אני צופה בתוכנית על משוררים ומשתעממת, אני מנסה לכתוב כמה
מילים, לחבר משפט אך ללא הצלחה, מילות המשורר האקראי מתערבבות
לי במוח ואני שוקעת במערבולת של צבעים, אני מוצאת את עצמי
בעמוד מתוך ספר נעורים מטומטם של סופרת חסרת כל כישרון כתיבה,
אני מנסה לצאת משם, לברוח אך ללא כל הצלחה, אני פשוט צמודה
לתמונה שבעמוד לידי ולא מצליחה לחזור.
מערבולת צבעים, צלילים, חזרתי לעצמי, התחלף המשורר בטלויזיה
ולפתע שוב אני שוקעת בתוך מערבולת מילים, צבעים, מערבולת של
הכל, עכשיו אני מילה מתוך שיר דיכאוני, המילה כאב, אני מרגישה
כעת איך הכאב ממלא אותי מכל כיוון, אני שום דבר מלבד כאב
עכשיו, אבל איך אני יוצאת מזה? אני מנסה לקרוע את דפי המחברת
אך לא מצליחה, אני רק כאב, אני לא בן אדם, אני כאב ואז לשמחתי
הרבה, שוב המערבולת.
הסתכלתי בבהלה על הטלויזיה, שמתי לב שהתחלפו בערך חמישה
משוררים כבר ועדיין פחדתי מהמערבולת ושוב היא פה, הצביעים
מתערבבים עם הצלילים, עם המילים, עם הכל, עכשיו אני עט שכותב
את כל קורות חיי ולא יכול להפסיק, הדיו נשפך שורה אחר שורה,
עמוד על גבי עמוד, ספר אחר ספר ולא יכול להפסיק, לבסוף הפסקתי
לנסות לעצור את העט, הבנתי שאני לא אצליח שתמיד אני אהיה עט
שכותב על חיי או על מישהו אחר כי בעצם אם אני עט אז אני לא אני
אז בעצם זה העט שלי שכותב על מישהו אחר, לנצח.