נמרוד. שוב אתה. רכבת קומותיים, קומה שנייה, ליד החלון, והכל
אתה. לא הנוף, לא המקום, לא הכאב ראש. אתה.

צא כבר. לך. למה אתה לא מבין כשאתה לא רצוי?

זה שאני אוהבת אותך, זה אומר שמותר לך ליהיות כאן כל הזמן? קח
חופש, צא לטייל, תמצא לך מקום יותר מעניין ליהיות בו.
אני מניחה שאיפה שאתה עכשיו, בטוח יש עשרות מקומות שרק מחכים
שתתנחל בהם! שישמחו אם תתקע שם, ותשב, ולא תצא.
כמו אצלי.

זה גם לא כל כך הוגן כל העסק, אתה יודע. זה לא פייר שאפילו כל
המרחק ואפילו כל הקושי אתה מצליח להשאר ואני לא. כי, תבין, אני
מכירה את ההרגשה הזאת. זה הכי טוב בעולם, לא? להתקע ככה, אבל
אתה תצטרך לקלוט את הקושי שבעסק. כי אי אפשר שרק אתה תקים
התיישבות קבע, ואני אשאר לנדוד. אתה תצטרך לפנות לי מקום שם,
ולתת גם לי להתנחל.

אתה לא תסבול, כל עסק ההתנחלות הוא הדדי נמרוד, תן גם לי להנות
מההתיישבות. בבקשה.

ואם לא, אם לא מתאים לך, אז לך גם אתה. קח את כולך, את
הזכרונות, את התחושות, את הכל. קום, ולך.

אני לא רוצה אותך כאן יותר נמרוד. אני רוצה שתלך, ותחזיר לי את
עצמי בחזרה.