א.
המלאך פוראל  ננזף קשות. הוא זומן ללשכתו של השופט עתנאל.
כולם פחדו מידו הקשה ומלשונו החריפה. המלאכים ריחמו על המלאך
פוראל ולא היו רוצים להיות  בין כנפיו ברגע זה.
כולם ידעו שהפעם הוא טעה בשיפוט והגזים. והוא עומד להיענש.
ואולי אפילו יעבירו אותו מתפקידו. הוא היה מלאך המזל. מעניק
פרסים, וזכיות הימורים. כל אחד מהמלאכים היה מוכן לקבל עליו
תפקיד זה.
השופט עתניאל חמור הסבר קבל אותו בלשכתו, הורה לו לשבת מול
מרקע ענק. ללא מילים הכניס קלטת לDVD- והפעילו.

ב' - הבחירה
מרים ודורית היו בנות דודות. האימהות שלהן היו אחיות, והאבות
שלהן היו אחים. אך ההבדל בין שתי המשפחות היה רב ועצום. שתיהן
נולדו באותו לילה. ה- 13 לינואר לפני שתיים עשרה שנים. אלא
שדורית נולדה בשעה 11,59 .ומרים בשעה 00.2. תמיד היה ויכוח
באיזה תאריך לערוך לה יום היולדת. היא התעקשה על 13 וכך זה היה
תמיד. למרות שבתעודת הלידה היא רשומה 14 . שתיהן היו צנומות
שטוחות וארוכות גפיים. חומות בכל המובנים. עיניים חומות, שער
חום קצר, עור שחום חום, ואהבו ללבוש חום.
מרים דגן הייתה בת זקונים לעוד ששה אחים ואחיות. הם חיו בדוחק.
האבא אברהם דגן, היה רואה חשבון בחברה גדולה, וחולה תדיר.
הוציאו הון כסף על רופאים ותרופות. החסיר ימי עבודה. והיה
בדיכאון קבוע. ואשתו פנינה דגן, הייתה מורה בבית הספר. משכורת
ממשלתית לא כל כך מכבדת את בעליה. וצרכים של שבעה ילדים עלה על
האפשרויות  שלהם.
לעומתם משפחתה של דורית הייתה במצב כלכלי מצוין. גם האבא שלה
יצחק דגן, היה רואה חשבון ראשי. היה לו משרד פרטי עם שישה
עובדים. ואמה לאה דגן, לא עבדה יום אחד בחייה, היא  בילתה
במכוני יופי, חדר כושר, ובתי קפה עם חברות.
האבות האחים קבלו מהוריהם בסיס איתן לקידום והצלחה בחיים,
חינוך והשכלה. לשניהם היו תארים מאוניברסיטאות בחו"ל, שניהם
היו דוקטורים לכלכלה ומנהל. ושניהם סיימו בהצטיינות הנהלת
חשבונות. אלא שהחיים לא האיר  לשניהם את הפנים. יצחק דגן היה
הבריא, ואברהם דגן היה היפה. יצחק דגן קיבל קידומים תדיר.
ואברהם דגן היה חולה תדיר.
יצחק דגן ידע להשקיע בחכמה את כספו, בנדל"ן, במניות, ובבורסה.
המשפחה הזו שחתה במיליונים.
ואברהם דגן הוליד הרבה ילדים. ושחה בחובות.
ליצחק דגן לא היו  הוצאות רבות כי היו להם רק שני ילדים . גרו
בוילה על גבול נתניה. שכונה ותיקה. למשפחתה של מרים נשאר
השיכון כפי שקבלו אותו כשעלו ארצה, למעט שני חדרונים שהוסיפו
כשנולדו הילדים בזה אחר זה. לא היה לכם ממון להפוך שיכון זה
לוילה.
לעומתם משפחתה של דורית, ברבות השנים הפכו בית של הסוכנות
לוילה מנקרת עיניים. לא היה זכר למבנה המקורי. מי שרצה להזכר
במקור, היה צריך להציץ לשכנים ולראות את ביתם של מרים. גדר חיה
הפרידה בין שתי משפחות דגן. ושתי הבנות הצעירות היו בלתי
נפרדות. יותר מאחיות. הן היו אפילו דומות. וכשעשו מעשה קונדס
טענו שהן תאומות.  
דורית לא פעם ירדה על הוריה, "איך אתם יכולים לישון בשקט
כשמעבר לגדר, אחיך גוסס, ואחותך עובדת בשתי משרות להביא אוכל
הביתה". הייתה צועקת על הוריה. ולא פעם נשארה אצל מרים לעזור
לה בעבודות הבית. כדי שתספיק  להכין שעורים. דורית הייתה ילדה
עם לב רחב. מחוץ לבית לא היו יכולים לנחש שילדה זו מפונקת
ועשירה, ומסיגה כל שחפצה נפשה. ואוי להורים אם לא ימלאו את כל
מאווייה ורצונותיה. שומעים היו את צעקותיה בכל השכונה. או שהיא
זורקת עצמה על הרצפה ודופקת את הראש בבלאטות. בת דודתה מרים
אמרה לה פעם שיום אחד היא תחטוף שבר בגולגולת, והיא תיהפך
לצמח. "אל תדאגי הראש שלי מאומן כבר. כך אני מסיגה מה שאני
רוצה כי גם הורי מפחדים שאשבור את הראש. בואי נלך למרכז לאכל
גלידה". שתיהן אהבו אותם מאכלים והתחלקו בכל .
המרכז היה שוקק ילדים והורים באחר צהרים זה. החום היה מעיק
ושתיהן רצו להתרענן בגלידה גדולה עם סירופ שוקולד למעלה. ועוד
בקשו שיפזרו פירורי קוקוס.
ישבו נינוחות לשולחן, ונהנו על כל לק שנכנס לפיהן, כמו שילדות
בגיל זה אוהבות.
"מה קורה שם"? שאלה דורית.
"איפה"? ענתה בשאלה מרים.
" שם. תראי כמה אנשים צובאים על דוכן הפיס".
"מה את לא יודעת? היום ההגרלה של הלוטו. מעולם לא היה סכום כה
גבוה. אנשים יוצאים מדעתם. מבזבזים 'מלן תלפים' כסף באשליות
שאולי ירוויחו, ובסוף מרוויחים העשירים. אין צדק בעולם".
הוסיפה מרים, ודוק של עצב היה נסוך על פניה.
"איך את יודעת, ניסית פעם להרוויח"? שאלה דורית בהתגרות.
"לא, לא ניסיתי כי אף פעם לא יכלתי להרשות לעצמי לבזבז כסף
בהימורים. אני גם לא יודעת מה צריך לעשות".
"פסיכית בואי וניראה" ענתה דורית בהתלהבות, וניצתה בה רוח
ההרפתקנות. "לשאול לא עולה בכסף". שתיהן קפצו מכיסאותיהן.
איבדו עניין בגלידה שנזלה להן בחום הכבד, וזרקו את השאריות.
רצו לדוכן. היו שם לפחות 20 איש. תור ארוך. מרים  נשארה מאחור,
ודורית נדחקה בן האנשים עד שהגיע לדוכן. נעמדה והסתכלה מה ואיך
ממלאים תופס לוטו. חזרה בריצה לסוף התור. וקראה למרים.
"זה נורא פשוט, את רואה את הטופס הזה? צריך לרשום בו ששה
מספרים, משלמים, והאישה בדוכן מדפיסה במכונה שלה וזה נכנס
להגרלה. בואי וננסה". אמרה בהתלהבות עקשנית שאין עליה עוררין.

"תירגעי", ענתה לה מרים  "א' לא נשאר לי כסף אחרי שאכלנו
גלידה, וב' איזה מספרים נרשום"?
"אל תדאגי, תני לי את כל הכסף שנשאר לך" צוותה עליה דורית.
ומרים הוציאה בחוסר רצון את מעט השקלים שנותרו לה. דורית
הוציאה את כספה מארנקה וערבבה בכך ידה את כל הכסף.
"עכשיו אנחנו לא יודעות מה שלך ומה שלי. הכל של שתינו. פתרנו
את בעיית הכסף. אנו שותפות. ומספרים!!! נרשום את יומי ההולדת
שלנו, ואת מספר הבית. הנה פתרנו את שתי הבעיות.
חזרו לשולחן הגלידרייה ודורית רשמה:    13/1/19/17/40/42. "מה
זה 19/17 " שאלה אורית. זה שנת הלידה שלנו, אלף תשע מאות זה 19
ו-89 אין בטופס ספרה כזו אז חיברתי את שמונה ותישע יצא 17
עכשיו את מבינה? סמכי עלי אני הבנתי, ו- 40 , ו- 42 אלה מספרי
הבתים שלנו.
"אבל את נולדת ב- 14"  אמרה לפתע מרים.
"אז מה, לא חשוב". ענתה דורית.
"כן חשוב" התעקשה מרים.  והתפתח ויכוח שסער מרגע לרגע. "היינו
צריכות לרשום גם את התאריך שלך. כך זה לא צודק. ולא מדויק".
והנימוקים שלה לא היו משכנעים, התור הלך והצטמצם והן עדין
מתוכחות.
"די נמאס לי מהויכוח,  יש לי רעיון" קפצה דורית. "נמלא עוד
תופס עם אותן מספרים ובו נרשום 14 במקום 13 וכך יהיה יותר
סיכוי לזכות. בכל מקרה אנו שותפות לשני התפסים, ולא חשוב איזו
תזכה אנו נתחלק חצי בחצי. יש מספיק כסף לעוד אחד". הפתרון מצא
חן בעיני מרים והסכימה. מיד רצו לדוכן לקחו עוד טופס, ומלאו
בספרות עם ה14-. שלמו, והלכו מחובקות ומרוצות הביתה. ולכל אחת
בכיסה טופס הימורים של הלוטו, והזוכה המאושר עשוי לזכות
במליונים.

ג'.
בערב מרים הייתה עסוקה בהכנת ארוחת הערב. הורדת כביסה וקיפולו
בארון. לא היה לה זמן לראות טלוויזיה ואת תוצאות הלוטו. ובכלל
שכחה ממנו.  
לעומתה דורית לא הפסיקה להסתובב בבית כמו אריה בסוגר ולעצבן את
כל המשפחה. "מה יש לך" שאלה לאה אמה של דורית. "כלום" ענתה.
בארוחת הערב הודיע יצחק האבא הודעה חגיגית, שמחר יום ד' על
הבקר כל המשפחה מוזמנים לירושלים לסניף מרכזי של הבנק שהוא היה
עובד איתם. עורכים מסיבה לבעלי  המניות. והוא צריך לשאת נאום
מטעם  משרדו. תהייה ארוחת צהרים. הם היו כבר מורגלים למסיבות
כאלה ואף אחד לא הראה התלהבות יתרה. "דורית שבי בשקט, מה את
קופצת כל רגע לטלוויזיה". נזף בה אביה.
" אני גמרתי לאכל" אמרה דורית ורצה לסלון, עוד חצי שעה עד
להגרלה.
פעם ראתה בטלוויזיה איך עושים את ההגרלה. יש כדור שקוף גדול,
ובתוכו כדורים עפים בלחץ אוויר. ואז אחד נשאב לתוך צינור ונזרק
החוצה, וכך יתר הכדורים.
אז חשבה כמה טיפשי כל המשחק הזה. והעבירה תחנה.
היום שקעה בחלומות בהקיץ, אף העיזה להתפלל למלאכי המזל שיאירו
את פניה במזל והכל למען חברתה מרים, שתוכלו לשלוח את אביה
החולה לניתוח לחו"ל, שיחליפו את המכונית הישנה שלהם במשהו חדש
יותר. היו ימים שהמכונית שבקה חיים ליד הבית כי לא היה להם כסף
לתקן אותה. ושיקנו לאחים של מרים מחשבים ובגדים ונעליים. היא
לא כל כך האמינה באלוהים כי לא היה לה חינוך דתי. אבל האמינה
שאת המזלות מחלקים מלאכים מהשמים. לכן עצמה את העיניים חזק
חזק. ובקשה חזק חזק: "אנא מלאך שאת שמך אני לא יודעת, ואני
מתנצלת על כך. בבקשה בבקשה בבקשה תעשה שהמספרים שלנו יעלו. לא
חשוב איזה משניהם. במילא אני לא זקוקה לכסף הזה ואני אתן את
חלקי לנזקקים. ויש לנו כאלה בבית הספר. למשל משה מזרחי התימני.
הם עשרה אחים, האבא שלו כנראה לא הכיר את הקונדום. כמו דודי
אברהם. אני נשבעת לך מלאך המזלות שלי, תעשה נס והמספרים שלנו
יעלו".  וכך המשיכה להתפלל בעיניים עצומות שוב ושוב. שינתה את
הגרסה הוסיפה שמות לנזקקים שיקבלו את חלקה, עד שלפתע חטפה
צביטה מאחיה שהיה גדול ממנה בחמש שנים.
"אבא היא שוב מתפללת למלאך שלה", הוא צעק ברחבי בית. דורית
הייתה הבדיחה של המשפחה בעניין זה. אך פחדו מההתקפים שלה.
אם לא התגשמו משאלות ליבה בתפילות למלאך המזלות שלה, קבלה
אותם מאביה אחרי התקף צעקות.
אביה הודיע לה בקולו הרועם מהמטבח שהפעם לא ייתן לה גם אם
תדפוק ראש בקירות הבית. "צריך להפסיק הרגל מגונה זה. את כבר
ילדה גדולה ויכולה להיות אחראית לחייך ודרישותייך". פסק בתוקף
והמשיך לשתות את הקפה שלו.
הייתה כל כך שקועה בתפילות שלה, שכמעט פספסה את ההגרלה.
היא שמעה את הבחורה מודיעה בעליזות "השבוע נולדו מליונרים
חדשים כפי שמלאך המזלות בחר במספרים הבאים: 13/1/19/17/40/42
והמספר הנוסף 2 . דורית ראתה, ולא קלטה. רק כשהמספרים נעלמו
מהמרקע והתוכנית המשיכה. אז נתנה צווחה אדירה, והחלה  לצעוק.
"זכינו זכינו. מרים זכינו". הוציאה את הראש מהחלון לכיוון החצר
של מרים וצעקה בכל כוחה.
מריםםםם זכינו. מריםםםם" זכינו. לפתע נתלשה בכוח מהחלון. אביה
עמד לידה.
"מה פרוש זכינו? במה זכינו"? דורית עם דמעות בעיניים ספרה לו
על כרטיסי הלוטו. ושסוף סוף הדוד וכל משפחתו יוכלו לצאת
מהמצוקה שבה הם חיים.
"איפה הכרטיסים" שאל האבא.
"אחד אצלי ואחד אצל מרים" ענתה.
"ואיזה כרטיס זכה שלך או שלה"? שאל.
"איני זוכרת איזה משתייהם, אבל בטוח שאחד מהם, לא משנה איזה
זכה, קנינו במשותף ואנו שותפות לזכייה.
"הראי לי את התופס", ביקש אביה, ופניו הרצנו.
"לא מה פתאום. אל תתערב. זו עסקה שלנו, ולא אתן לאף אחד לקלקל
לי". ענתה לו.
"לא אקלקל לך אני פשוט לא מאמין ורוצה לבדוק. העתקת את
המספרים מהטלוויזיה"? שאל.
"לא" ענתה,  "אבל אני בטוחה במה שראיתי".
"תרשי לי לבדוק"? דרש אבי. "מספיק שארים טלפון אחד ואדע את
תוצאות הלוטו". בזה הוא צדק. בשיחת טלפון הוא יכל היה לקבל כל
אינפורמציה שרצה בעולם. בחששות מסרה לו את הכרטיס.  הוא לא
האמין שדווקא כרטיס של ביתו זכה.
לאחר שיחת הטלפון הוא החוויר. נכנס למטבח לאשתו, לחש לה משהו
באוזן ושניהם באו בחיוכים מאוזן לאוזן. אביה התיישב לידה.
"דורית, כסף זה לא משחק ילדים. הכרטיס שלך זכה ולא הכרטיס
שלה".  
"אין  שלה או שלי". צווחה לו באוזן, "זה שלנו אתה מבין? אנו
שותפות. הבטחת שלא תקלקל לי. תחזיר לי את הכרטיס". אביה הכניס
את הכרטיס לארנקו ואמר: "לאחי אף פעם לא היה מזל בחיים. אני לא
אשם בכך. וכסף זה לא שייך לו ולמשפחתו. הכרטיס  של מרים לא זכה
אלא שלך. ולכן אני אטפל בכסף הזה. את מבינה? אל תקימי מהומה".

קם ויצא מהבית. דורית נתקפה באחד ההתקפים הכי קשים שלה. כל מה
שהיה בטווח ידה בסלון שברה, כולל את הטלוויזיה. זרקה בו את
אגרטל הקריסטל היקר שהוא לבדו היה שווה 5000$.
שד נכנס בה. צעקה שהיא שונאת את משפחתה בייחוד את אביה רע הלב
ותאב הבצע. והיא תשרוף את הבית.
"את אמא הסמרטוט של אבא. לא יודעת מה זה מצוקה ולא אכפת לך
מאחותך. אני לא רוצה אתכם. משפחה רעה". המשיכה ביתר החדרים
לשבור ולהשמיד כל דבר שנכנס לידיה. אימא צלצלה לרופא המשפחה,
שבא בבהילות. בכוחות משותפים הכניעו את דורית, והרופא הזריק לה
זריקת הרגעה. דורית שקעה בשינה עמוקה. ומידי פעם משמיעה יפחות
מקוטעות.
הייתה לה שינה לא רגועה. קראה למרים בשנתה וספרה לה שזכו. אמא
ישבה לידה כל הלילה. אביה חזר בנתיים, עשה כמה טלפונים וכבר
היו לו תוכניות  לעתיד.
אמר לאשתו לאה: "מחר אחרי שנחזור מירושלים ניגש למפעל הפיס בתל
אביב לקבל את הצ'ק. מזל שאין לנו יותר קרובי משפחה בעולם
שיבואו לבקש נדבות". אשתו הסתכלה עליו ברחמים. כמה כסף שיהיה
להם אף פעם לא יספיק לו. הוא היה ידוע בקמצנותו. הפעם עבר את
הגבול. גם היא חשבה שהוא לא היה בסדר, ולא היה צריך להתערב
בענייני הבנות דודים, והכסף הזה בטח היה עוזר לאחותה ש ריחמה
עליה בסתר ליבה, אך לא עשתה כלום בלי רשות בעלה.
גם עכשיו לא עשתה כלום, מלבד להרגיע את דורית  שישנה לא
רגועה. מחר תשכח הכל. חשבה.

ד'
לא דובים ולא יער. הנסיעה לירושלים הייתה גיהינום. דורית לא
הפסיקה לדבר להשמיץ, לבכות ולהתחנן.  הרכב שלהם היה חדש וגדול,
והיה מאוד נעים לנסוע בו. מיזוג אוויר ומוסיקה. אילולי דורית
שלא נתנה להם לשכוח שעשו עוול איתה ועם בת דודתה מרים.
כל זמן המסיבה במלון דורית ישבה בשקט. לא אכלה כלום. מלמלה
לעצמה, ועיניה הנפוחות והאדומות, לא משו מפניו של אביה. הן
הביעו שנאה תהומית. אביה נאם לפני כולם נתן סקירה מקיפה על
פועלו למען הבנק ובעלי המניות שהוא היה אחד מהם. קבל את ברכת
המנהלים, וכל הזמן הזה הוא היה מוטרד ממבטה של בתו. 'למה היא
לא מבינה? היא עוד קטנה. כשתגדל תבין שעשיתי זאת למענה ולמען
המשפחה'.
הדרך לתל אביב הייתה יותר מגיהינום. דורית חזרה לסורה
ולהשתולל. אביה ממש כעס עליה. "את רוצה שיקרה לנו תאונה"? שאל.

"הלוואי!!! תחזיר לי את הכרטיס . אני אברח מהבית. יותר לא
תהייה לך בת דורית. ואז תצטער על הכל". הנסיעה שהייתה אמורה
להיות נעימה שקטה ובטוחה, הייתה מאוד לא בטוחה.
עם ההשתוללות של דורית. ולרכב חדש כמו זה לא הייתה שום סיבה
שיקרה לו משהו. אביה רצה כבר להגיע לתל אביב ולגמור עם הסיפור
הזה. הוא ידע שהזמן הוא המרפא הטוב ביותר לכל כאב. ועם הזמן
דורית תשכח.
וכך שקוע במחשבות לא הספיק לראות את כתם השמן בדיוק בסיבוב
מסוכן, גלגלי הרכב לא נענו להגה והמשיכו להחליק ישר למעקה
הביטחון שהיה נמוך מדי לבלום רכב כזה גדול, והוא עף גבוה
לשמים, עשה היפוך, ובדרך לנחיתה לעומק תהום.
הסיכוי.
כאן עצר השופט נתנאל את הקלטת. "התכוונת להשמיד משפחה שלמה
בגלל כסף? בלי לתת צנס לחרטה? אתה שגמרת בהצטיינות קורס למעשים
טובים. ולמה, אם כבר בחרת בבנות שיזכו במספרים שלהן, למה לא
בכרטיס של מרים? אז לא הייתה שום בעיה של מוסר ויושר. אתה יודע
כמה המשפחה שלה אנשים טובים וישרים".
"יתכן שאתה צודק. לא רציתי להעמיד במבחן את משפחתה של מרים, הם
כל כך עניים. וכסף לפעמים משנה את האדם. לכן חשבתי שלמשפחתה של
דורית יהיה הרבה יותר קל לוותר על הזכייה  כי לא חסר להם,
כנראה טעיתי. אביה לא יודע שובעה. מוכן לרמות ולקחת הכל. לכן
הענשתי את משפחתו באובדן. כעסתי נורא. תן לי צנס לתקן ואם הוא
יגלה חרטה! האסון ימנע".
ענה בצער פוראל.


התפנית
בשבריר השניה, כשהיו באוויר, נכנסה בו ההכרה שהם עומדים למות
בתאונה קטלנית, בנפילה לתהום. בתו דורית הוטחה עם הראש לחלון
הקדמי. ועל פרצופה קפא חיוך זדוני.  אולי זה העונש על צרות
עיניך, וגנבה מבתך.
ההכרה נכנסה בו בחבטה. זכר את מבטי בתו בזמן ההרצאה. את
ההשתוללות שלה במכונית. את תחינותיה בבית לבל יתערב, ושלא
יגזול את חלקה של בת אחיו. כל זה חלף מול עינו. וכעט בגללו
משפחתו תיענש. הם הולכים למות בנפילה לתהום, ומחר תהיה עוד
כתבה סטנדרטית בעיתון על תאונה שקטלה משפחה שלמה. ולמה?? גלל
תאוות בצע.
היורשים היחידים יהיו משפחת אחיו. ואז הצדק יעשה, ומרים תקבל
את חלקה החוקי ואף יותר.
עיניו מלאו ודמעות, והוא צעק לשמים: "ארור הכרטיס שזכה בכסף.  
ארור הכסף שכה חשקה נפשי. ארור אני שהרסתי את משפחתי. אלוהים
קח רק אותי, ולא את משפחתי. אני מוכן לתת את כל מה שיש לי  אל
תשמיד את משפחתי. אני מלא חרטה". ואבד את ההכרה. היה מספיק
במילים אלה שנאמרו בחרטה עמוקה במחשבה כנה, והמלאך פוראל  שמע.


ה'  השינוי.
הוא התעורר בבית חולים כשסביבו בני משפחתו. דואגים. "הוא
התעורר" לחשו. הרופא בדק אותו, ואמר לו: "היה לך מזל יותר
משכל".
"מה קרה" שאל יצחק בקול חלוש. "אף אחד לא יודע מה קרה לך". ענה
הרופא. "פתאום בלמת באחת התפניות בירידה מירושלים. והרכב נעצר
במעקה הביטחון. ואתה  אבדת את ההכרה".
ואיפה דורית" שאל.
"היא במחלקת הילדים עושה בדיקות ראש  היא עפה לחלון הקידמי
וחטפה מכה רצינית בראש".  יצחק חייך "הראש שלה בסדר הוא רגיל
לחבטות". ואכן הבדיקות הראו שהכל בסדר. מלבד זעזוע מוח קל
שיעבור עם מנוחה בבית.
"מתי אני יכל לחזור הביתה"? שאל יצחק.  
"היום תישאר במחלקה לבדיקות כלליות. אדם לא מאבד סתם כך את
ההכרה באמצע הנהיגה, זה מסוכן מדי. אתה צריך לעבור בדיקות
מקיפות כדי לבטל  אפשרות להתקף לב".
"אני חייב לדבר עם דורית" אמר. הרופא ענה לו שדורית מיד תגיע.
ואכן דורית הגיע. אחות הובילה אותה בכיסא גלגלים כנהוג בבית
חולים. הייתה חיוורת ומאוד רצינית. היא האשימה עצמה באירוע,
ובמצבו של אביה.
"דורית יקירה אני מוכרח לאמר לך משהו".
"אבא אני רוצה תחילה לאמר לך שאני מצטערת שהשתוללתי במכונית.
ואני כן אוהבת אותך, ואיני רוצה שיקרה לך משהו"
"אל תדאגי דורית. אני מתנצל. עשיתי מעשה שלא יעשה. התערבתי
בגורל, וניסיתי לשנותו. אני כולי חרטה. נחזור לתוכנית המקורית
שלך. כשאחלים ואתחזק מעט, נלך ביחד עם מרים לתל אביב למפעל
הפיס לקבל  את הזכייה שלכן, ואני לעולם לא אתערב בהחלטות שלך.
אני מודה שטעיתי. ולעיני כולם אבקש סליחה". עיני אשתו מלאו
דמעות שמחה. כולם שמחו על השינוי, זה היה חידוש בשבילם, אביהם
הקשוח והקמצן השתנה בין לילה. הפך לרך ומתחרט!!
הוא קרא לאשתו ושאל אותה באוזן: "נכון היה כתם שמן על הכביש
ועליו החלקתי"?
"איזה שמן? לא היה כלום, אתה לא שמת לב לסיבוב, בלי לעצור
נכנסת בגדר הביטחון. מזל שהוא היה מספיק גבוה, אחרת היינו
מתהפכים לתהום".
רק הוא ידע שהיה כפסע בינו לבין המוות. ובעבור מה? כסף, יש לו
המון. הוא למד את הלקח,  עוד הדרך ארוכה כדי ללמוד שיש חמלה
חרטה וטוב לב. יש לו את כל החיים ללמוד. חוץ מזה, היה לו הסכם
עם מלאך כל שהוא כפי שהוא זוכר.            
 ולמלאך פוראל נסלח.....