זה אור שחור,
זאת שתיקה לא מובנת.
כאילו משהו הדליק אור אבל הוא שחור, לא מאיר עליי.
נותרתי לבד.
השתיקה היא אמיתית והאור גם כן.
הם שחורים מכסים עלי עד שאפול חסרת כל וקול.
הדמעות חנקו אותי והאור סנוור.
חוסר היכולת להגיב לו, לנצח אותו השאיר אותי אומללה.
לבד במן חדר סגור, בלי אויר בלי אור אמיתי.
רק הוא ואני נלחמים אחת בשני.
הוא שד ואני אומללה.

בלי נסיכים ובלי נסיכות רק שדים ואומללות.
ילדות קטנות ואומללות בתוך חדר סגור, בלי אויר בלי אור אמיתי.

לרגע הגיע הטוב, חבקתי אותו כאילו היה דובי ואני ילדה קטנה.
מפחדת מהעולם , מן השד בחדר הסגור בלי אויר ובלי אור אמיתי.
מפחדת מהשתיקה, מפחדת מלהיות שוב אומללה.
לרגע הגיע הטוב, חבקתי אותו כמו דוב.
ולמה הוא ברח ממני, אולי את זה לעולם לא אדע.
נשארתי קטנה ואומללה.

חזרתי להיות אומללה ולא מאושרת, אפילו לא לרגע אחד.
ויום אחד חזר אליי הטוב בצורה קצת אחרת.
קצת יותר ברורה ויותר משוחררת.
עכשיו הטוב הוא כבר לא אשליה,
ואני כבר לא מפחדת לחלום על הטוב גם ככה סתם באמצע הרחוב.
הטוב הוא אצלי, הטוב הוא שלי ובנתיים הוא כאן לידי.
הפעם לא אתן לו לחמוק כך מבין זרועותיי.
לא אתן לדמעות לחנוק את גרוני ולשטוף את פניי.

לרגע הגיע הטוב, חבקתי אותו כאילו היה דובי ואני ילדה קטנה.
מפחדת מהעולם , מן השד בחדר הסגור בלי אויר ובלי אור אמיתי.
מפחדת מהשתיקה, מפחדת מלהיות שוב אומללה.
לרגע הגיע הטוב, חבקתי אותו כמו דוב.
ולמה הוא לא ברח ממני, אולי את זה לעולם לא אדע.
אבל עכשיו אני כבר לא קטנה ואומללה.