החלטתי לגמור עם זה, עם הסבל הזה שאנשים טועים ורואים אותו
כ"חיים". החלטתי שאני לא אעזוב בלי להגיד את המילה האחרונה אז
התחלתי לכתוב מכתב.
 בהתחלה חשבתי לכתוב ולהבהיר למה אני עושה את זה, מה כל כך רע
לי. אז התחלתי: "החיים שלי בזבל, החברים שלי חראות, ההורים
שונאים אותי ובלימודים אני לא מצליחה. אני לא שווה כלום..."
וכשחזרתי לקרוא את מה שכתבתי זה לא היה נראה לי מספיק הסבר..
אז התחלתי מחדש והפעם בבקשת סליחה: "אני מבקשת סליחה שפגעתי
בכם...." אבל נעצרתי כי לא ידעתי במי פגעתי ואיך. כל מה שידעתי
זה במי אני אפגע כשאני אסיים עם הכל.
בניסיון הבא ניסיתי לכתוב לכל האנשים שאני שונאת: "אני שונאת
אתכם, את כולכם, חראות זבלים שלא אהבו אותי ולא קיבלו אותי.
אתכם המורים שלא נתנו לי סיכוי ושנאו אותי מהיום הראשון
ללמודים..." עצרתי והרגשתי ריקנות. מכתב אחרון צריך להיות למי
שאוהבים ולא למי ששונאים.
התחלתי שוב: "אמאבא ואחים שלי אני אוהבת אתכם, גם את כל שאר
המשפחה המורחבת...." והרשימה של האנשים שאני אוהבת הייתה מאוד
קצרה...
עכשיו אני מבינה שביליתי את רוב החיים בשנאה ולהאשים אנשים,
ובצדק שנאתי אותם אבל לא עשיתי כלום כדי למצוא מישהו לאהוב.
אני צעירה מידי בשביל כל כך הרבה שנאה שתאכל אותי מבפנים.
זאת טעות!  אתחיל שוב, לא את המכתב הפעם, הפעם את החיים ולא
בשנאה אלא בחיפוש אחרי מי שיאהב אותי. בחיפוש אחרי אהבה.