"... אז את מבינה שקד? כל מה שאני רוצה, זה לשמוע אותך אומרת
את שלושת המילים: אני אוהבת אותך"
יש הפסקה קצרה ושקד מתבוננת ברצפה. עיניים כל כך יפות, עמוקות.
אני מביט בהן ושוקע בתוך החום הרך. אני בוחן אותה. בוחן את
התגובות שלה. ההפסקה מתחילה להיות שתיקה מביכה ואני מחליט
להמשיך:" מאז שנפגשנו, אני חי בידיעה שיש דבר כזה. שבאמת קיימת
אהבת אמת. ברגע שבו ראיתי אותך, אחרי שהסדרתי את נשימתי, ישר
הבנתי. יותר מזה, כבר לא יהיה לי. לעולם."
שוב שתיקה.
אני קם מעל המיטה הלבנה. שם מעיל, שורק פעמיים לצ'וקו, הכלבה
שלי ושם עליה את הרצועה. אני פונה לשקד, מודיע לה שאני חוזר
עוד מספר דקות ויורד למטה. חדר המדרגות אפלולי ובזמן שאני יורד
לאיטי במדרגות המאובקות, תמונות מתחילות לצוף בתודעתי.
כיתה ד', אני רואה לראשונה את מרי, עולה חדשה ותלמידה חדשה.
מיד אני מבין את המשמעות של האוצר היפיפה שהגיע לי אל סף הדלת.
תוך יומיים אני מציע לה חברות. שולח לה צמיד זהב מזויף בתוספת
פתקון קטן שבו אני מתוודה על האהבה הגדולה שקיימת בינינו. אני
זוכר את האכזבה שלי כשראיתי אותה למחרת, חסרת צמיד, והבנתי
שהפעם, זה לא זה.
אני מרחף לי אל כיתה ח' ואל שרון, בחורה יפיפה, שמנמנה משהו,
אשר למדה איתי בכיתה. אני זוכר את השיער הגולש, את העיניים
המזמינות, את תמימות גיל הנעורים. אני זוכר גם את מבטי החברים
על גופה השופע. אני זוכר, כמו היה זה אתמול. אני זוכר את
הביישנות אשר ליוותה אותי כל חיי. בגלל הביישנות הזאת, הסתפקתי
בלהעריץ מרחוק. מעולם לא ניסיתי משהו יותר מזה. מאוחר יותר
גיליתי, שלא הייתה זו ביישנות כלל, כי אם פחד. פחד עמוק
ומושרש. הפחד מדחייה. הפחד של ללכת לידה וליד חברותיה ולדעת,
לדעת, שרק אתמול בערב, הן ישבו וצחקקו להן על ניסיונותיי
הגולמניים משהו, "להתחיל איתה".
ושוב פעם מחשבותיי נודדות להן. שנה ראשונה באוניברסיטה. גילי.
בדיוק בגילי. פעם ראשונה שראיתי אותה, חשבתי שהנה וראיתי את
הדבר היפה ביותר העולם הזה. קיוויתי שיכה בי ברק באותו רגע,
כבר ראיתי הכל. כל מה שהוא לא גילי, כאין ואפס הוא. אני זוכר,
כמו כל שאר האכזבות שהיו לי בחיי, איך שאלתי אותה אם היא תרצה,
אולי, לצאת עם יצור אומלל שכמותי. "רק ידידות", כמה הבנתי ועם
זאת, כמה שנאתי אותה ברגע זה. באותו היום הלכתי ושכבתי עם
מישהי אחרת. אני לא נראה רע והיו לי הרבה הזדמנויות לעשות את
כל אשר רציתי עם הרבה בנות. אבל מעולם לא חפצתי במין מזדמן. עד
אז.
צ'וקו סיימה לעשות את שרצתה, גם אם לא רצתה, ואני פונה לי אל
הבית. בית הדירות הזה. בית דירות מלוכלך, ישן, מוזנח. כמו
שירותים ישנים. כל כך הרבה שנים עברו ואני עודני כאן. אני לא
רוצה לעלות למעלה עדיין. אני מתיישב על המדרגות ומדליק סיגריה.
אל אם לייט ארוך. אני מלפף את הרצועה של צ'וקו מסביב לרגלי
ונושף את העשן הלבן. שוב אני שוקע לי בתוך העולם המוזר שלי.
החיים חולפים על פני. לא מזיז לי. אחרי הפעם הראשונה הזאת,
שקעתי לי בתוך עולם של פזיזות מינית. שכבתי עם כל מה שזז והיה
מוכן לשכב איתי. אני חולף בראשי על רשימת השמות. אני זוכר את
רוב הבחורות, את הנסיבות שבהן נפגשנו. הנה מיכל, בחורה חמודה
מאד. נפגשנו בפאב בדיזינגוף. והנה מירי, נפגשנו במסיבת יום
ההולדת של תומר. שירי, שפגשתי באילת בחופשה עם ניצן , חיים
ואורן. באותו ערב כבר שכבנו במיטה הזוגית, אחרי שהזהרתי את
החברים שלא יכנסו. הרשימה ממשיכה לעבור לאיטה. אני נזכר בכל.
בתנוחות השונות, בסמים שעישנו לפני המשגל, במשקאות
האלכוהוליים, ברגעי בדידות אשר הפכו את שני האנשים הזרים אשר
היינו, תמיד, אחד לשניה, לשני אוהבים ונאהבים. לעולם לא היה
בזה יותר ממה שנראה לעין זרים. סטוץ, אפילו נמשך חודשיים, הוא
עדיין סטוץ.
אני מרים את עיניי ופוגש את מבטה של יעל, השכנה. היא מלטפת את
צ'וקו בחמלה. "מה המצב?" היא שואלת." יום יום" אני עונה. רק אז
אני מבין עד כמה אני באמת מאוהב בשקד. יעל, אחת הבחורות הכי
יפות שקיימות, דוגמנית על כל המשתמע, ואני, אני בקושי מרים
עפעף להתייחס. עד כדי כך אני מאוהב.
אני משחרר את הרצועה של צ'וקו ומלווה את יעל למעלה. שוב מדרגות
אפלות, מתפתלות בין דירות ובין חיים. אנחנו אומרים להתראות
בקומה השניה ואני ממשיך לקומה השלישית. נכנס בשקט לדירה ומשחרר
את צ'וקו. אני מבין ששקד עדיין בחדר שינה. הולך למטבח ופותח את
המקרר הריק למחצה. רק מיץ תפוחים. מוציא שתי כוסות, מוזג את
המיץ וניגש לחדר. נסיכת המלאכים שלי יושבת לה במיטה באותו מצב
שבו עזבתי. בלי קול, אני מתיישב על המיטה ובלי רמיזה נוספת,
מדביק נשיקה אוהבת על לחייה. מבטה ממוקד עדיין ברצפה ונראה
שהיא אפילו לא שמה לב לכך שאני בחדר. אבל היא שמה לב. היא תמיד
שמה לב, לכל.
משהו נפל לרצפה בקומה מעל ואז ראיתי. מבעד לשיער הפזור, שמסתיר
לי את פניה, ראיתי.
פיסת קריסטל מגן העדן. דמעה זולגת על לחיה. בעדינות, אני מושך
את שיערה מעל פניה. היא לא נעה. " אני", היא אומרת לי, שפתיה
הענוגות זזות להן בלחישה," אוהבת אותך".