כשבורא העולם,ברא אותנו,האם חשב לרגע שאנו בצלמו,
שאנו בדמותו הנעלה.
יש בני אדם שמתאמצים להתקרב אליו,לגעת בשמיים.
כמו משה,בן-האלוהים,שחזונו היה זה ומבוקשו נכשל כי
התקרב יותר מידי.

אדם כבן-40 החליט יום אחד שכל הציפייות מעצמו נכשלו,
והציפייה האמיתית היא להגיע ולגעת באל.
לאדם יש אישה נפלאה,שני בנים,בת קטנה ובית מקסים שבנוי
כולו מאהבה.
ערב אחד,מצא עצמו מגיע לאיזו סימטה שבה נמצא בית-כנסת,
בניין גדול ומרשים לעין,כזה שאלוהים עם כל השלמות לא יכול
לבנות.
מהיופי,הוא נכנס פנימה ונגע בשמיים.
מהיופי,הוא שקע בתרדמת של קיצוניות.
מהיופי,הוא שכח מי מאחוריו.
עברו ימים רבים ומשפחתו ניסתה להשכיח עמדות,שהיו מרחיקות
אותו.
אישתו הסתתרה מתפילת-שחרית,הסתתרה מבעלה.
והילדים רק רצו שאבא יחזור לפשטות של פעם.
הדלת נינעלה כל פעם שהשיחות היו גולשות לרעתו,
הוא דאג לטפח את האל שרק עכשיו זכה להכיר,
לטפח כאילו תמיד היה פה,האל הזה.
אהובתו סירבה לכל שיתוף פעולה עם אדם,אדם זה.
היא סירבה להיכנס למיים קדושים-מלוכלכים,שאמורים לנקות אותה
מה"בושה" הזאת,שמביאה ילדים,הילדים של אדם.
היא סירבה להתלבש בשמלות ולהסתיר את גופה החטוב,להסתיר
את ליבה החם.
התפילה של אדם,הרחיקה אותו מילדיו.
השתיקה של שבת,הדחיקה את החוויה של ביחד.

בתוך כל העולמות שרצה להשיג,נמצא עולם שקצת בצד,
עולם חשוב,עולם כמעט.
עולם שחסר בו שלמות,אך הוא בהחלט עולם של קבלה ונתינה,
שאדם לא היה מוכן להתמיד בו.
תמיד התחפר מתחת טלית שדמוייה למלאך שמגיע בבוקר,
להעיר את כולם.
לעיתים שם כובע שהסתיר את שערו המטופח.
היו לו גם כמה חוטים ששם בין מותניו,שאישתו כל ערב התפללה
לעצמה שאם היא תמשוך בחוטים,בעלה יחזור? האם אדם יחזור?

האם כל בני-האדם יחזרו מהיופי שראו,מהיופי שהראו להם.
האם ישנה תפילה שמבקשים בחזרה אדם אהוב,כשהוא עדיין בחיים?
אלו שאלות שנהגה לשאול אישה אחת,שהיה לה בעל אהוב,
שהיה לה אדם וכבר אין לה אדם.