של האישה החולה. מה פלא שיום יום
נשמעו בסמטאות ירושלים קולות בכי ותחנונים לקדוש ברוך הוא,
שירחם על עמו ויציל אותו מידי הגובים הרשעים... אך אוזני
הגובים היו אטומות והשולטאן סוליימאן המפואר ישן לו בשקט
במיטתו המפוארת בתום יום של מעשיו המפוארים. עד... עד משהו
ששינה לגמרי את יחסו של השולטאן לירושלים. לילה אחד בתום סעודה
דשנה, שערך לאורחיו הנכבדים שהעשירו את קופתו, עשה את דרכו
לחדר שינה שלו. אחרי שמשרתיו הסירו ממנו את מחלצותיו המפוארות,
עלה על המשכב, המכוסה באפיריון. הוא עוד שמע את קריאות שומרי
לילה, שהקיפו את ארמונו וקריאה: "לילה טוב! ינעים לך אללה את
שנתך!" מהשומרים הלנים תמיד צמוד לדלתו ומיד נרדם. שלו ובטוח.
אך לא לזמן רב.. כי לפתע נים לא נם, ער או חולם חש בקרבתו שני
זוגות של אריות אדומים. אף עיניהם היו אדומות, כמו טיפות דם
גדולות. הוא חש היטב את נשימתם החמה ונהימתם המאיימת. הנה הם
פערו את מלתעותיהם החדות, כמו שיני מסורים. גופם נדרך
ומכפותיהם הענקיות צצו סכיני ציפורניהם. עוד נהימה אחת, שהדהדה
באולם השינה, כמו רעם והנה הם יזנקו אל המיטה לקרוע, לשסע
לנתחים את גופו של חסר הגנה. על אף עשרות השומרים המקיפים אתת
ארמונו ושומרי ראשו, השוכבים ליד הדלת. איך הצליחו לחדור ? שמא
חיסלו את שומרי ראשו ובמכת הכפות פתחו את הדלת......עוד שנייה,
עוד שנייה...
השולטאן בעצמו לא ידע, איך הספיק עוד לזעוק בכל כוחותיו: "יא
סאתר!" (=מכסה, מסתיר, כינויו של אלוהים) ו..התעורר... מיד
נפרצה הדלת ושומרי ראשו, כשחרבות עקומות בידיהם, התפרצו לעזרתו
של השולטאן, ששכב כולו מבוהל ובקול רועד מלמל:
"גרשו את האריות!"
התפזרו השומרים בכל פינות חדרו, כדי למצוא חיה כלשהי, שהבהילה
את השליט הכל יכול, אך האריות האיומים נעלמו, כאילו הפכו
לאוויר. באותו הלילה לא נרדם עוד סוליימאן המפואר. שני שומרים
מזוינים ישבו על הרצפה,  קרוב למיטתו וכך נשארו כולם ערים, עד
שהמואזין מראש המינרת לא קרא למאמיני לתפילת הבוקר.

האריות האדומים שהופיעו בלילה בחדר השינה של השולטאן היו כה
ממשיים והפחד, פן יופיעו שוב בלילה הבא, הניעו את השולטאן
להזעיק מיד לארמונו את כל החכמים, אצטגנינים, פותרי חלומות וכל
מי ומי, שמסוגל היה להתגבר על האריות המיסתוריים או אם זה
חלום, להסביר לו את פשר החלום.
הקאדים, המולות ואף המופתים, הבקיים במעשי אללה הרחים והרחמן,
קראו בקול נרגש פסוקים מהקוראן הקדוש וקראו ל"רחים ורחמן" לרחם
על שליטם האהוב סוליימאן ולהחזיר שלום ושלווה לשנתו. פותרי
חלומות, אשר בצדק ראו בחלום זה סימן לסכנה הנשקפת לשולטאן
משליטי מדינות גדולות באירופה, העולים על ארצו בכמות הנשק ובצי
האדיר השולט בימים, היו די נבונים, כדי לא לגלות לשולטאן
המפואר את האמת והסבירו:
"העובדה, שהאריות לא היוו מסוגלים לפגוע בשולטאןן הגדול ועם
קריאתו 'יא סאתר' נבהלו ונעלמו, פירושו שגם מלכי מדינות
גדולים, שהיו רוצים להתנפל על ארצו, נרתעים מפני השליט הכל
יכול, הבוטח באללה הכביר וחוסה בצלו..."
אך סוליימאן המפואר היה די נבון, כדי לא להשתכנע מההסברים
הפשוטים של פותרי החלומות, שתמורת מטבעות אחדים היו פותרים אף
בשווקים לכל מי ומי את חלומו. התמונה של שני זוגות האריות
האימתניים לא נעלמה עדיין מזכרו ולפתע הפנה את מבטו אל החכם
היהודי, בעל זקן ארוך, שניצב בפינה וראשו מושפל:
"יא חכים, יאריך אללה הרחום את ימי חייך", פנה אליו, "יודע
אני, כי אמת בפיך  ובמשך ימי חייך למדת הרבה ולכן אתה מכובד
בקרב עמך... הרי זוכר אתה בוודאי את הימים, כשהספרדים הארורים
והטיפשים  גירשו את עמך, אחרי  שחי שם מאות שנים ואיך ארצי
פתחה לפני המגורשים את שעריה. ברצון ובלב רחב..... הרי לא תשלם
לי תחת הטובות שעשינו לבני עמך בכחש ובחנופה ותגלה לי את כל
האמת."
"אדוני המרומם והנשגב מכולם", פתח הזקן, "אכן ספורים ימי חיי
ועוד מעט אמסור דין וחשבון לפני האל שבמרומים, כדי שבימים כאלה
אתכחש  ואפחד להגיד את האמת. חושבני, שידוע לי פתרון החלום, אך
אם יואיל אדוני המרומם להיענות לבקשתי, יספר נא לי, מה היו
המחשבות שלו, בטרם עלה על יצועו?"
"מחשבותי? כעסתי מאוד!" נזכר השולטאן, "ישבתי בסעודה שערכו
לכבודי גובי הראשיים. כל אחד הביא עמו שקית כבדה של מטבעות
זהב, מתנת תודה מאיש, שהצליח במשימתו וגבה את הסכום הנדרש. רק
הגובה, שהיה ממונה על ירושלים, פניו היו כעוסים והוא התלונן על
היהודים, העם העקשן, שקימץ את ידוו ולא סיפק את הסכום שנדרש
לשלם.. בו במקום החלטתי להעניש את עקשנים אלה ולהטיל עליהם
גזירות שונות ומשונות, עד שלא ישלמו את המס הנדרש בתוספת קנס
המכפיל את הסכום הנדרש!"
"אכן זהו זה, אדוני הנשגב!" קרא הזקן המכובד, "כשרק סיפר אדוני
על האריות הנוראים, שבאו לאיים על אדוני, ידעתי שזה קשור בעיר
ירושלים היודע אדוני, כליל החכמה, שכינוייה של ירושלים היא
'אריאל', כלומר "אריה של אל" והעיר נקראת על שום בית המקדש
שהיה פעם וההיכל שבו , שהיה דומה לאריה רובץ. גם בבית-המקדש
היו שני אריות. לשם מה ? אגדה מספרת, שכאשר חפר המלך דאוד
יסודות לבית המקדש, מצא אבן, שעליה  כתוב היה השם המפורש של
אלוהים, שכל היודע אותו יכול היה להחריב את כל העולם. לקח דאוד
המלך את האבן הזאת והניח אותה על אבן שתיה, הנמצאת היום מתחת
לכיפת הסלע, זאת האבן שהיא יסוד העולם. באו החכמים והזהירו את
המלך: "מה עשית יא מלכי? הרי לכאן באים אלפי אנשים ומה יהיה אם
יבוא מישהו, ילמד את השם המפורש ויעלה בדעתו להרוס את כל
העולם?" מה עשה המלך? העמיד שני אריות בפתח וכל מי שיצא
מהמקום, היו האריות שואגים עליו: "שכח מה שחשבת, אחרת נטרוף
אותך!" ומיד נשכח מהאיש השם.
והנה כשרק חשבת אילו גזירות להטיל על בני ירושלים, על שלא
שילמו לך, כמו כולם, קמו האריות השומרים על ירושלים הקדושה,
כדי להזהיר אותך: שכח את מחשבותיך, פן נטרוף אותך!"
"הבינותי  את הסברך, יא חכים, אבל יאמר לי, מדוע אינם צריכים
יהודי ירושלים לשלם את המסים, שהטלנו עליהם ואם אינם יכולים
לשלם, מדוע הם צריכים לגור דווקא בירושלים ולא באיזו עיירה
קטנה או אפילו בכפר?" לא השתכנע השולטאן.
"אדוני הנשגב מכולם, שאלת שתי שאלות וכל אחת מכובדת מהשנייה
ואשתדל להסביר לך לפי מיטב יכולתי. קודם כל, מדוע אם אין
ביכולתם לשלם מס, הנדרש מתושבי ערים גדולות, הם ממשיכים לחיות
בירושלים ולא במקום אחר? באותה מידה יכולת לשאול אותי מדוע הם
אינם יכולים לחיות בלי לב? היש יצור בעולם המסוגל לחיות גם רגע
אחד בלי לב? ירושלים, נסיך המאמינים ושליט השליטים, היא לבם של
יהודי העולם כולו ולבה של ירושלים היא המקום הזה, בו פעם ניצב
בית המקדש שלהם והכותל המערבי, שריד החומה, שהקיפה את בית
המקדש. ולגבי בשאלה, מדוע הם אינם יכולים לשלם מס, הנדרש מהם,
כמו תושבי ארצות אחרות? פשוט, אין להם כסף, כדי לשלם לכל אחד,
כל פעם, שהוא רוצה. הידעת, מגן המאמינים, שכמעט כל חודש מתפרצת
לרחובות ירושלים כנופיית שודדים או שבט בדואים, השוכן בקרבת
ירושלים ותוך איום שישחטו את כל הגברים ויפגעו בנשים, דורש
שישלמו להם כופר נפש, פשוטו כמשמעו. כסף או שנשחט אתכם! ומנין
ייקחו יהודי ירושלים כסף, כשהם חיים מהכסף המועט שהשליחים שלהם
אוספים אצל אחיהם בכל ארצות העולם ? ומה יעשו ? האם יסרבו
לשודדים ? האם יש מי שיגן עליהם ? השוטרים המעטים עוצמים את
עיניהם או שמתרחקים, כשהחומסים פורצים לתוך העיר. והעיר כולה
פתוחה לפני כל שודד. אין  בה, כמו בערים אחרות חומה בצורה,
שעליה ניצבים שומרים ובמקומה מונחים גלי אבנים גדולות, שפעם
מילאו את החומה ובתוך ערמות האבנים שורצים נחשים ועקרבים ועל
ידם בולשים מרגלים, כדי למסור מתי הגיע כסף כלשהו לעיר....אכן,
אם טוב בעיניך אדוני, רב פעלים, שמא תבקר פעם בירושלים, בה
נמצא גם המקדש של המוסלמים או שתשלח פקידים, שיספרו לך, מה ראו
עיניהם ואחרי שתראה במו עיניך, תבין, מדוע באו האריות להזהיר
אותך, שזה מעשה לא נאה לפגוע במסכנים אלה ובמקום זאת תשפר את
מצבם ותקל על חייהם, שכל כך עלובים. בטוחני, שאם תעשה זאת
אדוני  המרומם מכל, לא יטרידו אותך האריות השומרים על ירושלים
בלילות."
"אכן, אעשה כדבריך!" הבטיח השולטאן סוליימאן המפואר
לא עבר זמן רב והשולטאן ביקר בירושלים ואחרי שראה כי צדק החכם
הזקן ומה עגום מצבה של העיר, ניגש מיד בכל מרץ לשיפור מצבה.
ראשית כל החליט להקיף את העיר בחומה בצורה. רבבות תושבים הובאו
מכל הכפרים והעיירות וסיתתו אבנים מתוך ההרים, שהקיפו את
ירושלים. אחרים ניגשו לחפירת יסודות והערמת אבן על אבן. שבע
שנים ארכה המלאכה וכשתמה ניצבה חומה שאורכה כ-4 ק"מ, גובהה 12
מטר ובתוך החומה נפתחו בהדרכת אדריכלים כשרוניים שמונה שערים.
וכאשר הוקם השער הראשון, ציווה השולטאן על האומנים לחקוק מעליו
שני זוגות אריות, לזכר האריות שהטרידו אותו בשינה. מאז נקרא
השער "שער האריות". מאז הפסיקו האריות להטריד את השולטאן וחזרו
למקומם הקבוע. והיכן הם היום?
הרי הם רקומים על הפרוכת המכסה את ארון הקודש, שבו שמורים ספרי
תורה בבית-הכנסת ואם עם ישראל יזדקק להם, ייצאו מכל הפרוכות
ומכל המקומות, בהם הם רקומים ויתנפלו על האויבים.
מסופר,
שכאשר לפני 34 שנים  הצטרף אף שליט ירדן, אשר שלט גם בירושלים
למלחמה נגד ישראל, פרצו חיילי ישראל דרך שער האריות לעיר
הכבושה, אך לפניהם שעטו ונהמו בקול איום, שגבר על היריות, שני
זוגות אריות, שהפיצו בהלה בין האויבים הערבים והם הם, אשר הראו
לבחורים הצעירים את הדרך לכותל המערבי. ורק אחרי שנשמעה על יד
הכותל המערבי תקיעת השופר של הרב גורן, שרץ עם הצנחנים
וספר תורה בידו וממרומי הר הבית נשמעה הודעה של המנצח מוטה
גור: "הר הבית בידינו! אני חוזר, הר הבית בידינו!", נעלמו
האריות באופן פתאומי, כאילו התפזרו בתוך האוויר הצח של העיר
הקדושה. ובמקומם עמדו כפירי אריות עזים, שהצמידו את שפתותיהם
אל אבני הכותל הקדושות ובכו בלעי בושה, מרוב אושר, על שזכו
להחזיר לגוף את הלב המחייה והמאחד את כל חלקיו. ירושלים שלמה
ומאוחדת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פחמימות לא
קוראות מחשבות

רק אצל ילדים
בני חמש



חוקרת הפחמימות
הגרוזינית


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/3/01 10:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה