אני שותקת די הרבה, יותר מדי.
אני בנאדם מאוד סגור ומופנם.
לפעמים יש לי כל כך הרבה שקט בתוך הפה, שאני פשוט חייבת לפלוט
אותו החוצה בנשיפה או שאתפוצץ. התחושה הזאת, התחושה הנפלאה
הזאת כשהשקט יוצא מבפנים, מטח אחרי מטח בשרשרת.. תחושת הסיפוק
ששתקתי כי לא היה לי מה להגיד.
זה כיף לשתוק כשאין מי שמקשיב לך. למרות שברוב הפעמים, רוב
האנשים תמיד מקשיבים לך דווקא כשאין לך מה להגיד. למעשה הם
אפילו לא מקשיבים לך, אלא רק עושים לך טובה שהם שומעים אותך
שותקת. וזה הבדל רציני.
יותר מכל האנשים בעולם, אני הכי אוהבת לשתוק עם עצמי. כן, כן.
למרות שלאחרונה אני רבה איתי על זה די הרבה. כל העניין מתחיל
ונגמר בזה שאני תמיד שותקת לעצמי על כל דבר. במקרה הטוב אני
מקשיבה, אבל כמעט אף פעם לא שומעת מה יש מעבר לשקט.
ושוב הגעתי לאותה הבעיה -  אני אוהבת לשתוק אבל כמעט תמיד יש
מי שמקשיב.
לפעמים, יש לי יש לי כל כך הרבה סיבות לשתוק, שאני מסוגלת
להיות בשקט עם אנשים שיודעים להקשיב ולשמוע. במקרים כאלה,
בנאדם שלא מקשיב לך הוא הרבה יותר ידידותי מזה שכן, לצערי
הרב.
לפעמים אני שותקת לעצמי בתוך קבוצה גדולה של רועשים. ואז אני
פתאום נזכרת שאנשים אחרים מלבדי עלולים לשמוע שאני בשקט, אז
אני לוחשת לעצמי להתחיל לדבר. לא תמיד זה עוזר.
זה מאוד מחזק אותי להרגיש שאני אף פעם לא לבד. לדעת שתמיד יש
עוד מישהו שנמצא איתי, שומר עליי ושותק איתי כשצריך - אני.

אבל אני לא  באמת אוהבת לשתוק.
אני אוהבת לדבר.
אני מדברת די הרבה, יותר מדי.
אני בנאדם מאוד חברותי ופתוח.
לפעמים יש לי כל-כך הרבה מילים בתוך הפה, שאני פשוט חייבת
לפלוט אותן החוצה או שאתפוצץ. התחושה הזאת, התחושה הנפלאה הזאת
כשהמילים יוצאות מהפה אחת אחרי השניה בשרשרת.. תחושת הסיפוק
שאמרתי את מה שהיה לי להגיד.
זה כיף לדבר כשיש מי שמקשיב לך. למרות שברוב הפעמים, רוב
האנשים אפילו לא מקשיבים לך בכלל, אלא רק עושים לך טובה שהם
שומעים אותך. וזה הבדל רציני.
יותר מכל האנשים בעולם, אני הכי אוהבת לדבר עם עצמי. כן, כן.
למרות שלאחרונה אני רבה איתי על זה די הרבה. כל העניין מתחיל
ונגמר בזה שאני אף פעם לא מקשיבה למה שאני אומרת לי. במקרה
הטוב אני שומעת, אבל כמעט אף פעם לא מפנימה.
ושוב הגעתי לאותה הבעיה - אני אוהבת לדבר אבל לא תמיד יש לי עם
מי.
לפעמים, יש לי כל כך הרבה מה לספר, שאני מסוגלת לספר את זה
אפילו לחפצים דוממים שלא מסוגלים לשמוע אותי. במקרים כאלה, קיר
אבן הוא הרבה יותר ידידותי מבני האדם, לצערי הרב.
לפעמים אני מדברת עם עצמי ברחוב. ואז פתאום אני נזכרת שאנשים
אחרים מלבדי עלולים לשמוע, אז אני אומרת לעצמי לשתוק. לא תמיד
זה עוזר.
זה מאוד מחזק אותי להרגיש שאני אף פעם לא לבד. לדעת שתמיד יש
עוד מישהו שנמצא איתי, שומר עליי ומדבר איתי כשצריך - אני.