[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אוסנת דהן
/
הבחירה הקשה

שוב אני בודקת את צעדי... שוב ושוב, אם לא שכחתי להשאיר פתק
שאני נמצאת בקניות במרכז העיר ואחזור עוד חצי שעה, אם בדקתי
שאכן בעלי נמצא בפגישה וייצא ממנה רק עוד שעה, אם המונית שאני
מזמינה היא משירות שנמצא מחוץ לשכונה שלנו, אם השכנות החטטניות
לא מסתכלות וכמובן לקינוח אחרון... אם זכרתי להתקשר ולהשאיר
אצל המזכירה של בעלי הודעה המבקשת מהנכבד שייקח היום הוא את
הילד מהגן ולא אני, וזהו אני מתחילה להתלבש, מסתכלת במראה שוב
ושוב... כאילו רק התחלתי לצאת עם אנשים ואני מפחדת מה יחשבו
עליי. בראשי עולות פניה... כמה התגעגעתי אליה!
סוף, סוף היא הועילה בטובה וחזרה מניו יורק, כמה טוב לי, כעת
אוכל להמשיך להיפגש אתה... אני רק חושבת על עורה הרך, על עיניה
החתוליות שאף פעם לא הבנתי בדיוק את צבעם... והכי חשוב את גופה
החלק והיפה, הסצנות חולפות בראשי, היא פותחת את הדלת... אני
מפתיעה אותה בנשיקה ומתחילה לפתוח את שמלתה מאחור, משעינה אותה
לאט, לאט על השיש הקר ויורדת עם שפתי באותה צורה חושנית  עד
שהן נתקלות בפטמותיה העגולות, משם הדרך למטה קצרה וטעימה. כך,
אנו מענגות אחת את השנייה בלי להפסיד אף פרט, לאחר... שתינו
שוכבות לאחור וצוחקות, איך אפשר לחיות רק עם גברים?!? אוי, מי
יודע מה חשבתי לעצמי שנישאתי לבעלי, האיש הטוב הזה, מושלם ככל
שהוא יהיה אלוהים לא ברא אותו אישה וחבל... אם הוא רק היה יודע
איפה אני עכשיו ומה אני עושה... אבל אין לי אפילו מה לחשוש!
הוא כל כך אטום לרגשותיי שגם אם היה מכיר את נוית לא היה יודע
שביני לבינה יש יותר ממה שהוא חושב... אפילו שמבטי בוודאי היו
מסגירים אותי, אך הוא מעולם לא קלט את מבטיי.
למען האמת... הוא לא ממש מכיר את  אותי האמיתית ואולי טוב שכך.
אני מתענגת על נוית עוד קצת והולכת למקלחת, שם היא מפתיעה אותי
הפעם וגורמת לי לאחר הביתה דרסטית.
בדרכי חזרה אני נכנסת לסופר  וקונה כמה מוצרים הביתה, לאחר
מבזבזת קצת את כספי בעלי על בגדים, הרי אמרתי שאני בקניות לא?
והנה... הגעתי הביתה.
אני מניחה את כל השקיות על הספה ומנשקת את לחיו של בעלי ועולה
למעלה למקלחת, הוא תופס אותי ביד ומושך לנשיקה נוספת, "מה זה
הבושם הזה? משהו חדש?!?" כמובן, הבושם של נוית.... אני חושבת
ובמהרה עולה לי לראש התשובה לבד, אני מסתכלת עליו ועונה:"סתם
ניסיתי כמה בשמים שהייתי סופר, חשבתי אולי לקנות לסופי... אחרי
הכל היא עושה כל כך הרבה למענך ואתה אף פעם לא מעריך אותה" (או
אותי) עולה בראשי. ושוב אני חושבת על נוית, הוא מחייך, " שכחתי
לגמרי שיש לסופי יומולדת בקרוב" בראשי עולה: ומזל שאני זוכרת
דברים כאלה שיעזרו לי לצאת מכל שאלה מטומטמת שלך... אני עולה
למעלה למקלחת, הוא מפתיע אותי כשנכנס אחריי גם כן ... ואני
עייפה לגמרי מנוית נותנת לו למרות זאת, שלא ירגיש מסכן...
למחרת שוב אני מתקשרת לנוית ובצוהריים אני כבר אצלה! היא
פותחת שקית ומוציאה שמלה, אני מסתכלת עליה וצוחקת, איך היא
תמיד מפנקת אותי... תמיד שם בשבילי... בעוד שכל מה שבעלי יודע
לעשות זה לארגן התאגדויות חברתיות ולגרום לי להרגיש מסכנה
ואומללה.
בלי לחשוב על זה יותר מידי... אני קופצת עליה ומטיחה אותה על
הרצפה, שתינו צוחקות ויוצאות לבית קפה קטן בסביבה שם בהפתעה
גמורה אני פוגשת בחברות של בעלי... מהעבודה כמובן ואז איך אפשר
שלא... בהכרח מוחלט מכירה להן את נוית, את נוית, כמובן... אני
מכירה בתור הפילגש שלי... ואז צוחקת. כאשר הן מסתכלות המומות,
כאילו לא מבינות שזאת בדיחה...אני, כמובן ,מרגיעה אותן ואומרת
להן שנוית היא ציירת... ושלא מזמן גלריה בניו יורק אירחה את
הציורים שלה.
הן מתפעלות ונוית ממהרת להזמין אותן לתערוכה שצריכה להתקיים
בקרוב בגלריה סמוכה ואני מתעצבנת על נוית, בשביל מה אני צריכה
שהן יהיו שמה? זה רק יהרוס לי! איך אוכל כך לתפוס את נוית
בפינה חשוכה ולבצע בה את זממי? בושה! לא יפה נוית! אנחנו
יוצאות מבית הקפה לאחר פרידה ראויה וחוזרות לנוית... שם, אני
מענישה אותה על כך שהזמינה את אויבותיי והיא מצידה מגחכת, "אל
תדאגי בובה" היא עונה ומדליקה סיגריה," יהיה בסדר הן במילא לא
יבואו, הן יותר מידי מנופחות וסנוביות מכדי לבוא לתערוכת
ציורים" ואני מטילה ספק בהחלטה שלה... אני חוזרת הביתה עייפה
ובעלי מסתכל עליי כולו נלהב, "נו מי זאת נוית? מצאת לך חברה
חדשה?" ואני בראשי חושבת חבורת רכלניות! אני מסבירה לבעלי
שפגשתי את נוית בחוג לטיפול בהתפרצויות כעס וחושבת לעצמי בראש
(באמת גם היא הייתה צריכה להיות שמה ולא רק אני, אפשר לחשוב
היום ממציאים לכל דבר טיפול... כבר אי אפשר לכעוס קצת ולהעיף
כמה רהיטים לכל מקום? כעס צריך להיות דבר בריא!) בכל אופן,
אנחנו ממשיכים לדבר והוא רוצה לבוא איתי לתערוכה שהרכלניות
דיברו עליה ואני כבר מותשת לגמרי... הלכה לי כל התוכנית ואני
מוצאת את עצמי מסכימה לכך שיבוא! אני עולה למעלה ונכנסת
לאמבטיה... ברקע אני שמה קצת מוזיקה מרגיעה.
הוא נכנס ומתחיל לעסות את גבי, אוי כמה נחמד, כן, תשחרר את כל
מה שבגלל נוית תפוס, טוב שאלוהים ברא גם גברים... לפעמים כמה
שהם טיפשים... הם חיוניים! למחרת אני קמה ומוציאה את השמלה
שנוית קנתה לי מהשקית, מודדת אותה וחושפת רגליים, אחר כך אני
מתאימה לה איפור ומשפריצה קצת בושם... לא נראה לי שבעלי ראה
אותי אי פעם טורחת כל כך... והוא מצדו נהנה, חושב שבא לי לפנק
אותו אל מול חבריו.
אנחנו הולכים לגלריה ואני מכירה לו את נוית, ושולטת באיפוק על
הצורך להרים את אחד מציוריה ולתת לה בראש על הפה הגדול שלה! אך
היא מצידה... מאופקת ורגועה לחלוטין.
אני הולכת לקחת משקה, להישאר שפויה בכזה אירוע זה פשוט
התעללות נפשית, אני נעלמת לי בין הציורים ומעריכה את כשרונה של
נוית, כמה מהציורים אכזריים לחלוטין ואני ממשיכה עוד ועוד
לשייט לי בין ציוריה, ומגלה ציור ושמו קנאה בציור זה... אני
מזהה חצי מפרצופה של נוית כאשר את שאר פרצופה מסתירה דלת...
מאחורי לדלת זו נמצאים אני ובעלי בחדר השינה שלנו, כאשר לכאורה
היא תופסת אותנו מזדיינים, (איזה כישרון יש לבחורה) עובר
בראשי... לאחר שההלם מהגילוי שלי עובר, אני נזכרת שלא רק אני
בתערוכה של נוית הפעם אלא גם בעלי, ופתאום אני מוצאת את עצמי
מתחילה לחשוש שבעלי מסתובב בין ציוריה של נוית ומגלה את רחשי
ליבה של אהובתי הכשרונית, אני מזהה את נוית עומדת בפינה
ומתקרבת אליה בזעם, תופסת את זרועה ומביאה אותה לציור
שגיליתי... "מה זה צריך להיות נוית? מה את משוגעת? בעלי מסתובב
בין התמונות האלה!" והיא מצחקקת! "תירגעי, הוא לא יודע שיש
משהו בינינו... מבחינתו, הציור הזה יכול להביע שאני מקנאת
במשפחה המושלמת שלך..." היא שוב מצחקקת ואז מתקרבת אליי
ומחליקה את ידיה על גבי לכיוון הישבן... "תירגעי בובה, יהיה
בסדר, הכל יהיה בסדר... תבואי אליי אחרי התצוגה?"... "את יודעת
שאני לא יכולה, אני מסתכלת עליה... ועוד בגללך! למה היית חייבת
לספר על התצוגה?"... "עזבי בובה, לא נורא, אבל מחר אני מצפה
לראות אותך, אחרת אני אגרום למהומה באמת!" היא מחייכת
והולכת... נראה לי שגם היא קצת שיכורה... ואני מחליטה לחפש את
בעלי, אני מסתובבת בין התמונות אך לא מוצאת אותו אני מחפשת
ומחפשת וכלום כאילו האדמה פתחה את פיה ובלעה אותו, אחרי שעה
שתיים אני מוצאת את עצמי מחליטה כבר לפרוש הביתה לבד, אני
תופסת מונית בחוץ ומגיעה הביתה, שם, אני מוצאת את בעלי עומד
בכעס ומתבונן על תמונה.
אני שואלת אותו... "מה קרה?" והוא קורא לי לתמונה, שם אני
רואה ציור של נוית כאשר אני והיא מבטאות אקט מיני ברור על השיש
ואני מתחילה לצחקק... "מה יש לך? אני אמורה להבין את המוח
המעוות של הילדה הזאת? מה אתה כועס עליי?" הוא מחייך חיוך חצי
מאמין, חצי לא ולי למען האמת ממש לא איכפת... פתאום המבט שלו
הופך ציני..."דווקא הלכתי לדבר עם הנוית הזאת שלך והיא דווקא
לא חושבת כמוך... לדעתה המוח שלה בסדר, זאת את שהמוח שלה לא
בסדר!"
אני מסתכלת במבט לא מבין... "בא לך להסביר לי?"
" לא!" הוא אומר ומסובב את גבו לכיוון חדר השינה... ואני? מה
אני כבר יכולה לעשות? אני מכסה את התמונה לפני שאני אצטרך
להסביר גם לילדים מה זאת התמונה הזאת ... זהו נוית הגזימה
הפעם! אני תופסת מונית בלי לחשוב ומגיעה לגלריה, שם נוית מחכה
לי בפתח, "ציפיתי גם לתיקים... אל תגידי לי שהוא לא סילק אותך
מהבית אחרי מה שסיפרתי לו..." את זה היא מסיימת להגיד עם חיוך
מאוסזן לאוזן ולי לאט, לאט הדברים מסתדרים בראש... ואני פולטת:
" אוי נוית, את לא נורמלית!... אל תגידי לי ש..."    " כן,
סיפרתי לו הכל!" היא קוטעת את דבריי... ואני חושבת על הסצינה
שמחכה לי בבוקר... אני מסתובבת בלי להגיד שלום וחוזרת לבית שלי
,מול הדלת אני עוצרת כמהססת אם להיכנס או לא ולבסוף שאני נכנסת
אני מגלה בית שקט כמו בית קברות, אני נכנסת לחדר השינה ומחבקת
את גבו של בעלי ,אך לא מצליחה להירדם אני קמה לאמבטיה, שוטפת
את פניי ולוקחת כדור שינה... עכשיו, הכל יהיה בסדר.
בבוקר אני קמה ועל המקרר מחכה לי פתק... אני מקווה שלא תהיי
פה שאני אחזור...בכתב ידו של בעלי.
אני תולשת אותו וזורקת לפח, מתיישבת על הספה וצופה בכל
הבולשיט שמשדרים, דפיקה בדלת פתאום נשמעת אני קמה ופותחת
אותה... ומאחוריה מי לא עומדת אם לא נוית... "באתי לעזור לך
לארוז בובה" ואני מסתכלת אליה במבט חצי לא מבין, חצי מבין
ואומרת: "נוית, אני לא עוזבת..."    "הוא לא גירש אותך?" נוית
מסתכלת עליי בפליאה..
"גירש..." אני עונה בפרצוף בטוח... "ואת לא מתכוונת ללכת?"  
"לא למה?" אני עונה ושוב בביטחה.
"כי את לא אוהבת אותו, את אוהבת אותי בובה!" אני מסתכלת עליה
כבר בפרצוף נואש לחלוטין ועוד שניה אחת דמעה מצטרפת אליו
להוסיף לחוויה הקולנועית שאליה נקלעתי... אך נוית מצידה
ממשיכה..." אי אפשר לאהוב שני אנשים במקביל, זה לא הגיוני
בובה, את אוהבת אותו או אותי? "   "את שניכם!" (אוי אלוהים,
אני חושבת בראש... למה לא מבינים אותנו?... קהילת הבי
סקסואליות, אנחנו אוהבות גברים ונשים גם יחד, למה אסור שניים?
נו באמת, למה אתם חייבים להיות כל כך קשים?) ואז אני מחזירה את
מבטי למבטה של נוית...
"אני לא הולכת וזהו"    "בסדר, בסדר אל תבואי איתי אבל את עוד
תחזרי אליי על ארבע, את עוד תראי". נוית מסתובבת והולכת ואני
לאחר בהייה ארוכה בחלון חוזרת לספה לבהות בתוכניות המפגרות
שלי... והדלת שוב מרעישה, אני קמה... וכבר מתעצבנת, אך פתאום
מפתח נכנס למנעול והדלת נפתחת, ולא פחות ולא יותר בעלי המום
למראה שלי מולו... וזה לא מספיק הוא חייב גם להתקיף!  "מה את
עושה כאן? לא ראית את הפתק?"   "ראיתי גם ראיתי"   " ולמה את
עדיין פה?" הוא ממשיך ברוטינת העצבים שלו...
"כי אני אוהבת אותך ואני לא רוצה ללכת!" אני מראה תוקפנות.
"וככה את מראה אהבה?" הוא שואל...
"לא, ככה אני מספקת את עצמי כי מישהו לא מספק אותי!" (תמיד אמא
אמרה לי לעמוד על שלי מוזר שדווקא עכשיו אני נזכרת באמא לא?בטח
תסביך שנוצר בעקבות הבחירה המינית המגוונת שלי)
"אה ועכשיו אני אשם? מתי אי פעם לא סיפקתי אותך מינית תגידי לי
, את מוכנה להסביר לי?" קולו העצבני מחזיר אותי לעולם האמיתי.
"מי אמר שלא סיפקת אותי מינית?" אני אומרת באדישות מוחלטת.
"את! תגידי לי מה עובר עלייך? לפני שנייה אמרת לי את זה!" הוא
מסתכל עליי בתמיהה...
"לא, לא, לא... תירגע כבר! אני התכוונתי רגשית..." (מה הוא
מסתכל עליי כמבין לא מבין? אני חושבת בראשי... רגשית יא אטום!
)
אני מתעצבנת... ומתחילה לתקוף חזרה... "מתי הייתה הפעם האחרונה
שדיברת איתי על מה שמפריע לי? על מה עבר עליי היום? מתי אי פעם
הפתעת אותי בלחזור מוקדם מהעבודה הביתה עם פרחים?" הוא המום...
ונדמה לי כאילו בראשו עובר.. (מה היא באמת מצפה למשהו מכל
אלו?) ...הוא בוהה בי קצת ואז עונה בטון רגוע יותר...
" זה לא סיבה לבגוד, זה סיבה לבוא ולדבר איתי שמשהו לא
בסדר...מילא היית באה לדבר איתי לפני שפנית לנוית... עכשיו,
היא מה שאת רוצה... לכי אליה ותעזבי אותי בשקט" בום! נעל
שהרמתי וזרקתי פוגעת בו, הוא מתרגז וזורק אותה עליי חזרה אך לא
פוגע, כך אנחנו מתחילים לזרוק דברים אקראיים... עד שהוא מתקרב
ותופס את ידיי, אני מתחילה לצחוק והוא המום! אני מסתכלת על
פניו... אוי כמה שאני אוהבת אותו, שיכעס עד מחר... אני יודעת
שגם הוא אוהב אותי.
הוא זורק אותי על הספה והולך לחדר השינה. אני הולכת אחריו
ונכנסת למיטה גם כן ...הוא מנסה להתעלם ממני ואני נושפת באוזנו
ומעצבנת אותו ,בסוף הוא עולה עליי ואוחז את שתי ידיי כנגד
המיטה " אולי תפסיקי?" הוא צועק ופניו מתעקמים..." לא" אני
אומרת ומנסה לנשוך את צווארו... ואני ממשיכה מצווארו לאוזנו
הוא יוצא מגדרו ונכנע לי... בתחילה עם נשיקה ארוכה וחושנית,
ולאחר לאט, לאט מתחיל לטייל על גופי תוך כדי התפרצויות זעם פה
ושם שרק תרמו להנאה...
למחרת, אני קמה ומוצאת פרחים על השולחן ומכתב שממוען אליי...
אני פותחת את המעטפה וקוראת ... "חסר לך שתבגדי בי שוב"
אני מחייכת לי ומחליטה לאפות עוגה... שחושבים על זה גם אני
מזמן לא עשיתי משהו למענו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היי, שמי הוא
שפירית, ואני
אשמח אם מישהו
יגיד לי אם
רואים את מה
שאני כותבת


תודה!!!!!!!

שפירית במצוקה


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/9/02 21:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אוסנת דהן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה