"..ואז בלילה, איפה הילדה שלי הלכה, ועם מי היא מסתובבת...
ואל תכעס על אמא בן אדם, היא רק אותך אוהבת מבין כולם, היא לא
צריכה להיות באבל על ילד שנמאס לו קצת מהעולם... היא לא צריכה
לקשור בחבל, עושים שלום בארוחות שישי, היא לא צריכה להיות
בסדר, רק להבין שיש כאן משהו אמיתי..."

ההופעה של עברי לידר עדיין מתנגנת לי בראש.

לאונרדו יודע
קסם עובד בקולנוע
ויש לו אקדח
מתנת יומולדת
הוא משתמש בו כמו שרק
הוא יודע

אורלי, אני מקדישה לך את השיר הזה. אני מקדישה לך את השיר הזה,
ומחבקת אותך חזק, ומוחקת את המילים המטופשות שאמרתי לעברי אחרי
ההופעה, ש"בכיתי כשניגן את לאונרדו", כי זה באמת לא אכפת לו.
זה רק אכפת לי, השיר שלי, מילים פוגעות ישר בלב, הדמעות שלי
מוקדשות לי, אנוכית שכמותי. אני מהססת לשאול מה קרה לידיד
המסויים הזה שלך. יש משו משותף לאנשים שמכורים ללאונרדו, את
יודעת.

בחורף הבא
הוא יהיה באירופה
כי שמה לא חם
והוא לא צריך לפחד
מה יגידו כולם

חוף ניצנים שטוף שמש, אני מורידה לבגד- ים כמו שכל הבנות
עושות, תופסת צבע, אבל הוא מספיק לברוח, ונשארת רק ילדה חיוורת
עם עיניים כהות. כשהערב יורד על החוף אני מנסה לתפוס משמעות,
לנתב שיחות, לנפץ מוסכמות. אבל ילדים רכי-שנים מדליקים מקטורת
אוהל מאחורינו (ולא של טבק) ילדות שחורות- לבוש צורחות לאביב
גפן, וילד אחד עם גיטרה על החוף מבהיר לי "באנו לכאן כי לא היה
משהו יותר טוב לעשות בבית"
לא באנו לכאן להתנתק. אני יודעת, רק אני ניסיתי, אתם באתם סתם
להנות. מוסיקה ים ואהבה, ודווקא הגיוני שתמצאו. אני וחברה שלי
בערב הראשון נשיקות על החוף, אלכוהול זורם בדם ומבטים מופנים
לעברנו, זה לא להתנתק, זה לא רק לחפש את הצומי, זו לא רק
חרמנות, זו בהחלט לא אהבה, זו לא סקרנות וזה בעצם לא ממש
אנחנו.
זה הרגל.
ההרגלים האלה מנתבים אותנו, מסדרים אותנו, חונקים אותנו לאט.
ילדות שחיבקו את הגדר מול הבמה כבר מהצהריים, כדי להיות שורה
ראשונה בהופעה של אביב גפן שנערכה לפנות בוקר. יש לי בקשה קטנה
לכל ילדי הירח שבינכם: להעריך אומן, להזדהות איתו, עם המלל
שלו, עם האידואולוגיה, עם הלבוש, זה טוב ויפה. אבל להעריץ,
לקעקע את השם שלו על הכתף, לקחת כמובן מאליו כל מה שהבנאדם הזה
אומר... תפתחו את העיניים. הגזמתם. אביב גפן זה כבר לא זמר, זה
מותג. זה כמו לקעקע "נייקי" על הכתף. נכון, יש לו אמירות
חברתיות ומחאה פוסט-מודרניסטית נורא מגניבה. אבל הנה לכם פוסט-
מודרניסטיות: הוא רוכב על גלי תהילת העבר, מנסח מחדש מילים
ישנות. הבסיס מודרני, הפוסט כבר לא. זה הפירוש בעצם. אין חדש
תחת השמש, וגם הלילה מתחיל לדעוך בשעות שכאלה. אתם מתלבשים ככה
כדי להיות שונים, להבדיל עצמכם מהממסד החברה ההורים ומה לא.
אבל אתם כבר מיין-סטרים. זרם נעורים מרכזי ומרדני-בספק. זה
חשוב להזדהות, לשייך עצמך לקבוצה, אבל להפוך את זה לכל מה
שאתה, זה לאבד את הפואנטה. "תהיו חופשיים" כבר אמרו זאת לפניי,
וצעקו, חמש בבוקר, חוף ניצנים.
ועוד דוגמא קטנה. בעת ההופעה הכי טובה בכל הפסטיבל הזה, עמד
בשורה הראשונה עוד פיסניק לבוש שחורים, שההופעה של עברי לא ממש
עניינה אותו אבל הוא שמר על המקום באובססיביות. ניחא. העיניין
הוא, שבאיזשהו שלב הוא הלך, כי מישהו חטף לו את התמונה של אביב
שהוא טרח לנפנף חצי הופעה (תחכה שעתיים להופעה עצמה, לא יקרה
לך כלום) ואני מבחינתי נדחקתי למקום החביב הנדון. לכשחזר
הפיסניק, דאג לדחוף אותי באלימות פיסית מתונה החוצה מהמקום
"שלו". נעזוב שממילא הייתי הולכת משם אחרי ההופעה של עברי, הוא
לא יכל לדעת את זה. אבל ברצינות- איזו צביעות מבחילה! אתה מסמל
שלום, "פיס" עם הידיים, הולך עם השרשראות המתאימות, הבגדים
המוצהרים והחיוך האינפנטילי, אבל מביא מרפקים כשמשהו לא מוצא
חן בעינייך?
צביעות רבותיי, צביעות.
תהיו חופשיים.

לאונרדו בטוח
הלב לא צריך לנוח
ואז שוב מתאהב
עם ארמונות באוויר
מוות בטוח
זה מוות מהיר
ואם בא לכם להיות חברים שלו

אלון, יש לי וידוי. לא אל תסתכל עליי ככה בעיניים צוחקות
והחיוך החמוד הזה שלך. אני עדיין אוהבת אותך. הנה, אמרתי.
ועכשיו ניקח נשימה עמוקה ונפרש את זה כמו שצריך: לא חושקת, לא
מאוהבת. אוהבת כידיד, מלאת הערכה, ורוצה שנתקרב. שוב. זה וודאי
מוזר לך, אך עם זאת לא לגמרי בלתי אפשרי. אתה הראשון שאמרת לי
שאתה אוהב אותי, אתה בכלל זוכר? כידידה. כמובן שכידידה. אבל מי
ששומרים לו מקום בלב, אי אפשר לשכוח. לפחות כך זה אצלי.  

בגלל זה אתה הראשון שפניתי אליו בבוקר הראשון של ניצנים, עם
עיניים דומעות, כשכולם ישנים וההופעות דועכות ברקע. אם לא
הייתי בוכה וודאי לא היית קם, אני שיתפתי אותך בהזיות שלי, לא
הבנת אותי כלל, "צירוף מקרים" טענת (קצת אמונה יקירי) ובכל
זאת, היה נעים לשתף אותך. היה נעים לחייך לצידך באור של זריחה
ולשפוך את ארועי הרגע, בידיעה ברורה שאחרי שאומר אותם הם ישמעו
כה מטופשים, שלא אעז לאמר אותם לאף אדם אחר.

גם לכם לא. רק אומר, שאני אוהבת את הים, והים אוהב אותי.
באמת.

בזמן הקרוב הוא יעשה לכם טוב
ביום שישוב עייף ועצוב, תזכרו
שיש אנשים קצת יותר חלשים
היא רועדת בחדר
אז אל תדליק את האור
כי עכשיו היא כבר בסדר
עכשיו היא בסדר

בערב השני, אחרי ההופעה ה-כה מדוברת, אני פוגשת שוב את סיון
לשיחת חולין שכזו. סיון היא מאנשי השיכבה איתה סיימתי, אנשים
שהם לא באמת האנשים שלי, אבל בכל זאת יש בסיס מילולי משותף.
סיון מתנועעת על משטח בטון ומנסה לשכנע את שאר חברי הקומונה
להשאר שם כי היא לא יכולה לרקוד על החול. סיון מחכה להופעה של
שוטי הנבואה, ואני מנסה להזכר מה דעתי על להקה זו. אני מסבירה
שהם נחמדים אבל המלל לא מרתק אותי, וסיון פותרת זאת כלאחר יד-
"זה פשוט כיף". זו הגדרה טובה למוסיקה שלהם, ובכל זאת אני לא
מתחברת אליה. ובניסיון להסביר מדוע אני כולי נרגשת כל כך אחרי
הופעה של איש יקר בשם עברי לידר, ניסחתי: "נראה לי ש...  הכיף
שלי עצוב". סיוון חייכה. "הגדרה יפה." גם אני חייכתי.

היא לא צריכה אותך יותר
היא רוצה להיות לבד

היא לא צריכה אותך יותר

היא רוצה להיות לבד

אור בוקר נגמרו לי הדמעות והכל נשאר.
אני רוצה להיות לבד.