האוטובוס כבר עצר בתחנה ואני רצתי אליו, מתנשם ומתנשף בכבדות
בניסיון נואש להגיע אליו לפני שהוא נוסע.
האוטובוס התחיל לזוז ואני צעקתי לו שיעצור.
הוא עצר, הנהג פתח את הדלת במבט חסר סבלנות.
שלמתי לו והתחלתי את דרכי בין המושבים המלאים בחיפוס אחר מקום
להסדיר בו את נשמתי.
המזגן עבד בעוצמה מלאה  וזה כבר הקל על נשימתי שחום תל אביב
הלחה והדביקה לא הועיל לה.
כל המושבים היו תפוסים ואני, שהייתי נחוש בדעתי לשבת ולתת
לרגליי שנעשו כבדות מרגע לרגע לנוח, הלכתי לשבת על מדרגות
האוטובוס שמול הדלת האחורית.
העפתי מבט אחרון לעבר המושבים האחרונים ותכננתי להתיישב
כשקלטתי את עיניה של בחורה צעירה מסמנת לי באצבעותיה שיש מקום
לידה בליווי חיוך מנומס.
התקרבתי אליה והיא נכנסה למושב הפנימי והעבירה את התיק שלה אל
בין רגליה לרצפה.
התישבתי, פולט אנחת רווחה ומשעין את ראשי לאחור.
כל כך שמחתי שהבחורה ראתה את הבעת המצוקה והעייפות על פניי
ופנתה לי את המקום ועוד יותר שמחתי שאני יכול להעביר את השעה
הבאה בדרכי הביתה בישיבה נוחה מרגיעה אחרי היום המטורף שהיה
לי.
הבחורה לידי פתחה ספר, הוציאה ממנו סימניה והחלה לקרוא
בעניין.
אני עשיתי כמוה עם הספר שהבאתי איתי. השעות האלה בדרכים היו
הזמן היחיד שלי לקרוא ואני נהנתי לנצל אותן.
השיער הארוך והחלק שלה נגע בכתף שלי ואני, למרות שהיה לי חם לא
זזתי, לא רציתי שהיא תרגיש לא בנוח על כך שהפריעה לי.
היא נראתה עדינה מאוד, אצבעותיה שקודם לכן סימנו לי על המקום
הפנוי כעת היו מונחות על רגליה ובזמן הצורך העבירו עמודים
באצילות ובעדינות שלא ראיתי כמוה.
היא השעינה את ראשה על החלון ושערה החליק ממני.
אני לא יודע מה היה בה, בבחורה הזרה הזאת, אבל היא קסמה לי
מאוד.
משהו בה, העדינות שלה, האצילות הזאת, המסתוריות והאנונימיות
שלה גרמו לי לא להתרכז בקריאה שלי אלא בכל תנועה שהיא עשתה.
לאחר כמה דקות ניסיתי לחזור לקריאה שלי.
היא פתחה את התיק שלה והוציאה משקפי קריאה מנרתיק צהבהב.
היא הרכיבה אותם והמשיכה לקרוא ואני, שהסתכלתי עליה בזווית
העין ראיתי שהיא נראית כל כך מרוכזת, כל כך שלווה, כאילו שום
דבר שיקרה כרגע לא יוציא אותה מהסיפור שהיא קראה כל כך
בשקיקה.
העניין הזה שלה בספר משך אותי עוד יותר אליה.
הרגשתי כמו ילד טיפש שמתאהב בבחורה הראשונה שהוא רואה אבל משהו
שלא יכולתי להסביר בה...משהו מיוחד בה  קסם בי יותר מרגע
לרגע.
היא העבירה את ידה בשערה ונגעה בי עם מרפקה.
היא הורידה מיד את היד, הסתכלה אלי ואמרה סליחה בישני לפני
שחזרה אל הספר. רציתי לדעת מה היא קוראת בכזה עניין,מה היא
אוהבת כל כך שגורם לה לריכוז מושלם כזה אבל שתקתי. רציתי להגיד
לה שזה בסדר, שהיא יכולה לפגוע בי שוב עם המרפק שלה אבל שוב
שתקתי.
הסתכלתי החוצה מהחלון, כמעט הגענו.
צלצול פלאפון נשמע והעיר אותי מהקריאה שלי, זה היה הפלאפון שלה
והיא מהירה לענות לו.
היא ענתה בקול חלש.
נראה לי שזו היתה חברה שלה, היא דיברה בשקט ואמרה לחברה שלה
בקול קצת מתנצל  שהיא פשוט לא רוצה להפריע לאנשים באוטובוס,
שלא נעים לה. היא בקשה ממנה לבוא לאסוף אותה מהתחנה, המכונית
שלה התקלקלה והיא נאלצה לנסוע באוטובוס ואני הודתי למי או למה
שהרס לה את המכונית.
רציתי להגיד לה שאני אקח אותה, לאן שהיא רק תרצה רק שתדבר גם
אלי בקול המרגיע הזה שלה.
חייכתי לעצמי, הישראלית היחידה שמנסה לא להפריע לשאר האנשים
באוטובוס, פשוט חמודה אמיתית.
אני, כמו מטומטם, דמיינתי כבר את החיים שלנו בבית בכפר עם
שלושה ילדים וכלב.
כעבור עשר דקות האוטובוס עצר בתחנתו הראשונה בתוך העיר ואני
הצטערתי שתל אביב לא הייתה היום פקוקה כמו בדרך כלל...
היא הכניסה  את  ספרה לתיק ורצתה לקום, הפנתי את גופי הצידה
מהכסא כדי שהיא  תוכל לעבור. היא הניחה את ידה על הכתף שלי,
נאחזת בי בשיא הטבעיות ויצאה מהמושב לכיוון הדלת.
רציתי שלא תרד, רציתי למשוך אותה אלי ושרק תגע בי שוב עם
העדינות המלאכית שלה אבל היא ירדה, שערה מתנופף ברוח הקיצית.
הסתכלתי עליה מהחלון, שמלתה הקצרה מבליטה את גזרתה היפה
והמלאכית הקטנה נכנסה למכונית חברתה ונסעה.
ואני, אני נשארתי עוד כמה תחנות, יודע שכל פעם שאני אעלה
לאוטובוס, אפילו אם אני יודע שאין הרבה סיכויים אם בכלל, אחפש
יד עדינה עם אצבעות מושלמות מסמנת לי לבוא לשבת לידה, אחפש
אותה.