עד שבאו הפושטקים היתה לנו שכונה שקטה ויפה. היינו משחקים שלוש
מקלות (כן, שלוש), פינות (במלעיל) ובונים מחבואות על העצים.
היינו משחקים הקרוב לקיר ודופקים עם הכדורגל עד שהרומניה היתה
צורחת שבין שתיים לארבע יהיה שקט. שכונה כמו שצריך היתה לנו.
הפושטקים הגיעו כשהיינו בגיל שתים עשרה והרסו לנו אותה. לאחד
מהם היה כובע מצחיה ומקל והוא היה חובט בכל מי שהיה מתקרב
אליו. אחיו הקטן היה מקלף סטיקרים מהמכוניות ומדביק במחברת
חשבון. היה להם עוד חבר שהיה מבקר אותם כל יומיים, אפילו שהוא
לא היה מהשכונה וכשהם שלושתם היו ברחוב, כל הילדים מהשכונה
התחבאו בבית.
התחביב שלהם היה להכריח אותנו לשחק איתם כדורגל בכביש, וכאשר
היתה באה מכונית אז דווקא הם היו בועטים אליה את הכדור, כדי
שיקרה אחת משתיים: או שהכדור יתפוצץ או שאנחנו נידרס. זה היה
מאד מצחיק אותם. כמובן שהיו נהנים גם לבעוט בנו בחופשיות שכן
זו, לדידם, היתה מטרת המשחק. יום אחד ראיתי אותם תופסים חתול
ומכריחים אותו לעשן.
פעם אחת ממש חטפתי מהאח הגדול מכות, זה היה כשהוא לקח לי בכח
את האלבום של "העולם המופלא" ואני העזתי למחות. למחרת מצאתי את
האלבום מרוט וקרוע על המדרכה, כל הקלפים השווים כבר לא היו בו.
במהירות פיתחתי חושים חדים כך שיכולתי להרגיש בנוכחותו ממרחק
רב. במשך מספר שנים הייתי מסתובב ברחובות כמו גנב המתחמק
מהמשטרה, סורק כל הזמן את הסביבה כדי לוודא שהפושטקים לא
באזור.
פעם אחת הצצתי מהעץ וראיתי את האח הקטן יוצא מהבית עם פנס
כחול. הייתי בטוח שהאח הגדול החטיף לו והאמת שהייתי די מבסוט,
כי לא כל כך שינה לי מי הרביץ לו, העיקר שקיבל מה שמגיע לו.
אחר כך קצת התחרטתי כי ראיתי את האבא יוצא אחריו עם גופיה
ומקלל אותו בקללות שלא שמעתי בחיים. בשכונה שלנו לא דיברו ככה
אף פעם עד שהגיעו הפושטקים. אבל האמת שלא ריחמתי עליו גם בשנים
שחלפו אחר כך כשהאבא שלו שבר לו פעם אחת את הרגל, וגם האח
הגדול פעם נעלם לאיזה חודש ואמרו שהוא "מחלים".
יום אחד קרה הנס וראיתי משאית גדולה ליד הבנין שלהם ותוך שלוש
שעות הם נעלמו לי מהחיים. הם והחבר המסריח שלהם מהשכונה האחרת.
אמנם כבר היינו ילדים גדולים אבל עדיין הרגשנו כאילו שחררו
אותנו מבית סוהר. באותו שבוע לא חזרנו כמעט הביתה. שרצנו
ברחובות והתרוצצנו לכל כוון. בלענו חופש עד שלא יכולנו יותר
להתאפק והלכנו לירוק להם על הדלת ואמציה אפילו השתין להם על
השטיח הקטן שהם השאירו לידה. ככה התקלקלנו מהפושטקים.
לפני שבועיים פגשתי את החבר שלהם, זה הפושטק מהשכונה האחרת
שהיה בא אצלנו ומרביץ גם כן. הוא סדרן בקולנוע ברעננה, ואני
במקרה נכנסתי לשם לסרט עם הילדים כי היינו בסביבה. הוא ישר
זיהה אותי אבל בלי בושה חייך אלי ושאל אותי מה נשמע ומה שלום
ההורים. אמרתי לו טוב תודה, כולם גרים בכפר שמריהו, שיקנא
החרא. אני רואה שאתה עובד פה, אתה מרוצה מהעבודה? הוא ככה קצת
הנהן וקצת לא, ואני קצת קדחתי בחור הזה כי היה לי בקצות
האצבעות מין רגש כזה של פעם בחיים. איך המשכורת פה? הבעל בית
בסדר? אם עושים לך צרות תמיד אתה יכול לפנות, אנחנו הבעלים של
כל הקניון - ככה הוספתי בשביל שיהיה עוד יותר בדכאון. והאמת,
כשיצאנו מהסרט לא ראיתי אותו ודי קיוויתי שהלך לאכול לעצמו את
הלב.
כשהיינו באוטו שמעתי מאחורה את הבכור: אבא, הנה החבר שלך
שהייתם ילדים. איפה, איפה? הנה שם עם הכיסא המסתובב. ואז ראיתי
אותו דוחף כסא גלגלים ובתוכו ישב ילד פגוע, לא היה לי ספק שהוא
סובל משיתוק מוחין, אני מכיר איך הם נראים. בחנתי את עצמי: אני
מספיק חרא בשביל לא להצטער בשבילו או מה? הסתכלתי עליהם חוצים
את הכביש, מתקדמים לכוון האוטו גרוטאה שעמד באדום לבן, ועשיתי
את הדבר שאני מומחה בו: הסתלקתי משם כדי להתעלם ולשכוח. |