New Stage - Go To Main Page

ג'ניאל לוין
/
מגורים זמניים

צעקתי, צעקתי כל כך חזק עד שהייתי בטוח שאפילו נהג המשאית
האחרון בשורה שמע אותי. אבל הוא לא שמע, את האמת, אפילו אני לא
שמעתי את עצמי - צעקתי בלב.

שורה של מכוניות ומשאיות  נעמדו ולא הבינו למה הפקק הנוראי הזה
לא משתחרר. הייתה תאונה ענקית, ניסיתי לעבור את הכביש ולא
הסתכלתי הצידה כדי לראות את המכונית שטסה במהירות אדירה לכיוון
שלי. גם הנהג לא ראה אותי, הוא היה עסוק בלדבר בפלאפון..
שטויות, תמיד רציתי למות.
הייתי בטוח שכשאני אמות אני אגיע למקום יפה עם המון כוסיות
ערומות שיאכילו אותי בענבים. הייתי בטוח שכל היום אני אשן על
מיטת נוצות ואולי אפילו אוכל לממש חלומות שהיו לי כמו לעוף
(ברגע שיהיו לי כנפיים) או לרדת לבקר אנשים שאני מכיר.. מה
לעשות, אני בן-אדם אופטימי. רק בגלל כל החלומות האלה של מה אני
אעשה אחרי שאני אמות ניסיתי להיות הבן-אדם הכי טוב בעולם.
עזרתי לזקנות לחצות את הכביש, הייתי מתנדב באס.או.אס ולא פגעתי
אפילו בזבוב אחד בכל חיי הקצרים.
"16 שנה של טוב ירדו לטמיון בכמה דקות", ככה אחותי הגדולה אמרה
בהלוויה שלי ומיד אחרי זה פרצה בבכי. אם הייתי שומע אותה אומרת
את זה היום הייתי מסכים איתה במאה אחוז אבל באותו זמן לגמרי לא
הסכמתי איתה - הרי אני הייתי בטוח שאחרי 16 השנים האלו יהיה לי
יותר טוב מלכל אדם אחר בעולם.

בכל מקרה, אחרי שצעקתי הכל נהיה שחור, ואז לבן, ואז שוב שחור
ואז אפור. העיניים שלי השתגעו מהחלפת הצבעים המהירה הזאת אז
עצמתי עיניים. ופתאום ראיתי אור דרך העיניים הסגורות כמו שקורה
כשאתה עם עיניים עצומות ופתאום מישהו מדליק את האור, ואז
הרגשתי את עצמי עולה למעלה ופתחתי את העיניים, לא העזתי להסתכל
למטה אז עצמתי את העיניים שוב ונמנמתי קצת, אני נמנמתי במוות
שלי!
כשהתעוררתי הייתי במן מקום יבש ובלתי מוכר.. מולי היה שער זהוב
וענק ועליו נכתב באותיות זהב: 'גן-עדן'. איך שאני התרגשתי,
לא האמנתי שהגעתי לגן-עדן.. איזה יופי לי.
אבל, מתחת לכתב הזהוב היה שלט ענק ועקום ועליו נכתב: 'סגור
לרגל שיפוצים'
.
שיפוצים? מה? בגן-עדן?? מה קורה פה? אלה היו המחשבות הראשונות
שעלו לי בראש. ומתחת לשלט הגדול נתלה עוד שלט קטן ועליו חץ לצד
ימין ועל החץ רשום: 'מגורים זמניים'. טוב, מה לעשות, החלטתי
ללכת לכיוון ההוא.
אחרי בערך רבע שעה של הליכה נגלו לעיניי בערך מיליון מעגלים של
בתים ישנים ורקובים ובכל מעגל היה בית גדול שעליו היה רשום
'משרד' ועוד משהו מתחת שלא הצלחתי לקרוא. לפני כל המעגלים היה
דוכן קטן ומאחוריו עמדו שני מלאכים והתמזמזו. ניגשתי אליהם
ושאלתי אותם לאן הגעתי, הם לא ענו.. היו עסוקים כנראה, אז
צעקתי אליהם "סליחה!! לאן הגעתי?" המלאכית, שעד עכשיו לא ראיתי
את הפנים שלה הסתכלה עליי וכמעט התעלפתי, היא הייתה כל-כך
יפה.. היו לה עיניים גדולות ירוקות ושיער אדום כהה וחלק, לגמרי
אדום כמו דם, שהגיע עד המותניים שלה. היא התחילה להסביר לי
שגן-עדן נסגר לפרק זמן לא ידוע לרגל שיפוצים חשובים שבאו
בעקבות בקשות מרובות מפי המתיישבים ולכן ההנהלה החליטה להעביר
את כולם למבנים שאני רואה כאן מולי, המבנים אומנם נראים לא
יציבים אבל הם בסדר למגורים זמניים בלבד, המבנים מסודרים
במעגלים לפי נושאים וצריך למיין את כל האנשים החדשים שמגיעים
ולכן אני צריך למלא כמה טפסים ולהחזיר לה אותם במהירות, היא
הזכירה לי שהם מצטערים על אי הנוחות ואם הכל יתנהל כשורה עד
מהרה כולנו נוכל לחזור לגן-עדן המשופץ שלנו.
היא הביאה לי כמה דפים ואני פשוט הנהנתי כמו מפגר והסתכלתי על
העיניים המהפנטות שלה וביקשתי עט, היא הביאה לי עט ואמרה לי
ללכת מעט אחורה עד שאגיע לשולחן קטן שבו אוכל למלא את פרטיי.
הנהנתי והתחלתי ללכת לאחור, הסתובבתי לרגע והיא חייכה אליי
ונופפה אליי, שמתי לב שהמלאך שהתמזמז איתה כמה דקות קודם לכן
מסתכל על החזה שלה במבט מהופנט בערך כמו שלי, נופפתי אליה
בחזרה והמשכתי ללכת. כמה דקות יותר מאוחר הגעתי לכיסא ושולחן
מפוארים שנראו מאוד לא במקום, התיישבתי והתחלתי למלא את הפרטים
שלי.
רוב השאלות היו שאלות כמו: האם אתה סטרייט/הומו/לסבית? מה
המוצא שלך? סמן במשבצות את סביבות גילך ודברים בסגנון הזה.
כשסיימתי למלא את שלושת הטפסים חזרתי אל הדוכן אל המלאכית
המדהימה וגיליתי שהיא והמלאך שוב מתמזמזים, קינאתי קצת וצעקתי
אליהם. הפעם לקח להם קצת זמן עד שהם שמו לב שאני קיים, היא
לקחה לי את הטפסים מהיד וחייכה אליי שוב.
היא מסרה את הטפסים למלאך שלידה ואמרה לו להוביל אותי למקומי,
אז הוא אמר לי לבוא אחריי והתחלנו ללכת.
הוא קצת הזכיר לי נהג מונית, שאל אותי כל מיני דברים על החיים
לפני המוות שלי והכל. ורק באמצע הדרך הוא נזכר והסתכל על
הטפסים. בזמן שהוא מסתכל הסתכלתי קצת מסביבי, ראיתי, בעיגול
שלידי שעל המשרד כתוב למטה: זכרים, הומואים מתחת לגיל 18,
ישראלים, עיניים כחולות, שיער שחור ועוד כמה פרטים למטה. עכשיו
התחלתי להרגיש כמו חיה שממיינים אותי לפי נתונים בלבד, אבל מה
לעשות, זרמתי עם זה.
המלאך הוביל אותי למעגל שהיה רשום עליו: זכרים, סטרייטים, מתחת
לגיל 18, ישראלים, עיניים ירוקות, שיער חום ולמטה עוד הרבה
פרטים שלא היה לי כוח לקרוא.
הוא אמר לי להיכנס למשרד ולהגיד שאני חדש ופשוט הלך משם והשאיר
אותי לבד במקום זר שלא הבנתי איך אני שייך אליו.
נכנסתי למעגל ואז לתוך המשרד והרגשתי גל קור של מזגן, זה היה
מהנה אחרי החום בחוץ. ניגשתי למלאכית שעמדה מאחורי דוכן עם
בערך 30 טלפונים ומחשב.
היא הסתכלה עליי וחייכה, שאלה אותי אם אני חדש ועניתי שכן. היא
אמרה לי לחכות רגע ובדקה כמה דברים במחשב ואז שאלה אותי אם אני
גל שחר ועניתי שכן.
היא הנהנה בחיוך והפנתה אותי עם פתק לחדר בקומה השניה שכתוב
עליו: חדשים.
חייכתי אליה והתחלתי לעלות במדרגות שהיו ליד הדוכן. הגעתי
לקומה השנייה וראיתי את הדלת, פתחתי אותה ונכנסתי לחדר. בפנים
היה מלאך זקן עם חיוך זדוני, הוא שאל אותי אם אני גל ואז אמר
לי ללכת לדירה מספר 336 ושם אני אמצא את שני שותפי לדירה גיל
אביתר וגיא עזרוני. הנהנתי, יצאתי מהחדר, למטה במדרגות, דרך
הדלת של המשרד ושוב לחום שבחוץ. הסתכלתי על הדירות סביבי ושמתי
לב שהן דו-קומתיות ושהן ממוספרות. מצאתי את דירה 336, קומה
שנייה. עליתי ודפקתי על הדלת. את הדלת פתח לי בחור נחמד שהיה
לבוש במגבת בלבד, הוא שאל אותי אם אני גל ולחץ את היד שלי כל
כך חזק על שהיא כאבה לי. חייכתי אליו ונכנסתי.
בפנים הוא התיישב מולי והתחיל להסביר לי דברים על המקום: שלום
לך גל, אני גיא כמו שאולי אמרו לך וגיל עכשיו נמצא במקלחת,
אנחנו השותפים הזמניים שלך לדירה עד שגן-עדן ישופץ כמו שצריך,
אתה לא צריך לצאת מהדירה, וגם עדיף שלא תעשה ככה.. אתה תישאר
פה איתנו עד היום של האיסוף ופינוי חזרה לגן-עדן. כל מה שתצטרך
נמצא פה ואם לא אתה יכול לבקש שהוא יהיה פה. אם אתה רעב ומתחשק
לך חטיף קטן פשוט אמור בלב מה אתה רוצה ותוך כמה שניות הוא
יגיע אליך ליד, הממרכזות, כלומר, אלו שאחריות על הגעת החפצים
הרצויים עובדות במהירות וביעילות ולכן אין צורך ביציאה מהבתים.
אם תרצה לבקר חבר מדירה, בית, או כפר אחר פשוט אמור בלבך את
מספר הבית ושם הכפר שבו נמצא האדם שאותו תרצה לבקר ותגיע לשם
במהירות, אותו הדבר כשתרצה שמישהו יבוא לבקר אצלנו בדירה, אבל
זה טיפה יותר מסובך ולכן אני אסביר לך את זה אם תרצה מאוחר
יותר. ההנהלה ניסתה ליצור לנו ולך חיים טובים זמנית וגם
הצליחה, אני האחראי דירה שלנו אז בכל בעיה, שאלה, הצעה, אתה
פונה ישר אליי, מובן?
מובן! תגיד, שיננת את הנאום הזה בעל פה?
את האמת שכן.. זאת הייתה חובה
ומאז נהיינו חברים טובים, ואחרי שגיל יצא מהמקלחת הכרתי גם
אותו והתפלאתי עד כמה יש לכולנו במשותף, כמובן, זאת הייתה
הכוונה שבכל המיון שעברתי.. ששותפיי לדירה יהיו דומים לי בכמה
וכמה דברים. ההנהלה חשבה שזה ימנע בעיות של אי-התאמת שותפים.

את האמת, הדירה שלנו לא הייתה מאוד מפוארת, כלומר, היא הייתה
מאוד מפוארת יחסית לאיך שהיא נראית מבחוץ אבל זה לא מה
שדמיינתי, אתם מבינים, במקום לשכב עם כוסיות שמביאות לי ענבים
כל היום ולעוף ולעשות מה שבראש שלי אני גר עם שני הומואים
בהכחשה ופשוט אין לי מה לעשות עם עצמי. זה בערך מה שחשבתי ברגע
שהתחלתי להתמקם בדירה, שפשוט לא יהיה לי מה לעשות עם עצמי כל
הזמן הזה.. אין אקשן, אין כלום. טעיתי.

גיא הראה לי את כל הדברים הקטנים בדירה, אתם לא תאמינו איזו
השקעה נתנו בדירות האלה. למשל, הטלוויזיה, היו בה כל כך הרבה
ערוצים שאם היית מתיישב בבוקר ומעביר בטלוויזיה ערוצים אחד אחד
לא היית מסיים עד הערב. היו בה ערוצי בעלי חיים, ערוץ כפרי לכל
כפר (מעגל) דירות, ערוצי פורנו, ערוצי סרטים לפי קטגוריות
ואפילו ערוצי פרסומות. הדבר היחידי שהפריע לי בטלוויזיה הזאת
שכל התוכניות והסרטים שהיו שם לא היו מהעולם שלי, הכל היה פרי
דמיונם של המלאכים שפה, ואתם מבינים, כל כך התגעגעתי לסדרה
"Friends"  וממש הצטערתי שלא אראה אותה יותר...
ולא רק הטלוויזיה הייתה מושקעת, גם האוכל, כל מה שרציתי יכולתי
לקבל, אפילו דברים מוזרים שאף אחד לא חשב עליהם קודם. אחד
הדברים האהובים עליי ביותר באותה תקופה היה לבקש משהו ולספור
כמו שניות ייקח לממרכזות להעביר אותו אליי, עד שהגעתי למסקנה
שזה כבר לא מעניין..
ומה גם, שיכולתי להביא בנות מדהימות לדירה שלי בכל עת שארצה,
ועוד לפי קטגוריות. הייתי אומר לעצמי בראש: אני רוצה מישהי עם
עיניים כחולות, שיער שחור, רזה וחזה גדול והיא הייתה מגיעה ישר
אליי.. פשוט תענוג. למרות שלא תמיד היא התכוונה להישאר. מפעם
לפעם גם אחד מאיתנו היה נעלם בגלל שאיזו מישהי בדירה אחרת,
בכפר אחר ביקשה מישהו עם עיניים ירוקות ושיער חום. בדרך כלל
כשמישהי הייתה קוראת לי הייתי נשאר איתה כל הלילה אבל לפעמים
הייתי מבקש ישר לחזור אליי לדירה.  
הדירה הזאת הייתה מהנה, וכל המחשבות שלי על זה שיהיה לי יותר
מדי זמן פנוי התבטלו, היה לי כל כך הרבה מה לעשות.. אפילו שזאת
הייתה בחירה שלי. ולכן לא רציתי לעזוב את הדירה שלי כשהודיעו
לנו על יום האיסוף והפינוי שמתקרב ובא. יום אחד, אחרי שיחת
טלפון בהולה גיא בא אליי ואל גיל ואמר לנו עם חיוך ענק על
השפתיים שלו שגן-עדן נבנה מחדש והוא מוכן למעבר ושכבר ביום
חמישי הבא נוכל לעבור לחיות שם. גיל נראה מאושר אבל אני, אני
דווקא התרגלתי כבר לדירה הקטנה והנוחה ביותר שלנו ולא ידעתי מה
הולך להיות.
אז לקחתי את גיא וגיל לשיחה, התיישבנו לנו בסלון על הספות
והתחלתי לשאול אותם דברים על גן-עדן, איך הוא, מה עושים שם, אם
הוא דומה לדירות שלנו, ואיך יהיה לי שם. גיא וגיל שתקו וחייכו
אחד לשני. ואז גיא פתח את פיו והתחיל להסביר לי: גן-עדן הוא לא
כל כך טוב כמו שמספרים, אם באמת חשבת שאתה הולך לשכב על מיטת
נוצות ולאכול ענבים מיד של איזו כוסית ערומה אז ממש טעית. גם
לנו הסבירו את זה, אנשים פשוט מעודדים את השמועה שגן-עדן הוא
טוב כדי שהרבה אנשים למטה יהיו יותר טובים ואז הם יגיעו
לגן-עדן. ומה זה בעצם גן-עדן? זה הכל בעצם מחנה אימונים ענקי
כדי להכשיר אותך להיות מלאך מן הטובים ביותר. למשל, נכון זאתי
שעומדת ליד הדוכן ומקבלת את החדשים? היא אחת מהמלאכיות הכי
מוכשרות ומצטיינות. אבל אל תדאג, אתה לא צריך להזיע ולעבוד קשה
כדי להיות מלאך, הם מספיק מתקדמים כדי ללמד את המוח שלך את
העבודה בלי בעיות. אני וגיל גם יחסית חדשים ולכן עדיין לא זרעו
לנו ניצני כנפיים אבל אנחנו אמורים ללכת למבחנים ולמיונים
הסופיים ביום ראשון, המיונים שיגידו מי הוכשר להיות מלאך ומי
עוד צריך עבודה. בגלל זה אנחנו מאושרים לחזור. אבל אתה? אתה
תצטרך להתחיל ה-כ-ל מההתחלה, התחל מתוכנת ההליכה ועד לשינוי
חפצים.. זה ייקח לך כמה שנים טובות אם לא יותר. למרות שאולי זה
ייקח פחות זמן כי שמעתי שכל השיפוצים האלה נועדו כדי להפוך את
התהליך של הכשרת מלאכים ליותר מהיר ויותר משתלם. נקווה בשבילך
שזה באמת ככה...  
את האמת שלא כל כך התלהבתי מהרעיון, כלומר, לא רציתי להודות
בפני גיא וגיל שבאמת חשבתי שיהיו שם כוסיות ערומות שיאכילו
אותי בענבים.. לא רציתי להראות טיפש אבל גם לא חשבתי שזה כל כך
משמח לעבור עכשיו את הסיוט הזה רק בשביל כנפיים. נכון שרציתי
כנפיים, אבל באותו רגע זה לא נראה לי מפתה כל כך. אז שאלתי את
גיא מה בעניין המגורים בגן-עדן, אם נישאר ביחד בתור שותפים או
נעבור למקום חדש וניפרד. אז גיא אמר לי שבטוח ניפרד, המלאכים
שאחראיים על הפעלת גן-עדן רוצים שנתרבה, בגלל זה יש להם שם גם
מחלקות למכוערים, אבל בעקרון הם יתנו לי חודש-חודשיים לכל
היותר למצוא לי מישהי לחיות איתה ואם עד התאריך שיתנו לי למצוא
מישהי אני לא אמצא אז הם יתאימו לי מישהי לפי נתונים סטטיסטיים
ויתנו לי לגור איתה בבית לשניים. עד אז אני אמור לגור בבית
אישי ואם אני אפגוש מישהי שאני ארצה לגור איתה אני אצטרך לפנות
להנהלה עם בקשה לעבור לדירה זוגית.
דווקא מהקטע הזה די שמחתי, כלומר, יהיה קצת קשה למצוא מישהי
בחודשיים אבל לפחות אני אחיה עם שותפה ולא שותף. ומאז התחלתי
לצפות ליום חמישי, יום האיסוף והפינוי, שיבוא כבר ואני אוכל
להיות מלאך, עם כנפיים ואישה מדהימה לצידי.
וביום רביעי הציפייה שלי כבר עברה כל גבול, כל היום ישבתי מול
הטלוויזיה בערוץ הפרסומות והייתי עסוק במחשבות טורדניות לגבי
מחר: איך נעבור לגן-עדן, איך הבית שלי יראה, מה יהיו האימונים
שגיל וגיא דיברו עליהם, כמה זמן ייקח לי להפוך למלאך ועוד
שאלות טורדניות בסגנון. בלילה ניסיתי ללכת לישון אבל אחרי חמש
דקות במיטה החלטתי שאני אנרגטי מדי בשביל לישון אז הלכתי למטבח
והזמנתי לעצמי כוס חלב עם עוגיות שוקולד צ'יפס ופשוט ישבתי,
אכלתי ושתיתי עוד ועוד אל תוך הלילה ובסוף פשוט נרדמתי לי על
השולחן עם עוגיה ביד.
חלמתי שאני יושב במקום לבן לגמרי ועל הרצפה מולי יש זוג כנפיים
שכל פעם שאני מנסה לתפוס אותן הן עפות ממני ונוחתות במקום רחוק
יותר. באמצע החלום שמעתי צלצול טורדני ביותר וחזק של שעון
מעורר וככה התעוררתי. מסתבר שהייתי צריך להיות עוד חמש דקות
בחוץ, לבוש ורחוץ כי המפקח שבודק את החדשים הגיע לכפר שלנו
והוא מתחיל לעבור בבתים, גיא אמר לי לרוץ ישר למקלחת. אז טסתי
למקלחת הכי מהר שיכולתי והתקלחתי בשניה וחצי ויצאתי מהמקלחת
לבוש ובערך מוכן ליציאה ופתאום תקפו אותי כאלה כאבי גב
שהתקפלתי על הרצפה ולא יכולתי לזוז. התפתלתי כמו חיה גוססת
וצרחתי הכי חזק שיכולתי, הכאבים עברו כמו בגלים בגוף שלי ולא
נפסקו. הרגשתי כאילו חותכים חתיכות מהגב שלי בסכינים חדים
ופתאום, בקליק אחד, כל הכאבים נפסקו ועמדתי על הרגליים שלי
בזהירות. הכל הפסיק לכאוב.. זה היה כל כך מוזר, פשוט הרגשתי
כאילו הגב שלי גדל לממדים ענקיים, אבל הוא כבר לא כאב וזה מה
שחשוב.
החלטתי שאני אבדוק מה זה היה יותר מאוחר כי בדיוק באותו רגע
צלצל הפעמון בדלת ועברתי מהר ליד מראה כדי לראות איך אני נראה
ונעצרתי מול המראה בפה פתוח לרווחה. היו לי כנפיים! הכאבים
האלה הצמיחו לי כנפיים! לא האמנתי ופשוט עמדתי כמה דקות מול
המראה ונתתי למפקח לצלצל בפעמון עוד כמה צלצולים עד שגיא יצא
מהחדר שלו ופתח את הדלת. המפקח ראה אותי וחייך חיוך גדול. הוא
שאל אותי אם אני מופתע ולא יכולתי לענות לו מרוב הפתעה. אז
פשוט הנהנתי. הוא פלט צחקוק ויחד עם גיא הם התחילו להסביר לי
שהם הסתכלו עליי כל הזמן הזה במגורים הזמניים והחליטו שאני
אהיה הכי מתאים לתפקיד סגן-רב-ראש המלאכים ולכן החליטו להצמיח
לי כנפיים בלי אימונים. ואני רק הסתכלתי עליהם בעיניים גדולות
כמו מטומטם וחייכתי, אמרתי שאני לא מאמין.. הייתי בשוק, למרות
שלא הבנתי מה פירוש הדבר להיות סגן-רב-ראש המלאכים.

היום אני כבר לא סגן-רב-ראש המלאכים, התקדמתי הרבה בתפקיד מאז
אותו יום מוזר ועכשיו אני המלאך הכמעט הכי קרוב לאלוהים, הוא
חולה עליי. הוא תמיד אומר שאני המלאך הכי טוב שאלוהים יכול
לבקש לעצמו. וכל פעם שהוא אומר את זה אני, כרגיל, מחייך ואומר
תודה.
ותאמינו או לא, מצאתי לי בחורה, כל המלאכים שמעו עליי ובנות
באו אליי כל הזמן ושאלו אותי אם אני אהיה מוכן לגור איתן.
ויומיים אחרי שעברנו מצאתי לי את הבחורה המושלמת, המלאכית עם
השיער בצבע דם. קוראים לה נלי והיא אומנם הייתה נשואה באותו
זמן לאותו מלאך שאיתו היא התמזמזה ביום שהגעתי אבל לא העזתי
להפסיק לאהוב אותה. ויום אחד הם פשוט התגרשו. באתי אליה ושאלתי
אותה מה דעתה לגור איתי והיא הסכימה. ומאז ועד היום אנחנו
ביחד, בדירה המפוארת ביותר בגן-עדן, שהכי קרובה להנהלה, יש לנו
בריכה וג'קוזי ומגרש טניס וכל מה שלא תרצו יכול להיות שלנו
ברגע שנבקש. כי הרי אנחנו זוג המלאכים החשובים ביותר בכל
גן-עדן כולו. ולא, עכשיו אני לא מתלונן.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 23/7/02 20:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ניאל לוין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה