נכנסנו לים. אני עם תחתונים והיא עם חזיה ותחתונים. אמרתי לה
שמעולם לא נכנסתי לים בלילה והיא הציעה שנעשה את זה. בפגישה
הראשונה. הסתכלתי עליה ערב שלם לפני שבועיים. היא הייתה עם
חברות. לפני שהלכו, הייתה רגע אחד לבד, התקרבתי ואמרתי שהיא
מאד חמודה. היא חייכה. ביקשתי את הטלפון. היא אמרה שהיא בסיום
של קשר עם מישהו אבל תשמח לקחת את שלי. חשבתי שזה תירוץ אבל
נתתי את הטלפון. לא ציפיתי לטלפון ממנה. לפני שבוע התקשרה.
אמרה שסיימה את הקשר. אמרתי שאקווה שאוכל להיות תחליף הולם.
קבענו להיפגש היום. היא שכחה את המפתחות במכונית. לבושה באדום.
הצעתי שנלך לים.

שנינו במים, ביום קיץ דביק ולח. רק אנחנו וארס המדוזות. נישקתי
אותה. בפגישה הראשונה. התנשקנו בחום. התחבקנו כמעט עירומים
במים. בפגישה הראשונה. לא חשבתי שזה עוד יכול לקרות לי. אני
כבר לא צעיר. בגיל שלי מתפשרים בשביל להקים משפחה. ואני פה, עם
לב דופק, כמו ילד, באמצע הלילה עם תחתונים במים, מחבק אותה ולא
רוצה לעזוב. בפגישה הראשונה.  אני, שלוקח את הצרות של המדינה
על הכתפיים, ולא מבין איך אנשים יכולים להיות כל כך אנוכיים
ולחשוב על עצמם כשכל כך הרבה רוע מסתובב פה.  כאן, באמצע
הלילה, בים, חשבתי רק על עצמי. ככה זה כשאוהבים? אני לא יודע.
אני חושב שאני מרגיש ככה פעם ראשונה. ואני כבר לא צעיר. לא
מזמן שאלה אותי ידידה אם הייתה לי אהבה פעם. אמרתי שלא.  היא
הביטה בי בתדהמה ושאלה : איך יכול להיות, בגילך? אמרתי שתמיד
אהבתי ולא אהבו אותי או שאהבו אותי ולא אהבתי. זה יכול להימשך
חיים שלמים. גם עבור אנשים נשואים. הלילה זה היה סימטרי. סוף
סוף. המבט שלה בעיניים, לא יכול להיות שאני טועה. הציניות שכל
כך התגאיתי בה, שהינה חלק מההגדרה העצמית שלי, נעלמה. חשתי
כשאר האדם. פסקתי מלזעום על העולם.  אני, מאוהב. ומקבל אהבה.
אמיתית. צחקתי שאולי גנבו לנו את הבגדים מהחוף. היא אמרה שגם
אם כן נסתדר. חייכתי. בטח שנסתדר. התלבשנו. רק עכשיו שמתי לב
שבכלל לא בחנתי את הגוף שלה כשנשארה עם חזיה ותחתונים.ככה זה
כשאוהבים? אני לא יודע. פתאום הגוף לא נראה חשוב. אני שתמיד
אומר לחברים שאם הם מכירים לי בחורה, חייב להיות לה חזה גדול,
אפילו לא הסתכלתי לה על החזה.

פגישה שנייה. היא חיכתה לי על ספסל ליד הבית. לבושה בשחור.
התיישבתי לידה. היא בחנה אותי בקפידה. אמרתי לה שיש לי הרבה
פרצופים. שמישהו אמר לי שכל יום אני נראה מישהו אחר. היא
חייכה. ונישקה. אמרתי שאפשר לבלות פה על הספסל. היא חייכה.
ונישקה. ככה זה כשאוהבים? אני לא יודע. אבל אולי אפשר לבלות
ערב שלם על סתם ספסל ברחוב כי המקום באמת לא משנה. התנשקנו.
אנשים עברו והגניבו מבטים. זה אני שהגנבתי מבטים בזוגות
מאוהבים עד היום. ממהר בדרך לעוד מקום לא חשוב. מאט לרגע, כדי
לראות את הנשיקה. לבי נחמץ. למה? למה זה לא קורה גם לי?
וממשיך. כי יש לי מקום לא חשוב להגיע אליו מהר. עצרה מישהי עם
פנצ'ר בגלגל של הקטנוע ושאלה בחיוך אם היא יכולה להפריע. אם
הייתי לבד היא לא הייתה מחייכת. הייתה חוששת שזה ייראה מזמין
מדי.  בטח גם הייתה פונה למישהו אחר. בשביל מה לבקש עזרה מבחור
בודד שיושב על ספסל? אולי הוא צריך עזרה? ככה זה כשאוהבים? אני
לא יודע. אבל אולי לאנשים יותר נוח להתקרב. כי יש מין הילה
כזאת סביבך שאומרת : בואו, שהו במחיצתי, זה יעשה לכם טוב.
הסכמנו בשמחה. לא הצלחתי לעזור אבל לא הרגשתי פחות טוב. אני לא
צריך לרצות אחרים. אני לא צריך להוכיח שאני שווה. אני שווה.
הצענו לעזור לה לדחוף את הקטנוע הביתה. אנחנו לא ממהרים. יש
לנו את כל הזמן שבעולם. אולי זאת אהבה? אני לא יודע.  היא
סירבה בנימוס. נראה שחשה לא בנוח שחדרה כך לחייהם של זוג
אוהבים. נכנסנו לפאב שכונתי ליד הבית. מחזיקים ידיים כמו ילדים
כל הערב. ומתנשקים בלי הפסקה.  תמיד אמרתי שקשה לי להחזיק
ידיים עם בחורה. אני מרגיש כבול. אבל איתה החזקתי. כל הערב.
המלצרית באה ושאלה אם החלטנו. אם הייתי לבד, הייתי מחפש משהו
מהתפריט ומזמין. ככה אני, ממהר לציית, גם למלצרים.  אבל עכשיו,
אמרתי לה שייקח לנו עוד קצת זמן. ככה זה כשאוהבים? אני לא
יודע. אבל אולי מקבלים מין כזה כוח. זה כמו להיות שיכור, אתה
מפסיק לפחד מהתגובות של אחרים. טוב לך עם מה שאתה. אתה כבר לא
צריך להוכיח. אפשר להירגע. לקחת אוויר. ולנשק. היא שאלה אותי :
"אז מה הסיפור שלך?". עם מישהי אחרת הייתי מתגונן. הייתי מרגיש
צורך להסביר שאין לי שום סיפור מיוחד. שאני זורם. שאני לא יודע
לאן זה מוביל. איתה פשוט חייכתי. זה הסיפור שלי. אני איתך וכיף
לי.  הצעתי שתעלה אליי הביתה. היא התלבטה. הבטחתי שלא נעשה
כלום. לא רציתי לעשות כלום. רציתי שזה יהיה נקי. סקס יכול לטמא
את הכל. הוא יכול להפוך את זה לעוד קשר. ולא רציתי שזה יהיה
עוד קשר. רציתי שזה יהיה זה. התנשקנו על הספה. ועל השטיח.
ועצרנו. הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים. והמשכנו. אמרתי לה שכדאי
שתלך. היא אמרה שאנחנו לא רוצים לעשות את זה עכשיו. שאנחנו
רוצים שזה יהיה אחרת. כן, אנחנו רוצים שזה יהיה מיוחד. ואני
רוצה למשוך את הרגע. לא איכפת לי מה שאומרים על מין מתוך אהבה.
אני יודע שכשייכנס המין זה כבר לא יהיה מושלם. בסקס אנחנו
נענים ליצרים חייתיים. בסקס היא לא תהיה שונה מאחרות. אבל פה,
עכשיו, על השטיח, היא שונה.  והסתכלתי לה בעיניים, וידעתי,
שאני לא יכול לטעות. אני שתמיד התגאיתי שיש לי אינטואיציה לגבי
נשים ומסוגל להבחין בכל רגע נתון מה הן חשות לגבי הקשר, לא
יכול לטעות. פה, על השטיח. חם. המזגן לא עובד. חיבקתי חזק
והרגשתי חיבוק חזק ממנה. סימטרי. סוף סוף. כמו ההרגשה לשים את
החתיכה האחרונה בפאזל. כשזה קורה, זה נראה כל כך פשוט.

פגישה שלישית. היא בדרך להופעה של זמר שהיא מעריצה. לבושה
באדום.  עצרה ליד הבית שלי כדי לפגוש אותי לפני ההופעה. התקשרה
אתמול בלילה, אחרי שדיברנו כבר בערב, כדי לאחל לי לילה טוב.
אמרתי לה שזה מחמם את ליבי. היא אמרה שזה מחמם את ליבה שזה
מחמם את ליבי. אמרה שנהייה בקשר. אמרתי שכשנפסיק לאמר "נהייה
בקשר" סימן שהקשר התחזק. שזה כל כך ברור, שלא צריך לציין את
זה.  אם הייתי רואה את זה בסרט, הייתי מסתכל על השעון. הקיטש
הזה לא קיים במציאות. אבל הוא קיים. עכשיו. אז מה המציאות
האמיתית?  אני באנאלי וצפוי וכל מה שחשבתי שאני לא. אולי זאת
אהבה? אני לא יודע.  אני בתוך הרכב שלה. אנחנו מביטים אחד בשני
ומתנשקים. אני מרגיש בטוח בעצמי. ירדתי בפשטות מהבית, עם חולצה
מרופטת, לא מגולח, ואחרי שאכלתי בצל. אמרתי לה שזה המראה הכי
גרוע שלי ורצוי שהיא תיחשף אליו כבר עכשיו. היא צחקה ונישקה.
עם הבצל. אולי זאת אהבה? אני לא יודע. כשלא איכפת איך אתה
נראה,  כשאתה שובר את מחסומי התרבות, צועד בראש מורם אל התהום.
ולא נופל.  המשחקים הופכים להיות פתטיים. לא להראות שאתה
בעניין, לא להתקשר יותר מדי, לא ולא ולא...עכשיו הכל מותר.
התחלתי לדבר הרבה. על החיים. על איך שאני חושב שצריך לחיות
אותם. לא פחדתי מכלום. זה אני, אמרתי לה, זה הסיפור שלי. והיא
הסתכלה. ונישקה. ונישקתי. וצללתי אל תוכה. ונגעתי ברגליה. היא
אמרה שיש לה בעיה עם הרגליים שלה. היא לא אוהבת אותן. לא חשבתי
איך הרגליים שלה נראות. פשוט ליטפתי.  אולי זאת אהבה? אני לא
יודע.  לא הרגשתי שאני מפעיל את כלי הביקורת של המציאות
הרגילה. אני נמצא במציאות הזויה. בתוך חלום. ובמציאות הזאת אני
לא חושב אם הרגליים יפות או לא. השכל פינה את מקומו. הרגש עלה
בגאון אל כס המלוכה. אז ככה זה נראה. זה העולם של הרגש. הכל
יפה. כולם מחייכים. קפצתי על המושב שלה. אמרתי שאיזה כיף שלא
שכבנו בפגישה הקודמת. הצעתי שנשכב אחרי חמישים פגישות או חצי
שנה, מה שיבוא קודם. היא צחקה, ואמרה שאם ככה כדאי שנתחיל
להיפגש בכל יום כמה פעמים. אולי זאת אהבה? אני לא יודע. אבל
כשאנחנו מתכננים תוכניות לעתיד משותף אנחנו בעצם רומזים לגורל
שזה כבר לא בידיים שלו. לקחנו את המושכות מהמזל. היא התקשרה
לחברה שקבעה עימה, אך זאת לא תוכל להגיע. היא תלך לבד להופעה.
זו לא פעם ראשונה שהיא הולכת לבד להופעות. אהבתי את זה. אמרתי
שמי שבטוח בעצמו יכול ללכת לבד להופעות. מעטים מסוגלים לזה.
שאלה אם אני רוצה להצטרף. אמרתי שלא. זה זמר שלה. אמרתי שלכל
אחד יכולות להיות אהבות מיוחדות רק שלו והוא יכול לעשות אותן
לבד. רק לפני כמה ימים הייתי לבד, והיום אני מחיל כללים על איך
שלדעתי צריך להיראות קשר בריא. היא אמרה שפעם ניסתה להתחיל עם
הקלידן של הזמר. שאלתי בחיוך אם הוא יהיה בהופעה.  היא כבר
מאחרת. אבל קשה להפסיק.  נשיקה אחרונה ועוד אחת.  אמרה : "תחבק
אותי" וחיבקתי. חזק.

היא בהופעה. אני במסיבה עם חבר. היו בנות, הרבה. בחנתי אותן
כמו שתמיד אני בוחן בנות, אבל אחרת. בלי המימד הריגשי. בחינה
פיסית לחלוטין. מערכת הרדאר שלנו, הגברים, ממשיכה לסרוק את
השטח בכל מצב. רק שעכשיו אני לא עושה כלום עם המידע שאני מקבל
ממנה. החבר הלך מוקדם. נשארתי לרקוד לבד. לא איכפת לי. אולי
זאת אהבה? אני לא יודע. אתה יכול להיות לבד מוקף באנשים
ולהרגיש בנוח.  ורקדתי כמו שלא רקדתי מעולם. הסתובבתי
והתעופפתי ופירפרתי וזחלתי ועצמתי עיניים והייתי שקט. סוף סוף
שקט. אני נמצא במקום מוקף בנות, ואני רגוע. האינסטינקטים
הזכריים נחים. היום אני לא צייד. באתי ליהנות ואיזו הנאה
מושלמת זאת כשהצייד בחופשה. הסתכלתי לבנות בעיניים ולא
התביישתי, כי לא הרגשתי שאני מתקיף.  המסיבה התרוקנה  ונשארתי
עם עוד כמה בודדים. רוקדים ורוקדים.  כמעט ולא שתיתי. לא הייתי
צריך. והיא בהופעה, לבושה באדום, נהנית. קפצתי והתפרעתי והייתי
שלוו. בחוץ שאלה אותי חבורת גברים מבוגרים למיקומו של מועדון
מסוים.  הסברתי להם. כשהלכו הבטתי בקפידה. מתבגרים, מתקמטים,
בודדים, מנסים לשמר את חדוות הנעורים. אני כבר לא שם.

הלכתי לבד הביתה.  בדקתי הודעות בנייד. לא הייתה הודעה ממנה.


צהריים, יום שישי. סיימתי לשחות בבריכה.  התקשרתי לנייד שלה.
היא לא עונה. נזכרתי שיש לה משמרת בעבודה היום ואולי היא לא
יכולה לענות. רציתי לדעת אם נהנתה בהופעה. השארתי הודעה.

אחר צהריים, יום שישי. סיימתי לאכול עם חברים. היא עדיין לא
התקשרה. רגשות מוכרים מהעבר החלו לחדור את חומות ההגנה. האם
אני שוב במשחק? להתקשר או לא להתקשר? התקשרתי לנייד. היא לא
עונה. השארתי הודעה שאני מודאג.  למי אני דואג? לה או לי?
איכפת לי ממנה או מההרגשה הזאת שלי שאני לא רוצה שתיפסק?  

אחר צהריים יום שישי. התקשרתי לביתה. אימה ענתה. אמרה שהיא
בעבודה וכנראה גם לא יכולה לענות שם. נרגעתי. או שלא?

אחר צהריים, יום שישי. היא מתקשרת. סיימה משמרת לפני כמה דקות.
אמרתי שדאגתי. היא לא ענתה.  שאלתי לגבי הסרט שקבענו להערב.
אמרה שכנראה תהייה עייפה. שתתקשר אליי יותר מאוחר.

שכל : "קרה משהו. היא לא יזמה שום מהלך בשיחה. פסיבית לחלוטין.
איך לא חזרה כל המשמרת להודעה?  תהייה עייפה לסרט? נו, באמת.
קרה משהו"
רגש : "לא קרה כלום. לא יכול להיות. רק אתמול בערב נפרדנו כמו
זוג אוהבים. לא היה רמז. אם היה סימן הייתי מבחין בו. לא קרה
כלום"
שכל : "אולי זה משהו שאמרתי אתמול?"
רגש: "אבל לא אמרתי כלו... ואולי כן? מה בעצם אמרתי? הייתי
חופשי, נינוח. דיברתי בטבעיות. אולי נגעתי בנקודה רגישה? אולי
הבהלתי? לא יכול להיות.  היא ביקשה חיבוק"
שכל : "יכול להיות שהיא כבר לא בעניין"
רגש : "למה?"


לילה, יום שישי. אני חוזר לפעול לפי כללי המשחק.  מחליט להתקשר
אבל לא בשעה עגולה כדי שלא תחשוב שזה היה מתוכנן.  היא עונה.
קול קר. נשמעת כאילו קמה משינה. ואולי לא. הלב דופק. הפרפרים
של אתמול הפכו לעטלפים מוצצי דם. את התחושה הקסומה  החליפה
תחושה אפלה, מכאיבה, דוקרת. אני מרגיש חולשה. אני שואל אם קרה
משהו. היא בסדר, היא עונה, אבל, כן, קרה משהו. זה קשור אליי?
אני שואל. משהו שאמרתי? לא, היא עונה, בכלל לא. זה קשור רק
אליה. אני נופל. אין מעצורים. הלב דופק חזק. כבד בגרון.  תמיד
אמרתי לחברים שכשאחד הצדדים מסיים קשר לאחר לא כדאי לשאול למה.
כי התשובה תמיד לא מספקת, לא ברורה ולא נעימה. ענייני רגש עדיף
לסגור בלי הסברים מכאיבים. אבל עכשיו השכל פועל.  אני חייב
להיאחז במשהו. אני צריך עוגן. אני צריך סיבה. לא ייתכן שסתם
כך. אני חייב סיבה. אני צריך לדעת למה. השכל מבקש הסבר לוגי
כדי שנוכל להתייחס אליו ואולי לתקוף אותו אבל לרגשות אין
הסברים לוגיים. הם פשוט  קורים. פגשת מישהו בהופעה? אני שואל.
אני פוגשת הרבה אנשים, היא עונה בקור. אבל השכל ממשיך לפלס את
דרכו. הוא רוצה הסבר. כמו לגעת בשן כואבת. זה לא עוזר, אבל אי
אפשר להימנע מזה.  לרגש לא משנה ההסבר, הוא יכאב בכל מקרה. זה
השכל שרוצה מרגוע. מעגלי הניתוחים הלוגיים בראשי נתקעים שוב
ושוב. כמו מדען שמנסה לשווא לפתור משוואה בלתי פתירה. אם השיחה
תסתיים עכשיו, אני אקרוס. משהו חייב היה לקרות. בין אתמול בערב
במכונית להיום בבוקר קרה משהו. או שלא קרה? אז מה? אולי כך
סתם? לא יכול להיות כך סתם.  לא יכול להיות. פגשת מישהו
בהופעה? אני חוזר. תעני שכן, בבקשה, אני חושב. זה קשור רק
אליי, היא עונה. אני מרגיש שהיא נסוגה. מכווצת בפינה אני מגיע
כדי להשפיל. מאוהב בעצמי. לא מבחין בסבל שנגרם לה. אבל אני
ממשיך ליפול. חייב לקחת ממנה משהו כדי להינצל. אסור לעצור, לא
עכשיו. פגשת מישהו בהופעה? אני שואל, או קובע, בטון מאיים,
מפוחד, רועד. כן, היא עונה.  שקט. המעגלים במוח נרגעים. יש
הסבר. השכל קיבל את מבוקשו. הרגש עדיין כואב. ממאן להאמין. אבל
איך? למה?  אבל רק אתמול עוד ביקשת חיבוק, אני חושב. אני מניח
שהוא היה יותר מרשים  ממני, אני אומר. הציניות חזרה. תמה תקופת
הרנסנס. חזרנו לחשכת ימי הביניים של הנפש. הציניות שבה לשלטון.
לא, היא אומרת, בכלל לא. כאמא המנחמת את בנה לאחר שנכשל במבחן,
אני חש בידה המלטפת על ראשי. פשוט, זה זיעזע אותי ריגשית, היא
ממשיכה,  ו...די! אני לא רוצה לשמוע יותר. די! קיבלתי הסבר. זה
מעל ומעבר לצפוי. כמו בקזינו כדאי לצאת עכשיו. כשאני ברווח. אם
נמשיך, אפסיד הכל. כל מילה שלה היא כשוט על גבי.  אני חושב
שכדאי שנסיים את השיחה, עכשיו, אני ממלמל. היא מנסה לאמר משהו.
אני שומע רק בליל הברות. הכל מעורפל. כואב. כואב מאד. אני
מגביר את הקול, מנסה לשמור על כבודי. כמו נידון בהוצאה להורג
שמתאבד כדי לא לתת למוציא להורג את ההנאה אני מציע שנסיים את
השיחה. להתראות. זהו. הסערה עברה.  שקט.  העיירה כולה תילי
חורבות. התושבים מתחילים לצאת מתוך ההריסות.  יש רוח קרירה של
עצב באוויר.

לילה, יום שישי. אני על חוף הים. מביט על אותה הנקודה בה היינו
במים. חבוקים. האוויר חם ודביק. זה מפריע לי. ירדתי מהאולימפוס
ובמשכנם של בני התמותה, החום מציק.  הרבה אנשים מסביב, יושבים
על כסאות, מדברים בקול רם. איזו מדינה לא רומנטית. אפילו
להתבודד אי אפשר בשקט. אני לא בוכה. אני יכול לבכות מסרט עצוב
אבל אני לא בוכה מהחיים שלי.  אני חושב שאני מפחד. אני לא רוצה
לשקוע. אני מביט  בים. המבט שלה בעיניים, לא יכול להיות
שטעיתי. למה?