יש לי הרבה זיכרונות ילדות, אבל אלו הקשורים לאימי הם החזקים
ביותר. החזקים ביותר והמכאיבים ביותר.

ילדה בת שש על המיטה, טומנת ראשה בכרית ובוכה. היא כבר רגילה
לזה, כמעט כל לילה. אימא הבטיחה לה שתחזור בזמן מהעבודה,
ושילכו ביחד לקניות, לטייל, או סתם לשבת ביחד ולדבר. אבל אימא
לא חוזרת, העבודה יותר חשובה לה. היא לא אוהבת את הבת שלה. היא
לא אוהבת אותי.

ילדה בת שמונה, החור הראשון בשן. היא מתייסרת במיטתה, מנסה
לבלום את הצעקות, אך בוכה חרישית, אימא אומרת לא לבכות, אבל
אימא לא פה, היא בעבודה, אין מי שייקח אותה לרופא השיניים. היא
ממשיכה לבכות.

ילדה בת 10. אימא, מלאה רגשות החמצה וגעגועים לגזרתה שעברה
חלפה לה ורושמת את ביתה ל"מרזה מורית", מחדירה לראשה של הילדה
כי היא שמנה, שמן זה רע, רזה זה טוב, היא לא רזה, היא רעה.
צעד ראשון לקראת אנורקסיה.

ילדה בת 12, מפשילה התחתונים ומגלה את המחזור הראשון. היא רצה
בבהלה לאימה, אך זו אומרת לה לחכות מפני שהיא מדברת בטלפון.

ילדה בת 13. מרעיבה את עצמה על בסיס קבוע, מונעת מעצמה אוכל.
גופה קורס, היא מתמוטטת מחוסר מזון ומשחיתה את גופה בשלל חתכים
וגלולות. האם מתעלמת, מסרבת לבקשתה של הילדה ללכת לפסיכולוג או
דיאטנית, כי צריך לשמור הכל בפנים ולא להוציא את הכביסה
המלוכלכת החוצה. חושבת שאם תתעלם מזה זה יעלם. נוסעת לגרמניה.
ההרעבה העצמית נמשכת.

ילדה בת 13 וחצי. המורה וחבריה של הילדה מגלים לאימה על מעלליה
וזו משתהה ומשתוממת: הכיצד זה קרה? ומדוע ביתי מאשימה אותי?
מדוע היא הופכת אותי לרעה? אכעס עליה בשל זאת. אפסיק את מחלתה
בכל אמצעי הדרוש, כדי שאנשים בחוץ לא יחשבו שאני אימא רעה,
אסור שהמוניטין המושלם שלי ייהרס.

היום, ילדה בת 14. רבה עם אימה כל יום. האם חושדת שהילדה חוזרת
למעלליה הישנים ומכריחה אותה לאכול בשיטות המזכירות את
האינקוויזיציה. הסיבות לריבים מגוונות הם.

כן, אלו הם זיכרונותיי מאימי, והריבים היומיים שלנו היו
מצטרפים לרשימה זו, אם היה מספיק מקום. אימא יודעת לומר את
הדברים הכי פוגעים, ברגעים הכי פוגעים. היא אומרת שאני עלוקה,
נחמדה רק כאשר אני רוצה משהו, ארסית, עוקצנית, רעה, חולת רוח,
אנוכית, שונאת את כולם חוץ מעצמה. אילו הייתה יודעת כמה היא
טועה.
אני שונאת גם את עצמי.
אומרת שהיא לא חוזרת הביתה בגללי ובגלל מריבותיי עם אחותי, אני
אשמה בכל, ומי ייתן והיא לא תחזה ביום שבו תצטרך לבקש ממני כוס
מים, שכן אני אתן לה כוס ארס. כל בוקר אני קמה ומתכננת כיצד
אהרוס את חייה של אימי היום.

היא צודקת. אם תחפש היטב במגירותיי תוכל למצוא רשימות על גבי
רשימות מתוכננות להפליא של "כיצד להרוס לאימא את החיים?"

פעם אהבתי אותה. היום אני כבר לא יודעת. אולי עדיין אוהבת,
אולי שונאת, מי יודע. מי יכול בכלל לדעת? איך אפשר לגרד את כל
שכבות האטימות, הצעקות, המגינים, המסכות, לרגש האמיתי?

היא אומרת שהיא מנסה להבין אותי. אני מאמינה לה, היא מנסה. אבל
היא לעולם לא תוכל להבין, וזה לא רק בגלל שאני לא נותנת לה
הזדמנות. הסיבות מגוונות הן וביניהן פער הדורות, תפיסת החיים
השונה, אזור החיים השונה ושאר רעות חולות. אבל הסיבה העיקרית
לכך שהיא לעולם לא תוכל להבין אותי מפני שלה לא הייתה אימא
שכזאת.