אתמול בלילה חלמתי שמישהו אהב אותי. שוב ידיים אמיתיות סביבי,
שוב לחיים צמודות, שפתיים לא ברורות, דמויות לא מוצקות. היא,
אני, מגע, וכו'.
התעוררות בהאנגאובר טיפוסי, שיכרון מתחושה לא מוכרת, לא, מעולם
לא אהבתי או נאהבתי, שום דבר דו-צדדי לפחות. קם ומתנדנד, מרחף
לחלון. אנשים כמוסים מטיילים ללא אישיות, אלות פוטנציאליות
משייטות ומדברות בפלאפון על מכירת סוף עונה בחנות של קסטרו. מי
מהן נפלאה לאנשים שהיא במגע איתם כמו שהיא לזרים המתבוננים
בה?
הקלידים נעים למקצב מחשבותי, נעימה נוגה, מסתכל על אצבעותי
רוקדות על הפסנתר, להן חיים משלהן, הן יוצרות עולם כרגע. של
יופי ועצב. אבל חוסר ליטוש פוגם בהן, הן כועסות על מוחי הצר
מלהכיל יצירת מופת, ועוזבות את הכלי באקורד צורם.
ככל שהצורך בחיכוך עור גובר, כך גם גובר היצר להבעה, בכל דרך
שהיא. אבל מחסומים בכל עבר, חוסר לימוד בסיסי מונע ממני לכתוב
מוסיקה נפלאה. חוסר חידוש בסיסי גורם לי להיכנע לבנאליה ולכתוב
סיפורי זבל. צריך לחדש, להדהים. כולם כבר שמעו הכל, כבר קראו
הכל, אני עדיין כמה צעדים מאחורה. אינטלקטואל ככל שלא אהיה,
ואינני, עדיין לא הספקתי להשתכנע שקשר עם יצור נשי לאורך זמן
הוא הרסני ותיאורו בכדי מילים הוא מטופש עד כדי כאב.
כשהנבירה במילים נעשית מגוחכת מדי אפילו בשבילי, אני עוזב את
המקלדת וקם.
אני הולך לצאת ברחוב ולהתאהב קצת, תחביב שאני עוסק בו כבר זמן
מה.
בעוד אני מטייל, אני סוקר את האנשים. כבר שנים שאיני חלק
ממסגרת כלשהי בה אני יכול באמת להתבונן באנשים לאורך זמן,
ללמוד להכיר אותם מעט, ולו מרחוק. אני קבצן של רגשות כעת, רואה
תקצירים של אנשים ברחוב, וממלא את השאר לבד.
נכנס לגלידריה. "כן?" היא שואלת, קשר עין, מילים, היא נותנת לי
את הגביע ואני משלם. היא נראית תמימה למדי, אבל הן תמיד
מקסימות. אני נועץ בה מבט ממושך, כבר עברו יותר מדי רגשות
מבוכה ובקשות מננעצים להפסיק זאת, בשביל שאני לא אעשה זאת. היא
מסתכלת לרגע במבוכה, וממשיכה בעבודתה. נמאס לי, אני יוצא.
אני הולך ברחוב וכולם מסתכלים עלי. כולם, ללא יוצא מן הכלל
מסתכלים בי בזמן זה או אחר. כן, זה מה שאני קולט, עוד מישהי
מגניבה לעברי מבט וחושבת כמה האיש הזה יפה. אני מרגיש שאני
יצור מסוג אחר, אבל יודע שאני זבל, אני יודע שאני נפלא, אבל
מרגיש חרא. ובעוד המלחמה הבלתי נגמרת בין האגו לבין ההגיון
הבריא ממשיכה להתנהל, אני עדיין לא מצליח להחליט אם העובדה
שמבטה של האישה שמולי היה עלי רק בגלל שאני בשדה ראייתה, או
בגלל ששדה ראייתה רצה שאהיה בו, וכיוון את עצמו אלי בערגה
נואשת.
מחשבות ללא כיוון מתפרצות לכל עבר, כל כך הרבה זבל בראש, כל כך
מעט אמת.
עדיין קשה לי ללכת ברחוב, להסתובב בין אנשים. פעולת ההליכה
עצמה נראית לי מסובכת, אני מרגיש כאילו אני צריך ללכת באיזושהי
דרך, כדי לא להיראות מטופש, אז אני הולך, עם סגנון כלשהו,
ועיניים שבורחות כל הזמן מאחרות, ובו בזמן צדות יצורים יפים
מזדמנים. גם פעולת הדיבור אינה מה שהייתה פעם. הפה מתנוון מיום
ליום, אפילו עם עצמי אני לא מדבר, לכן כשהוא מתבקש לפעול זה
עולה לו במאמץ כלשהו, והקול קצת נשבר. אני עדיין לא רגיל לשמוע
את עצמי מדבר, אני חושב ועובר על פני חנות לבגדים מסוגננים עד
כדי טימטום, כשלצידי בובות ראווה בדמות אנשים הולכים ובחלונות
הראווה אנשים בשר ודם עומדים דוממים. אני הולך ברחוב הסגנונות
התל אביבי וממשיך לחשוב, כמו שאני כל כך אוהב, על עצמי. חוזר
לנושא הדיבור, המסובך קצת אצלי. כל פעם שאני שומע את קולי אני
מרגיש מעין פידבק מוזר, לא רגיל לחשוב שלכל ההוויה הזאת יש
ביטוי בעולם החיצוני. שנים של שקיעה בתוך האני גרמה לכך שהעולם
החיצוני נראה מקום בלתי מוכר לחלוטין, ומכאן גם שהקונספט כולו
של החיים עצמם נראה לי מוזר למדי, ככל שיותר קורה שהאיש היחיד
שאני רואה בכל מהלך היום הוא ההוא שבמראה גורם לי לחשוב כמה
מוזר שהאיש ההוא במראה הוא אני, שאני באמת קיים. על מראות,
אגב, אני לא מסתכל כבר שנים, אם הפידבק בלשמוע את עצמי גורם לי
להפתעה כלשהי, אז הפידבק שלהסתכל במראה הוא כמעט בלתי נסבל.
בחזרה לאנשים, בחזרה למציאות, אני סוטר לעצמי במוחי. פעם
ראשונה מזה הרבה זמן שאישוני קולטים משהו שהוא לא קירות לבנים
וכל מה שיש לאיבר המתפקד עליהם לחשוב זה ביקורת, מה תגידו על
זה? אני עדיין חושב שאני יותר גדול מכל אותם אנשים, ועדיין אני
יודע שזו מחשבה טיפשית להפליא.
אבל, הטבע יותר חזק מכל התעלמות מהסביבה, ושקיעה בעצמך, ואני
עדיין מחפש אישה. הפיתרון המושלם, היחיד. לבדידות, לכמיהה.
לתשוקה. ליצרים הפיזיים והנפשיים כאחד, ושטויות בסגנון. (כן,
אני לא יכול לדבר ברצינות לאורך זמן, זה יחשב כיומרני ומנופח,
ביקורת עצמית על ביקורת עצמית על ביקורת עצמית).
ולמה בכלל לדבר ברצינות?
המפלט שלי בחיי היומיום הוא אסקפיזם, כמובן. שקיעה בסיטקומים,
וקומדיות, וסרטים, ומוזיקה, וצ'אטים, ומה לא. הכל בשביל לברוח,
ולתקשר. פלאי הטכנולוגיה, אדם כבר לא צריך לדפוק את הראש בקיר
בשביל למצוא לעצמו תעסוקה כשהוא לבד.
הכל בשביל לברוח, בשבול לא להתעסק בכל הזבל שתקוע במוח. הכל
בשביל להמשיך לשרוד, בנוחות אפילו.
הולך לגינה. אנשים וילדים, ואפילו איזה זוג שהולך לו, מדברים
הרבה, מרגישים מעט. מתנשקים. אבל זו נשיקה של השפתיים, זו
נשיקה של כמיהה כימית פשוטה. אנשים שכמהים פיזית מדברים עוד
ועוד בשביל ליצור אשליה שקיים ביניהם משהו חוץ מזה. אנשים אשר
זקוקים זה לזה במובן הכי בסיסי של המילה פשוט שותקים.
אני רוצה מישהי שתשתוק, שתסתכל לי בעיניים ותראה מקסימה, ותהיה
אלוהית, ופשוט תשתוק, אנחנו לא יצורים אלוהיים, אבל כל עוד
אנחנו לא מלהגים יש אשליה שאנחנו כאלה, אני רוצה מישהי שתעשה
את האשליה למושלמת, למרות שהיא לא קיימת. שתשתוק, או שתכתוב
לי, לא נראה לי שמישהו באמת יכול לדבר את נפשו בלי לשקר, או
להיראות מגוחך. נראה לי שבנפשה היא גם תראה קצת אלוהית, אולי
קצת. אני לא רוצה לחשוף את זהותה האמיתית, ולגלות שהיא לא אלה.
זה מכשול מאוד רציני בדרך לקשר אמיתי, מוחי שוב מזכיר לי, מה
לעשות, אני עדיין מאמין בסיפורי פיות.
אני חוזר הביתה. מכין איזו חביתה בפעם השלוש מאות. גם כן
אכילה, מנהג מטופש. ועוד שלוש פעמים ביום, מי האידיוט שחשב על
מטרד שכזה. לא שאני שונא אוכל, חס וחלילה, פשוט הדבקות של הגוף
בלקבל אותו כל חמש שש שעות זה דבר מאוד מאוד מכביד.
אני חוזר למחשב, שם מוזיקה מעניינת, מנסה לכתוב, שוב, לא מצליח
לבנות דמויות, אנשים, התרחשויות, רק מחשבות, גועל נפש של דבר,
מוחק בהחלטיות ונזרק למיטה.
כשהייתי נער הייתי נוהג לחשוב על הבחורה שאהבתי באותו זמן לפני
שהייתי הולך לישון, לא הייתי מצליח להירדם בדרך אחרת. עכשיו
אין כל כך על מי לחשוב, אולי אני אחשוב על הבחורה מהגלידריה,
או על איזה מישהי שראיתי לפני יומיים ונשביתי בה, או על איזו
מישהי שאהבתי במשך שנים כשהייתי בתיכון ומעולם לא סיפרתי לה,
למרות שאני יכול להישבע שהיא אהבה אותי, כן, כמו שאני יכול
להישבע שכל אחד שעובר ברחוב מסתכל עלי כי אני יפה...
אני מנסה להיזכר בפניה, ולא מצליח. גם אז לעולם לא הצלחתי,
פניה תמיד היו חומקות מזכרוני, נעלמות ומסתתרות להן, הייתי
נרדם בעודי מנסה להיזכר בה, וכך גם נרדמתי הפעם.
חלמתי שהיא ניגשת אלי ומחבקת אותי, התחושה הזאת בלבד כל כך
נפלאה שאני יכול להתפוצץ, ועוטה על צווארי תליון מוזהב, "אני
אוהבת אותך" היא לוחשת לי, "גם אני, גם אני" אני עונה לה,
ואנחנו מחככים את לחיינו אחת בשניה, זה בלבד מספיק לי. ואני
שוב מתעורר. בהתחלה ההרגשה מזככת, נפלאה, ואז שוב השקיעה
המוכרת לתוך המציאות. אבל זה כבר מוכר וידוע, זה לא משנה.
אתמול בלילה חלמתי שמישהו אהב אותי, לא הייתה שום תקווה, לא
נגרם שום נזק, סך הכל עוד אזעקת שווא.