הם אמרו לי להפסיק לכתוב עליהם. האם קטע זה הוא נקמה? מעין
דווקא הרסני? לא. אלו הם רגשותיי מובעים בדרך הכי פשוטה והכי
נכונה. אלא הם חיי, ואכתוב עליהם ככל שארצה.
בנוגע לחבורה זו. אני שונאת אותם. שנאה עזה, אני רוצה לנקום,
לפגוע בהם בדרך האכזרית ביותר שאפשר, אך עוצרת עצמי מבעוד
מועד, מודעת לכך שזה לא יעשה טוב לאיש. את סיפורי הם בוודאי
קוראים עם מילון "אבן-שושן" צמוד.

פריקייה תחתונה קראתי להם, מפני שישבו מתחת לפריקים האמיתיים,
הכבדים. חבורה ריקנית, חלולה מתוכן. אנשים שלא שמים זין על
העולם והעולם לא שם זין עליהם. אנשים טיפשים במיוחד שכל חייהם
סובבים סביב יציאה זה עם זה, הדלקת נרגילות, ותככים תוך
חבורתיים. מנותקים מן העולם החיצונים ונשארים בתוך עצמם, כמו
שבלול בתוך קונכייתו. כה אוויליים, כה חסרי הבנת עולם, הולכים
כצאן לטבח, מדברים פלאברות וסבבה, חושבים על מוות בצורתו
השטחית ביותר.

הלוואי ויקפצו מראשו של בניין.

בנות עם כל כך הרבה איפור, כאשר הן מחייכות פניהן נסדקות.
שבויות בתוך מסיכת המייק-אפ הזו, מעמידות פני מאושרות ועליזות,
מתהדרות לכל פגישה, לא מבינות שגם כך אפשר לראות עמוק לתוכן,
אפשר לראות את הריקנות נשפכת מהן, כמו צללית מקולקלת. ואחרות
מתקתקות למראה, אולם ברגע הראשון שתסתובבי ינצלו זאת כדי לתקוע
לך סכין בגב, חזק. ולסובב. לאחר מכן יוציאו אותה ויתנו
למאופרות, שישתמשו בדם כשפתון מהזן החדש. חסכניים, כבר אמרנו?

הבנים? רק שלושה. שניים לא חשובים. אחר שולט בכל. אותו אחד
רזה, הומואי, מאנפף עם מכנסי פדלפון אופנתיים למחצה. יוצא עם
כולן, זורק את כולן, מזיין את כולן, יורד לכולן, אוהב את כולן,
משקר לכולן. שולט.
האקס שלי.

מה חשבתי לעצמי?

כנראה הייתי על סמים.

או שסתם הקאתי את המוח החוצה.

הם מנסים לשמור על קשר עמי, לא לריב, לעשות כאילו הם אוהבים
אותי. ואני? מתעלמת. אני שונאת אותם, כל כך שונאת. ואולי שנאתי
נובעת מהסיבה הפשוטה שהסתובבתי אתם, ולזמן מה הייתי גם אני
פריקית תחתונה.

להרוג אותי וזהו.

יש הרבה דברים שאדם אינו גאה בו בחייו.

זה אחד מהם.