ענבל מימרן / מחכה |
דווקא השבוע מכל השבועות.
הפרח שהבאת לי כבר נבל,
לא אתן לעלים לנשור וליפול אל הריצפה הקרה.
הדירה חשוכה, רק קרן אור קטנה
מתפרצת אל החדר מבין התריסים.
שוב דופקים בדלת ואני לא עונה
שוב
אין לי כח לשכנים.
כל צילצול טלפון מביא תקווה. ואכזבה.
נגמר הסרט, מתחיל אחר,
ואני יושבת ובוהה.
מדליקה ג'וינט, אתה יוצא לי מהראש
לרגע
ושוב בא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|