חזרתי הביתה מצוברח מאוד, אחרי שאסרו על היציאה מהארץ. כן, אני
יודע שזה נשמע מוזר אבל זה קרה. רצח ראש הממשלה הנבחר אחמד
טיבי לא הותיר בידי ברירה אלא לברוח מהארץ. וכמו תמיד במצבים
כאלו, נכשלתי. כבר היו לי את כרטיסי הטיסה לאנגליה וכמעט יצאתי
לשדה התעופה, ובדיוק אז הודיעו בחדשות: "הממשלה הזמנית החליטה
לסגור את כל שדות התעופה  עד להודעה חדשה". הממשלה הזו קמה
לאחר הרצח ומיד החלה להטיל כל מיני גזרות מטורפות, הם השתלטו
על כלי התקשורת, והטלויזיה משדרת כל הזמן תעמולה דתית.
בכל אופן, ישבתי בבית וניסיתי להירגע. הרי עכשיו החופש הגדול
וכמו שזאת חופשתם של התלמידים זאת גם חופשתם של המורים. איך
שהנחתי את הראש צלצל הטלפון. להפתעתי היה זה עדי, חבר ותיק
שלי, נפגשנו בצבא. עדי בחור ציני וחכם, מאוד אוהב את עצמו, אך
גם מאוד אכפת לו מחבריו והוא לא ינטוש אותם לעולם. שמחתי לשמוע
אותו אחרי כל כך הרבה זמן. הוא שאל אותי אם אוכל לפגוש אותו
היום בחמישה לשמונה, בכניסה לקניון שליד הים. הסכמתי אך תהיתי
לעצמי מה לעדי ההרצלייני הזה ולקניון ליד הים באשדוד. הקדמתי
כהרגלי, הגעתי בעשרה לשמונה. עמדתי מול הים והסתכלתי על השקיעה
הקיצית. סובבתי את הראש ולפתע גיליתי מודעה על תקנה חדשה
שאוסרת על האזרחים לצאת מבתיהם אחרי שמונה בערב. התעצבנתי
מאוד, גם כן הפוליטיקאים השתלטנים האלה.
לא היה קשה לפספס עוד שלושה אנשים שעומדים ומחכים כמוני למשהו.
עדי הגיע בדיוק בחמישה לשמונה ומיד אמר "בואו נסתלק מפה לפני
שיעצרו אותנו. ניסע בשלוש מכוניות בדרכים שונות אל הכתובת
כינרת 43 דירה 3."
עדי ידע בדיוק למי יש מכונית, לכן לא הייתה שום בעיה.
נכנסנו לבית לא קטן- שלושה חדרים, סלון ומטבח. התיישבתי ראשון
על הספה ואמרתי "או קיי עדי, מה הסיפור?". הוא הסתכל עלי במבט
חודר ושאל "עקבו אחריכם?".
"לא" אמרתי. כולם הנהנו בהסכמה אחרי.
"יפה ", אמר עדי בפנים מלאי סיפוק, ומיד המשיך: "כפי שאתם
יודעים המצב רע,ראש ממשלה שני נרצח והמדינה בכאוס. אני שייך
לארגון שמנסה לעזור לנו לצאת מן המצב. אתם איתי או לא? מי שלא
שפשוט ילך וישכח את כל מה שאמרתי.  אתם חברים שלי ואני סומך
עליכם, לא סתם הזמנתי אתכם הנה."
אמירה כזו מעדי די מפתיעה. הוא תמיד נהג לדבר הרבה אבל לא עשה
הרבה.  "תשמע עדי, היום הייתי צריך להיות על מטוס בדרך לאנגליה
ובגלל המצב המחורבן אני פה אתך. גם אני סובל מהמצב. את האמת,
נראה לי שאין לי הרבה  ברירות. . . אז אני אתך." עניתי לו
בחיוך.
עדי הביע שביעות רצון ואמר: "תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עליך
ז'אק." האחרים הסתכלו, חשבו לרגע, ובסופו של דבר הסכימו גם הם.

מיד עדי התחיל בנאום ארוך בו הוא סיפר לנו על הארגון, שהמנהיג
הרוחני שלו הוא טומי לפיד, על איך שהארגון קם על חורבות שינוי,
שהוצאה מחוץ לחוק עם כניסת הממשלה הזמנית לתפקידה. הוא גם סיפר
על הראש הצבאי של הארגון  אשר מסתתר באילת, ולמעשה מאז התחיל
המצב אף אחד לא יודע איפה הוא. מי שכרגע מפעילה את הארגון היא
מיכל רוזנברג, עורכת עיתון הארץ.
מיכל תמיד דואגת להגניב  לעיתון מדי פעם כתבות נגד המהלכים
החדשים של הממשלה. הממשלה לא עוצרת אותה כי זה נותן אשליה של
חופש עיתונות. חוץ מזה יש לה קשרים עם כל מני אנשים חשובים, כך
לפחות טען עדי.
בסוף  עדי אמר שהוא רוצה לראיין את כולם. הוא ביקש ממני להיות
אחרון. לאחר שעה קלה נכנסתי לחדר בו התבצעו הראיונות.
עדי הביט בי בחיוך ממזרי ואמר "אני מכיר אותך טוב לכן אין צורך
בראיון רשמי וארוך. מיכל ביקשה ממני לבחור מישהו למשימה מיוחדת
וחשובה שאפילו אני לא יודע מה היא. מחר בבוקר ניסע לתל אביב
ותפגוש אותה." הייתי המום ולא היה לי הרבה מה לומר אז הנהנתי
בראש והצעתי לעדי לישון אצלי, כך שמחר נוכל לצאת מתי שצריך
ביחד.
עדי הסכים. יצאנו מהדירה הזו, נעלנו אותה וירדנו למטה. הכל היה
שומם. נכנסנו למכונית שלי, התנעתי והתחלנו לנסוע. נסעתי די
מהר, ולמזלנו הגענו הביתה לפני שהמשטרה הצליחה לפגוש אותנו,
עלינו למעלה והלכנו לישון.

למחרת בבוקר קמנו בסביבות שמונה, ובתשע כבר היינו בדרך לתל
אביב. בכניסה לתל אביב היה פקק גדול של מכוניות ואחרי שעה של
התקדמות איטית הגענו למחסום משטרתי שבדק כל רכב. כאשר הגענו
למחסום שאלו השוטרים למטרת בואנו והסתכלו על התעודות שלנו,
בדקו בתא המטען וכשהיו בטוחים שהכל בסדר, הרשו לנו להמשיך. תוך
דקות אחדות מהרגע בו עברנו את המחסום הגענו לבניין המשרדים של
"הארץ", בניין בן ארבע קומות בדרום תל אביב הממוקם במעין רחוב
ארוך של בניינים תעשייתיים שרובם נסגרו בזמן האחרון. אווירת
נכאים הייתה באוויר. עדי הוביל אותי פנימה, והגענו ללשכה של
מיכל. לשכה לא גדולה במיוחד, מלאה בתמונות מהעיתון, כותרות
ישנות ומיוחדות תלויות על הקירות, ובמרכז החדר היה שולחן הקבלה
שבו ישבה הפקידה של מיכל. מיד עדי פנה לפקידה, ואמר לה "שלום.
יש לי פגישה דחופה עם מיכל, תני לנו להיכנס. " הפקידה חייכה
ואמרה שזה מה שכולם אומרים. עדי דפק על השולחן ואמר "עכשיו !!"
הפקידה נבהלה ומיד זמזמה למיכל ושאלה אותה אם אנחנו יכולים
להיכנס. מיכל ענתה לה "בטח !! וכמה שיותר מהר, אין לא לי ולא
להם את כל היום".
הפקידה התנצלה ועדי עשה לה פרצוף של "אישה את כל כך טיפשה
שמקומך במטבח". נכנסנו לחדר של מיכל, ועדי הציג אותי בפניה.
מיכל לבשה חצאית עד הברכיים בצבע אפור, ז'קט כחול וחולצה לבנה
מכופתרת. עיניה היו ירוקות ושערה שאטני. היא הייתה מאוד
כריזמטית.
היא פתחה ואמרה "אני בטוחה שעדי הסביר לך את המצב לכן נעבור
ישר לצד המעשי. עדי אתה יכול להשאיר אותנו לבד." עדי עשה פרצוף
כועס ויצא מהחדר. "טוב. דבר ראשון- אתה לא מספר לאף אחד על
המשימה שלך, אפילו לא לעדי. לכסף אתה לא צריך לדאוג. עכשיו
נתחיל: עדי בטח סיפר לך על המנהיג הצבאי שיושב באילת. הוא נעלם
לפני כשנה ואיש לא יודע איפה הוא, אף אחד לא הצליח ליצור אתו
קשר. ההערכה שלנו היא  שהוא עבר לאילת , אנחנו כמעט בטוחים
שהוא שם.
כדי שכל המידע על הארגון יהיה מאובטח הוא הכניס הכל למחשב
מאובטח שאפשר להיכנס אליו רק עם קוד מסוים שידוע רק לו. המידע
הכתוב מוצפן בצופן מסוים שהמפתח שלו נמצא אצלו. לכן המשימה שלך
היא דבר ראשון למצוא את אדם כהן. דבר שני עליך לבקש ממנו לחזור
ולפעול בארגון, זאת אומרת להציע לו את עמדת המנהיג הצבאי של
הארגון. אם הוא מסרב עליך לקחת ממנו את הקוד לאתר ואת המפתח
לצופן בכל דרך לפני שגורמים אחרים ייקחו את זה ממנו. אני בטוחה
שעדי בחר את האיש הנכון אז בהצלחה. לך לפקידה שלי, יש אצלה את
כל מה שתצטרך למשימה: תעודת עיתונאי כדי שתוכל להיכנס לאילת
בלי בעיות מהצבא, חשבון בנק באילת שממנו תוכל למשוך כספים,
תמונות , תלושי דלק שתוכל לנסוע לאילת ועוד כל מיני הפתעות,
לפני שנפרד רק אומר שאדם הוא איש משכמו ומעלה אני אוהבת אותו
בתור בן אדם, ובתור מנהיג הוא אחד והיחיד שיכול להוביל את
התנועה שלנו למהפכה אמיתית, לכן חשוב מאוד שהוא יסכים לחזור
אלינו. בהצלחה." סיום דבריה גרם לי לחשוב. למה אם כך הוא נעלם?
מה מיוחד בו כל כך? לפני שהצלחתי לשאול את מיכל את השאלות האלו
היא סיננה מפיה: "אין  זמן, הוא פועל נגדנו".  כשיצאתי עשיתי
ניסיון אחרון, הסתכלתי עליה במבט מעריץ ושאלתי: "אולי לפני
שאסע תרצי להצטרף אלי לקפה ?" מיכל הסתכלה עלי במבט מעריך
ואמרה לי: "אם תחזור אז אני מבטיחה. אה ,ודבר אחרון בתוך
המעטפה יש מספר טלפון. תתקשר מדי פעם לעדכן אותי. נסיעה
טובה."
כשיצאתי מהמשרד עדי כבר לא שם. הוא כנראה התייאש והלך. ירדתי
למכונית, נכנסתי אליה והתחלתי לנסוע לכוון אשדוד בכדי לקחת קצת
בגדים וכל מיני. . . אתם יודעים, מה שצריך. הגעתי הביתה
בסביבות שתיים בצהריים. ארזתי תיק במהירות ויצאתי לדרכי.
הנסיעה הייתה ארוכה במיוחד, החום העיק והמזגן ברכב לא הספיק.

הכל כל כך מוזר כשמתרחקים מכל ההמולה והרעש של המרכז ומגיעים
למדבר. השקט שם, בקושי יש מכוניות שנוסעות ואפשר לשכוח מכל
הבלגן. לא יכולתי שלא לשים לב שבכניסה לכל עיר חשובה ישנם
כוחות צבא גדולים שבודקים כל אחד, והנה אני כא,ן נוסע בשלוה
דרומה, רחוק מהכל.
עשיתי שתי עצירות בדרך בכדי להישאר רענן. העצירה הראשונה
הייתה בבאר שבע, הייתי חייב להיכנס לעיר כדי להמשיך בדרכי.
עצרתי במרכז העיר ונחתי. העיר הייתה שלוה. לאחר מכן המשכתי
דרומה עד לעצירה השניה.
בעצירה השניה, שהיתה באמצע כביש הערבה, קרה משהו לא צפוי.
הבטתי על המדבר הריק ולפתע ראיתי ענן אבק מתקרב, וככל שהתקרב
ראיתי שזה רכב שטח גדול וארוך. לרכב היו מודבקות המון כתובות
של חב"ד, ש"ס וכל מה שהתיימר להיות כתובת דתית. המחזה הפליא
אותי. מתוך הרחב יצא אדם  בעל כרס גדולה, עטור זקן ארוך ולא
מסודר, לבוש בגלבייה לבנה. לאיש הייתה תספורת מאוד קצרה וכיפה
לראשו, היו לו פיאות ארוכות שירדו לפני אוזנו, אך אלה היו פאות
רסטות. האיש המוזר פנה אלי בלשון חביבה: "שלום בחור, אתה צריך
עזרה במשהו?"  "לא תודה, אני רק נח." עניתי באדישות.  "אתה בטח
נוסע לנפוש באילת, אה?". הוא ניסה בכל זאת לפתח שיחה.
לא הגבתי. ניסתי להתעלם ממנו, אבל אז הוא הוציא מהאוטו שלו
בקבוק מים קרים עם קצת קרח והציע לי לשתות. לא יכולתי לעמוד
במראה המים הקרים בחום הזה. לקחתי את הבקבוק ולגמתי ממנו לגימה
טובה. החזרתי לו את הבקבוק והודיתי לו. הוא שאל לשמי. עניתי
לו, והוא החל לספר לי שהגאולה קרובה ולפי דבריו "יש איש אחד
באילת שהוא חוטא עכשיו אבל בעוד זמן לא מועט הוא יחזור בתשובה
ויגאל את העם הזה, ושלום ישרור בארץ וכל הרעה תמוגר". " מה שמו
של האיש הזה ?" שאלתי בטון מזלזל. הוא ענה "פשוט כשמו של כל
אדם, כי שמו הוא אדם. לא רק אנו מאמינים- כל חובש כיפה במדינה
חושב כמונו. אז אם תפגוש אותו, תדע כי את גואל ישראל ואת המשיח
ראית, כי מזרע מיוחד הוא, מזרע יהודה. הוא נולד בתשעה באב."
אחרי שהוא סיים לדבר הודיתי לו, נפרדתי מהאיש לשלום ועליתי
למכונית כדי להמשיך בדרכי. כל הדרך שנשארה חשבתי לעצמי מי זה
האדם הזה? איך יכול להיות שגם אנחנו רואים בו מנהיג וגם הם
רואים בו מנהיג עתידי? מה לעזאזל קורה פה?
בסביבות שמונה בערב הגעתי לאילת, וכמו בכל עיר חשובה כשני
קילומטרים משם היה מחסום עם כוחות צבא שלבשו מדים אפורים. אלא
היו הכוחות המיוחדים של הממשלה. הם הורכבו בעיקר מהצד"לניקים
לשעבר. אחרי שמדינת ישראל לא הצליחה למצוא להם מקלט במדינות
אחרות בשקט בשקט הם הקימו את היחידה הזו שתעשה כל מה שצריך.
כאשר הגעתי למחסום הם עצרו אותי והתחילו לבדוק אותי. הם חיפשו
תעודות ואז הוצאתי את תעודת העיתונאי. הם הסתכלו עליה, ובדקו
במסוף המחשב ואמרו: "אבל אצלנו כתוב שאתה מורה."
עניתי "מורה עיתונאי בבקשה! עכשיו החופש הגדול אז את הזמן הזה
אני מקדיש לתחביב שלי, העיתונאות, ו"הארץ" שלחו אותי לכתוב
כתבה על אילת בימנו."
הם לא התרשמו במיוחד אבל זה עדיין נשמע הגיוני, לכן הם בדקו
את שאר הרכב- תא מטען, תיקים, ומאחר שהכל היה בסדר הם נתנו לי
להמשיך. נסעתי לתוך אילת שלא השתנתה הרבה מאז שהייתי בה בפעם
האחרונה. נסעתי לכיוון המרכז בכוונה למצוא איזה דירה להשכרה.
חיפשתי זמן רב עד שמצאתי דירה פנויה, העיר הייתה מפוצצת
מתיירים שלא יכלו לחזור הביתה מאותה סיבה שאני לא הייתי עכשיו
באנגליה.

אחרי שהתארגנתי בדירה יצאתי לטיול בעיר. האווירה הייתה כל כך
שונה, הרגשה של חופש, הרגשה שאף אחד לא רודף אחריך, אין עוצר
אחרי שמונה בערב, דבר מדהים, כל השקט הזה נתן לי הרגשה טובה.
הייתי עייף והחלטתי לחזור לדירה לנוח כדי שלמחרת בבוקר אוכל
לחפש את אדם כהן.
לפני שהלכתי לישון לקחתי את המעטפה שהביאה לי מיכל והסתכלתי
בתוכה. הייתה שם תמונה של אדם, בחור גבוהה ורזה עם שיער קצוץ
ועור בהיר ואיזה מישהי שנראתה די טוב לידו. מאחורי התמונה
הייתה רשומה הכתובת שלהם- רחוב האגס 43/3. בחלק מתלושי הדלק
כבר השתמשתי אבל נשארו לי כמה תלושים שיספיקו לחזור. היה שם
כספומט עם קוד, והייתה שם פיסת נייר עם טלפון. חייכתי לעצמי,
כן, הטלפון של מיכל.
כנראה שנרדמתי עם הפתק ביד כי כשהתעוררתי הוא היה לידי במיטה.
הסתכלתי בשעון והיה משהו כמו שמונה בבוקר. התארגנתי ויצאתי
לדרכי. את הרחוב מצאתי דוקא די בקלות, חניתי בחניה ומיד ניגשתי
לבניין. עליתי במדרגות, נעמדתי ליד הדלת, הקשתי קלות אך לא
הייתה תשובה. אחרי כמה דקות די התייאשתי ואמרתי לעצמי שאחזור
מאוחר יותר. נסעתי לחוף הים כדי לנקות את הראש ולחשוב איך אני
מתקדם מכאן.
הגעתי לחוף והתחלתי ללכת. בעוד אני מהלך, שמתי לב שכל אזור
הפאבים על החוף מחולק לשניים: חלק אחד ניגן מוזיקת רוק רעשנית,
מתכתית ומחתרתית, בעוד החצי השני ניגן מוזיקת רייב והאוס כבדה.
החלטתי לשבת על בירה. נכנסתי לאחד הבארים באזור של הרוק
והתיישבתי באחד השולחנות הפינתיים. הזמנתי גינס והקשבתי
למוזיקה, ניסיתי להתחבר לאווירה. לפתע ניגשו אלי שתי אנשים
שביקשו לשבת איתי.  סירבתי בנימוס, אך הם לא היו מוכנים לשמוע
תשובה שלילית ומיד הרימו את הקול ואיימו עלי: "אותך לא ראינו
כאן אף פעם, אז אם אתה חושב שתוכל לשבת במקום שלנו, כדאי
שתיזהר לפני שאני מזיין אותך." לא היה לי כוח לשטויות האלה אז
פשוט קמתי והלכתי משם. אחד הבריונים ניסה לצאת אחרי אבל פשוט
לא התייחסתי אליו והוא חזר לשבת.
שוטטתי על חוף הים כשלפתע ראיתי פנים מוכרות. הוצאתי את התמונה
מהכיס ואכן הם היו קצת דומים. ניגשתי אל הבחור: "אתה אדם כהן?"
משום מה הוא הביט בי מופתע, התעשת וברח. לא הצלחתי להדביק אותו
והרגשתי נואש. אני נמצא בעיר החופש האחרונה ובמקום לבלות אני
ממלא משימה מטופשת ורודף אחרי אנשים מוזרים.
החלטתי ללכת לבית שלו שוב, אבל הפעם לעקוב אחריו ולקוות שאוכל
להגיע אליו בדרך אחרת.
למחרת התייצבתי אצלו בבית עם האוטו למעקב. הוא לא יצא מהבית
אבל החברה שלו יצאה. נכנסה למכונית ונסעה. הרבה ברירות לא
נשארו לי, אם רציתי להישאר עם איזושהי תקוה להצליח במשימה הזו
איך שהוא, לכן החלטתי לעקוב אחריה ולראות לאן מועדות פניה.

נסעתי אחריה במורד הכביש מפני שביתה היה בחלק העליון שנבנה
בשנות ה-90 ואפשר לקרוא לו יותר חדש מהבתים שבמרכז העיר.
המשכנו עד למרכז ושם נסענו לכיוון היציאה מאילת למצריים. נסענו
סמוך לים עד שנגלה לפנינו הנמל המסחרי של אילת. המכונית שלה
הגיעה לפתח ונעצרה שם. המחסום הורם ומיד נכנסה לשטח הנמל.
נסעתי גם כן לכיוון שער הנמל. המחסום היה למטה, נעצרתי  לפניו
ואז פנה אלי השומר ושאל אותי לאן מועדות פני. מיד שלפתי את
תעודת העיתונאי ואמרתי שאני עושה כתבה על הנמל של אילת בימים
טרופים אלו. הוא צחק ואמר "אל תעבוד עליי אח שלי, אני לא יודע
מה יש לך לחפש בפנים אבל בלי אישור מהמנהלת  אף אחד ובמיוחד לא
עיתונאים חטטנים יכול להיכנס לשטח הנמל. אז אנא ממך, הסתלק."
הוא היה מאוד ברור, דיבורו שהיה קצת חברי אבל מאוד תקיף לא
השתמע לשתי פנים. ביקשתי ממנו את הטלפון של המנהלת. הוא נתן לי
כרטיס ביקור קטן ובו מספר טלפונים, הודיתי לו ומיד הפניתי את
מכוניתי  לכיוון  הדירה ששכרתי. נסעתי בחזרה לעיר והכל נראה
שליו ושקט עד שנכנסתי לעיר.  
העיר הייתה הומה אדם, ברור היה שהיא הייתה מלאה מאשר יכלה
להכיל. המוני תיירים נתקעו בעיר, כל המלונות היו מלאים ומעטי
חדרים היו פנויים. בשולי העיר הוקמו אתרי מחנאות גדולים שהיו
מלאים באוהלים ומקומות אלו נראו כמו פסטיבל אחד גדול, אך
לפסטיבל הזה לא היה בדיוק תוכן  וגם אף אחד לא ידע מתי הוא
ייגמר. בדרך עצרתי וקניתי עיתון, רציתי סתם להתעדכן ולראות מה
קורה. ניצלתי את הזמן וישבתי לקרוא את העיתון בבית קפה שקט
יחסית שמצאתי במרכז העיר. בעודי מרפרף בעיתון, כתבה עם תמונה
משכה את תשומת לבי. "חילופי משמרות בנמל." הייתה הכותרת ובהמשך
היה כתוב, "נעמה כהן התמנתה לסגנית מנהל הנמל, אחרי שהסגן
הקודם יצא לפנסיה.  מקורות סודיים מסרו שהוא נתפס במעשים לא
כשרים וכפשרה החליט לפרוש לפנסיה מוקדמת. . ." לפחות עכשיו
הבנתי מה עשתה נעמה בנמל.

נסעתי למשרד המקומון שבו התפרסמה הידיעה. המשרד לא היה רחוק
מבית הקפה ועד מהרה הגעתי לבניין משרדים קטן. הלכתי במסדרון עד
שראיתי על אחת הדלתות מתנוסס השלט "כל אילת והערבה". נכנסתי
ומולי ישב איש קרח ושמן על כיסא קטן וכתב כל מיני דברים במחשב.
הוא הבחין בי, הרים את ראשו ושאל: "במה אני יכול לעזור לך?".
"אני עיתונאי מעיתון "הארץ" ואני רוצה לעשות כתבה על הנמל של
אילת ועל תחושות העובדים בו בימים אלו. חשבתי שאולי תרצו לעזור
לי ושנשתף פעולה בעניין." האיש נראה מופתע ואמר: "מה יצא לי
מעזרה בעניין הזה? הרי את הכתבה תפרסם ב"הארץ"  ולא אצלי, אז
למה עליי לעזור לך?" הוא התקיל אותי. לא הייתי בקיא בענייני
עיתונאים, אבל למזלי מצאתי תשובה הולמת: "את הכתבה נפרסם אצלך
בצורה מקוצרת ושבוע אח"כ נפרסם את הכתבה ב"הארץ" במתכונת
מלאה." האיש חשב, וזמן מה היה שקט בחדר. עד שהפרתי את הדממה
ואמרתי: "לא הצגתי את עצמי בכלל ואתה לא הצגת את עצמך אז בוא
נתחיל מההתחלה." הפסקתי לרגע והבעתו נעשתה ידידותית. ואז
אמרתי: "שלום, ז'אק, עיתונאי הארץ." הוא חייך ואמר "דודו בן
דוד, עורך כל אילת והערבה. . . נראה לי שאענה להצעתך. ועכשיו
בו ושב ותאמר מה בדעתך לעשות ואיך אוכל לסייע בעדך?"
מיד שאלתי אותו שאלות על האווירה בנמל, על העובדים. נחשפתי
להמון מידע ובשלב מסויים התחלתי לכתוב. לאט לאט הובלתי אותו
והתחלתי לשאול אותו שאלות על נעמה. מתי היא התחילה לעבוד בנמל
ואיך היא קודמה כל כך מהר. התשובות שלו היו מעניינות, הוא ידע
הרבה. הוא סיפר שהיא עברה לפני כמעט שנה עם החבר שלה אדם, ומיד
התקבלה לעבודה כראש מחלקה בנמל, לאט לאט המחלקה שלה פרחה
והצליחה וכולם ידעו שהעתיד שלה ורוד בנמל. לפני כחודש נתפס סגן
מנהל הנמל מארגן משלוח סמים גדול שאמור היה להיכנס לארץ למרות
האיסור על הכנסת סחורה לארץ, וכמובן הסמים הם חומרים אסורים.
הפרשה עדיין באיסור פרסום, הסגן פרש לפנסיה מוקדמת ונעמה קיבלה
את התפקיד במקומו.
שאלתי קצת על אדם, הרי זה באמת מה שעניין אותי. והתשובה שלו
הייתה כזו: "אדם נראה בחור מוזר. אני לא יודע מה היא מוצאת בו
בכלל, בגלל העבר שלו בעיתון "הארץ" רציתי שיכתוב אצלי אבל הוא
סירב בלי סיבה מיוחדת. אפשר למצוא אותו בים קורא או עושה
ספורט, הוא לא מתקשר עם הרבה אנשים, כאילו הוא מנסה להסתתר או
משהו. לא ברור העניין הזה בכלל. רגע אחד" הוא אמר פתאום "גם
אתה שליח שלהם?"
"מה העניין?" שאלתי.
הוא ענה: "בזמן האחרון נראה שכולם מחפשים אותו, אני לא מבין
את זה, זו הפעם השלישית השבוע ששואלים אותי עליו. לא נראה לך
מפתיע? אם אתה רוצה למצוא אותו לך לים ותעזוב אותי בשקט. עכשיו
תלך מכאן ותגיד להם שיעזבו אותי בשקט כי אני לא חבר שלו ולא
כלום."
אחרי התשובה שלו הייתי מאוד מסוקרן ומעוצבן ומיד הגבתי "אני לא
יודע על מה או על מי אתה מדבר. אני עיתונאי! הנה, תראה."
הוצאתי את התעודה והראיתי לו "ואתה תפסיק להיות כזה חשדן, טוב?
אני פה רק בענייני עסקים, ועובדה שזה נראה לך כעסק טוב. אז אם
תואיל בטובך להניח את כל החשדות האלה בצד ונמשיך, תודה!" הוא
היה קצת המום מהתשובה הזו. דודו חייך חיוך  ואמר: "אתה מוצא חן
בעיני. בוא ונתקדם עוד צעד בשביל הכתבה. נקבע ראיון עם גברת
נעמה." לרגע שתק ואז הוסיף בטון רציני  "אבל רק תזכור שאם משהו
רע יקרה למישהו אני לא אסלח לך. אני לא בנוי לדברים כאלה."

הראיון נקבע למחרת בבוקר, בבית קפה נחמד בקניון באילת. הגעתי
טיפה מוקדם ובחרתי שולחן צדדי בבית הקפה. שולחן שממנו אפשר היה
לראות את הים, את האנשים שמסתובבים על החוף ואת כל מי שנכנס
לבית הקפה. זה היה מקום אסטרטגי טוב בו יכולתי לדבר עם נעמה
וגם לראות כל מה שקורה בבית הקפה ומחוצה לו. היא הגיעה באיחור
של חמש דקות ומיד התנצלה על האיחור הקל. הלכתי מאחוריה והגשתי
לה את הכיסא כדי שתוכל לשבת. היא התיישבה, עם ראש זקוף, פשוט
לתפארת, גבוהה, שיער בלונדיני אמיתי, עור לבן וחלק. הביטחון
נשפך ממנה. לחצתי את ידה ועשינו היכרות.
היא התחילה לספר לי על המשפחה, על הילדות בנתניה, על החינוך
להתמדה ומצוינות שקיבלה מהוריה, על בית הספר, הצבא, על
האוניברסיטה בה למדה מנהל עסקים, על המעבר לאילת, אבל שום מילה
לא אמרה על בעלה אדם. כשגמרה את הסיפור האישי שאלתי אותה "את
נשואה, את זה כולם יודעים. אבל בכל הסיפור שלך לא אמרת מלה אחת
על בעלך. את יכולה לספר לי עליו? איך נפגשתם? ואיך את משלבת את
חיי הקריירה וחיי המשפחה?"
היא הביטה בי במבט רציני ואמרה: "אני משתדלת להפריד את חיי
המשפחה וחיי העבודה. את אדם פגשתי לפני שנתיים כשהוא היה כתב
ב"הארץ". הוא האיש הכי מקסים שאני מכירה. זו הייתה אהבת אמת,
אהבה ממבט ראשון. מיד היה קליק, ידעתי שאתו אני רוצה לחיות
לנצח ולהוליד לו ילדים. בסוף הלימודים שלי הוא תמך בי ועזר לי.
בהתחלה היו לנו חיים די נחמדים בתל אביב, אבל אז מאסתי בחיים
בתל אביב, בכל הרעש והבלגן, הוא התעסק עם כל מני דברים, והוא
לא סיפר לי הכל. החלטתי שדי לי, אז התחלתי לדבר אתו על לעזוב.
בהתחלה הוא סרב, היה לו הכל- חברים, כסף, עבודה טובה. נהניתי
לראות אותו נהנה, אבל יום אחד הוא קם בבוקר ואמר לי: "נעמה, את
רוצה לנסוע? בואי נעבור לאילת ונתחתן." מיד הסכמתי, ועד היום
אני לא יודעת מה גרם לו להחליט. כל פעם שאני מעלה את הנושא הוא
אומר לי שזה היה בשבילי, אבל אני יודעת שקרה משהו שהוא לא מספר
לי וחשוב שתדע שזה כבר לא מפריע לי כי ממש טוב לנו עכשיו."
המשכתי לשאול אותה עוד כמה שאלות על הנמל, על היחסים שלה עם
המנהל ואיך היא מסתדרת עם הג'וב החדש, בהמשך שאלתי אותה על
האווירה בנמל, ואיזה בעיות יש בעקבות התקנות החדשות. היא לא
חסכה במילים ולמרות זאת כתבתי הכל. בסוף נפרדתי ממנה ואמרתי לה
שאני אעבד את החומר וכנראה אפגוש אותה עוד פעם בשביל להבהיר
ולהשלים דברים שאולי פספסתי. היא חייכה ונפרדה ממני לשלום.

אחרי הראיון הלכתי לטייל קצת בעיר העמוסה. הרחובות היו מלאים,
היה נראה כאילו המצב במדינה כלל לא מורגש פה, לרגע חשבתי שאני
נמצא במדינה אחרת בכלל. המון תיירים היו תקועים בעיר בגלל
התקנות שאוסרות על היציאה מהארץ. הם לא לקחו את זה קשה מידי
והאווירה בעיר הייתה טובה. בשלב מסויים רציתי לחפש מקום שקט,
בשביל לשבת ולחשוב לעבד את כל המידע שהשגתי. הרי ברור היה שאין
לי עדיין את כל התמונה אבל כבר ידעתי הרבה דברים שאולי יכלו
להגיד לי מיהו אדם כהן.
אחרי שחשבתי קצת, חזרתי הביתה. השעה הייתה שעת צהרים מאוחרת,
לכן החלטתי ללכת לדירה ולעדכן את מיכל במה שהשגתי עד כה. כל
הדרך חזרה חשבתי על מיכל, אותה עיתונאית מתוחכמת שנלחמת למען
הדמוקרטיה החילוניות וחופש הדיבור. זה היה יפה בעיני, מאז
ומתמיד הערכתי מאבקים ואנשים שנלחמים על עקרונותיהם. אבל במיכל
היה משהו מיוחד. היא עשתה את זה מתוך משהו שלא היה ברור, זה לא
היה רק האמונה אלא עוד משהו שלא ידעתי מה הוא.
הגעתי לדירה, הרמתי את הטלפון וחיכיתי שהיא תענה לי. כל זמן
ההמתנה חשבתי איך לפתוח את השיחה, לבסוף היא ענתה: "הלו".
אמרתי: "שלום, זה אני, ז'אק " היא שמחה לשמוע אותי ואמרה " כן
חמוד, יש התקדמות? אתה יודע שהזמן מתקצר".
עדכנתי אותה על הפגישה הקצרה עם אדם, על הפגישה עם עורך
המקומון ועל הראיון עם נעמה. לפי התגובות שלה נראה היה שהיא
ידעה כבר את רוב הדברים שקרו, אבל החרשתי. כשסיימתי לעדכן אותה
היא חזרה ואמרה שהזמן קצר ושצריך למהר. ניסיתי לשאול אותה איך
היא חושבת שאני צריך להמשיך, אבל היא ענתה ללא היסוס: "אני
סומכת עליך. אתה נראה לי בחור חכם, אם הייתי יודעת מה לעשות
הייתי באה בעצמי." התשובה הזו שלה עצבנה אותי מאוד, מה היא
חושבת לעצמה, שולחת אותי לפה, כמעט בלי שום דבר שיעזור לי,
כשאני מנסה לעדכן אותה נראה שהיא יודעת כבר כמעט את הכל, מה,
היא עושה ממני צחוק?  "מיכל, אני מקווה שאני אמצא פתרון. אבל
חסר לך שאני אגלה שיש פה איזשהו משהו לא טוב כי הכל נראה לי פה
מסריח." היא ניסתה להרגיע ואמרה: "אל תדאג, אתה מתקדם יפה. ואל
תשכח יש לנו דייט כשתחזור, אני מחכה" ואז היא ניתקה. נשארתי
פעור פה. איזה חוצפה יש לבחורה הזו. היא שומרת הכל לעצמה ועוד
משתיקה אותי.
ישבתי בבית וניסיתי להירגע. לפתע נשמעה דפיקה בדלת. הייתי
מופתע- מי יחפש אותי פה? הרי אף אחד לא יודע שאני פה. פתחתי את
הדלת ומולי גיליתי ארבעה חיילים, שלבשו מדים מנומרים. לכל אחד
מהם היה אמ-16 מקוצר בהצלב, ואלת שוטרים בידם. לפני שהספקתי
לומר משהו הם התפרצו פנימה וסגרו את הדלת אחריהם. נעמדתי מולם
בפנים שהביעו: "מה אתם רוצים?" אחד מהם שנראה כמו המפקד פתח את
הפה ואמר במבטא ערבי: "כדאי מאוד שתפסיק לרחרח פה ואל תדחוף את
האף שלך לעניינים שלא שלך." "מה אתם רוצים? אני פה בחופשה! אני
לא מבין." אחד מהם הרים את האלה והכה אותי בכתף. נפלתי על
הרצפה.
המפקד אמר "אני רואה שאתה לא מבין, אל תתעסק עם אדם או עם
האישה שלו או עם הנמל או עם כלום. אני נותן לך ארבע ועשרים
שעות להסתלק מהעיר אחרת אנחנו נטפל בך. ברור?" לפני שהספקתי
לענות ארבעתם קפצו עלי והכו אותי דקות ארוכות עם האלות. נשארתי
עם המון סימנים כחולים בכל הגוף, כואב והמום. ידעתי שיותר
מעשרים וארבע שעות לא אוכל להישאר בעיר בלי שיקרה משהו מאוד
רע.

הערב כבר הגיע, והחלטתי לצאת מיד ולנסות למצוא את אדם וכמה
שיותר מהר. הלכתי לחוף הים. החוף היה מלא אנשים שחגגו בפאבים,
המסיבות כבר התחילו והמון רוקד היה בחוף, צלילי ההאוס היו
חזקים ולרגע שכחתי את צרותי, האווירה הייתה טובה והאנשים היו
שמחים, לא הבנתי למה הם כל כך שמחים. אולי זה סמים או אולי זה
אלכוהול, מי יודע. בכל מקרה אנשים שמחים זה טוב. את אדם לא
מצאתי בחוף. לא בצד של ההאוס ולא בצד של הרוק. מיד החלטתי ללכת
לבית של אדם, כבר אין לי מה להפסיד. הזמן קצר ואני חייב
להתעמת אתו.
פילסתי את דרכי בין המוני המבלים שמבלים כאן מידי ערב כבר מי
יודע כמה זמן, והכסף לא נגמר להם, התחלתי לחשוב מאיפה כל הכסף
שהם קונים אתו אלכוהול וסמים, איך הם יוצאים לבלות ככה ערב,
ערב בלי דאגות.
נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע לבית של אדם. כאשר הגעתי ראיתי
ג'יפ צבאי חונה סמוך לבית. התבוננתי קצת מסביב והבחנתי בכך
שהאוטו של נעמה לא נמצא. יצאתי מהאוטו, והתקרבתי לבית. הדירה
של אדם נמצאת בבית בן חמש קומות המחובר לארבע בניינים אחרים
בקשת כזו. לכל דירה יש מרפסת כאשר לדירות הקרקע במקום מרפסת יש
גינות, עם דשא, פרחים ועצים. דירתו של אדם הייתה אחת מדירות
הקרקע. התקרבתי לדירתו של אדם קרוב לגדר של הגינה שלו כדי
לראות אם משהו מתרחש בתוך הדירה. לא היה אור בבית, אבל שמעתי
רעשים בתוך הבית. לפתע שמעתי דלת נפתחת. התכופפתי מתחת לגדר
הלבנים שעמדתי לידה, וניסיתי להיות בשקט. שמעתי ארבעה אנשים
יוצאים מהבית, מיד ראיתי את ארבעת החיילים שהרביצו לי יוצאים
מהבית של אדם והולכים לכיוון הג'יפ. ניסיתי להקשיב להם, אבל לא
שמעתי הרבה חוץ  ממשהו על זה שהם לא מצאו את הספר ולא את אדם.
חיכיתי בשקט שהם ילכו, כנראה שהתחבאתי טוב והם לא שמו לב אלי.
אחרי   שהם נסעו, התרוממתי ממחבואי. והלכתי לדירה של אדם, הדלת
הייתה פרוצה, ומבעד לחריץ שנותר בין הדלת למשקוף ראיתי את
הבלגן שנשאר בדירה אחרי הביקור הנדיב של הצד"לניקים. יצאתי
החוצה וחיכיתי. הזמן עבר והשעה הייתה כבר קרוב לחצות. הייתי
אובד עצות. התחלתי לחשוב מה קרה אם אדם שם לב שרודפים אחריו
והחליט לברוח מהעיר. התחלתי לחשוב לאן ילך? הרי בכל מקום אחר
שילך אליו יהיה הרבה יותר קל למצוא אותו ולא משנה מי מחפש
אותו.

כשכבר התחלתי לחשוב על ללכת ראיתי את האוטו של נעמה חונה
בחניה של דירה מספר שלוש, והבנתי שלפחות נעמה נמצאת. היא יצאה
מהאוטו מהצד של הנהג ומהצד השני יצא אדם, שנראה רגוע ושמח
בחברת אשתו. באותו רגע התחלתי לחשוב מה לעשות- לגשת אליהם
עכשיו לפני שיראו את מצב הדירה שלהם, או לחכות לראות מה הם
יעשו. התחלתי להניח, שהפגישה שלי עם אדם בחוף יכולה רק לעזור.
הוא בטח יחשוב שאני סתם עיתונאי שניסה לשאול אותו שאלות על
אישתו והכל יעבור בשלום. אזרתי אומץ וממש לפני שהם נכנסו לחדר
המדרגות התפרצתי לעברם וקראתי "נעמה". נעמה הביטה לעברי וניסתה
לזהות אותי. ואז אמרה "רגע, מה אתה עושה פה? - הצלחת לעבד את
החומר כל כך מהר או שיש עוד דברים ששכחת לשאול?"
אדם הסתכל עלי בחשדנות ואמר "מה אתה עושה פה, לעזאזל כבר
מאוחר! אין לכם גבולות? חטטנים שכמותכם, אני מכיר אתכם מקרוב.
כדאי שתחזור מחר ותוודא שאני לא נמצא כשאתה בא אחרת אני אכנס
בך כל כך חזק שתצטער שבאת לאילת!" נעמה הסתכלה על אדם בפנים
כועסות ואמרה "אדם, תירגע. הוא בחור טוב. הוא לא עיתונאי
רגיל."
"אם כך - מה בפיך?" שאל אדם בטון מזלזל. לא ידעתי מה לומר
שתקתי. חיפשתי מילים. ממש לא ידעתי מאיפה להתחיל, הרי הכל כל
כך מסובך. אם אני לא אגיד את המילים הנכונות אני עלול להיכשל.
זה היה רגע האמת, ודווקא בו נראה שאני עומד להיכשל. שתיקתי
הייתה ארוכה מידי. אדם שאיבד את סבלנותו אמר לנעמה: "בואי נלך,
נראה שהוא איבד את קולו".
עמדתי בשוק ולא ידעתי מה להגיד. הם הסתובבו והלכו לכיוון
הכניסה של הבית. ברגע שהם עמדו להיכנס אספתי כוח וצעקתי להם
"רגע, אל תכנסו הביתה." הם הסתובבו לכיוון שלי  "מה העניין? יש
לך מה לומר או לא? תחליט כבר." אמר אדם בקול עצבני.
התקדמתי לעברם, לא יכולתי לשתוק יותר גם אם רציתי. כאשר הגעתי
אליהם אמרתי: "החיילים, הצד"לניקים היו פה. הם פרצו לבית שלכם
וחיפשו איזשהו ספר ואותך אישית. שמעתי אותם מדברים על זה ולכן
חיכיתי לכם. עדיף שלא תכנסו לבית לפי שעה".
"אז מה אתה מציע?" שאל אדם בספקנות.  
"שנלך למקום שקט ובו נוכל לדבר. יש עימי עוד הרבה דברים שלדעתי
יעניינו אותך" אמרתי.
אדם נראה רציני. לא נראה שהפעם הוא יתנגד. הוא הנהן בראשו ואמר
בטון נוח ושקט: "סע אחרינו".

עלינו על המכוניות ונסענו אל מחוץ לשטח שבין העיר לנמל. זהו
חוף שקט שאין בו איש בשעות כאלו מפני שכל האנשים או בבתיהם או
שהם חוגגים בפאבים שבמרכז. כל הדרך הייתה לי הרגשה שמשהו רודף
אחרינו, אבל לא הייתי בטוח. חשבתי שאולי אני סתם פרנואיד כי
כשהגענו לא ראיתי שום דבר חשוד. יצאנו מהמכוניות. התיישבתי על
החול והזמנתי את אדם לשבת לידי. הוא ונעמה נענו להזמנה
והתיישבו.
פתחתי את דברי: "אתם יודעים שאני מעיתון "הארץ", וזה נכון.
באמת נשלחתי לכאן מטעם מישהי מעיתון "הארץ". נשלחתי על ידי
מיכל העורכת של העיתון. אבל לא נשלחתי כדי לעשות כתבה על אילת
בימנו או על נשים מצליחות בארץ, אני משער שאת זה כבר ניחשתם."
"אני מבין קצת יותר" אמר אדם.  "נעמה, תחזרי לסדר את הבית. אני
אגמור לדבר אתו ואחזור לעזור לך. אל תדאגי, זה לא ייקח זמן
רב." הוא הפסיק לרגע ונעמה ניסתה להגיד משהו. אדם הפסיק אותה
ואמר: "ואחרי היום אני מבטיח, נעמה, יהיו לנו את החיים הכי
שקטים ואני אספר לך הכל, את כל מה שתרצי לדעת. . .  תזכרי אני
אוהב אותך הכי בעולם וכל מה שאני עושה זה בשבילך". נעמה הסתכלה
על אדם בפנים עצובות ואמרה "מבטיח? "  
"מבטיח." ענה אדם בחצי חיוך.
נעמה קמה והתחילה ללכת לכיוון האוטו. נעמה לא הספיקה לחזור
לאוטו ואז עצר ג'יפ צבאי ומתוכו יצאו חיילים. אדם פלט לנעמה:
"תברחי." נעמה מיהרה להיכנס לאוטו, אבל אחד החיילים הספיק
לירות צרור כדורים שפגע בנעמה והיא נשארה מוטלת על הארץ. אדם
לא היסס ובצעקה גדולה שלף אקדח. אני תפסתי מחסה ואדם היה לידי.
אדם התחיל לירות לכיוון החיילים. הוא פגע בשניים מהם והם נפלו
על הקרקע. רק מהפעולה הפשוטה הזו הבנתי מה יש לאדם. איזו
מנהיגות, איזה קור רוח, איזו מקצועיות. החיילים נשכבו על הארץ.
האש חדלה. אדם נראה בוחן את המצב, אני לא יודע מה עבר לו בראש.
המכוניות היו במרחק של כ 5 מטרים מאתנו. שכבנו על החול מאחורי
סלע. לפתע אדם צעק: "עכשיו!", משך בידי ותוך שניה מצאתי עצמי
רץ למכונית. אדם החל יורה. הוא צעק לי: "קח את נעמה! אסור
להשאיר אותה פה." תוך כדי ריצה הרמתי את נעמה על הכתף. בנס
הכדורים לא פגעו בנו. נכנסנו למכונית. אדם התחיל לנסוע לכיוון
החיילים ששכבו לידנו. הוא דרס את השניים שנפצעו ודהר לכיוון
השניים האחרים. הם לא נשארו פריירים והחלו יורים לעברנו.
היריות נפצו את השמשה הקדמית של האוטו, אך לפני שהם פגעו בנו
הרגשתי חבטה חזקה מקדמת האוטו, והיריות פסקו. הסתכלתי בדממה על
המקום וראיתי ארבע גופות מרוסקות של חיילים צד"לניקים, המון דם
וג'יפ צבאי דומם שעמד שם.
אדם הסתובב למושב האחורי והסתכל בגופה שותתת הדם של נעמה. הוא
ליטף את ראשה והתחיל לבכות. הוא נסה לעצור את הדם מהפצעים שלה,
אך היא נפגעה ביותר מידי מקומות. הוא החל מנשק את גופתה. דמעות
רבות זלגו מלחייו. לא ידעתי מה לומר, מה לחשוב. נשארתי דומם
ומזועזע ממהלך האירועים שקרו זה עתה.
לפתע התעשת אדם ואמר: "חייבים להסתלק מפה." הוא לקח סדין מתא
המטען של המכונית ועטף את גופתה של נעמה. אדם לקח את הגופה ושם
אותה במושב האחורי של הג'יפ. הוא סימן לי לבוא. נכנסנו לג'יפ
והוא התחיל לנסוע בכביש. לפתע הוא סטה ממנו והחל נוסע במדבר.
אחרי כחצי שעה של נסיעה בתוך המדבר, עצרנו. אדם נשא את נעמה
בזרועותיו והניח אותה על הארץ בדמעות.

אחרי חיפוש בג'יפ מצא שם אדם עת חפירה צבאי. הוא החל חופר.
ניגשתי לעזור לו. כאשר הבור מצא חן בעיניו הוא לקח את נעמה,
הניחה בתוכו, ואמר: "נוחי בשלום ומי ייתן ובקרוב ניפגש,
אהובתי." הוא החל מכסה את הבור בדממה רועמת. השקט היה מבחיל.
כאשר מלאכת הקבורה הסתיימה,  התיישב על האוטו ושאל: "מה
בפיך?"
לא ידעתי ממה להתחיל. הכל היה חשוב ועכשיו עוד יותר, הבנתי שזו
השעה האמיתי של המשימה שלי. ניסיתי להמשיך את מה שאמרתי בחוף:
"מיכל שלחה אותי לקרוא לך לשוב למחתרת. להיות המנהיג הצבאי
ולהוביל אותם לניצחון ולמהפכה אמיתית. היא אמרה שאתה הוא האדם
המתאים ושאצלך יש מפתח של קוד כל שהוא למידע במחשב." הפסקתי
לשניה ואז המשכתי. "בימים שאני מחפש אותך וחוקר בעיר גיליתי
המון דברים שכדאי שתדע לפני שאתה עונה לי. דבר ראשון, הדתיים
מאמינים שקיים אדם המתגורר באילת ששמו אדם, כיום הוא חוטא גדול
אבל כל סימני המשיחיות נמצאים אצלו. ואותו אדם, אני מעריך,
שהוא אתה, יחזור בתשובה באחד הימים ויגאל את העם הזה.
חשבתי גם על הצורה בה מיכל דיברה עליך, ואני חושב שמיכל מאוד
מעריכה ואוהבת אותך. זה נראה לי מעבר לסתם הערכה לכישוריך. האם
היה ביניכם פעם רומן או משהו? טוב זה כנראה זמן רע לשאול שאלה
כזו, הרי זמננו קצר. דברים צריכים להיעשות." עוד לפני שאדם
הספיק להגיב המשכתי: "גם החיילים האלה הגיעו אלי בדיוק כשהייתי
קרוב ליצור אתך קשר, והם הפריעו לנו בדיוק כשעמדתי להתחיל לדבר
אתך. משהו פה נראה לי לא כשורה, מישהו מושך בחוטים, משהו גדול,
דברים לא קורים סתם, אתה יודע. אדם מה אתה אומר, אתה לוקח את
הג'וב? תבוא להנהיג  ולהקים  את  צבא  המהפכה?
אתה יודע שצריכים אותך, אתה לא רוצה לנקום את מות נעמה? אין בך
את הרצון לשנות? אל תהיה תמים, קראתי את המאמרים הישנים שכתבת
ב"הארץ". יש בך את הרצון לשנות, יש בך את האכפתיות. האם תיתן
למדינה לגווע, לחופש למות, לכפיה לנצח? קדימה, המדינה צריכה
אותך, החילוניים צריכים אותך, כולנו צריכים אותך."
חשבתי שיצא לי נאום די טוב. נראה לי שאני הייתי משתכנע מנאום
כזה, אבל כשסיימתי, הבטתי על אדם וגיליתי שעליו זה לא עשה רושם
גדול במיוחד. הוא הביט עלי בפנים רציניות ואז פתח את דבריו:
"את מי להציל ובשביל מה? אני לא מבין. תראה את העולם, תראה את
הפוליטיקה, תראה את כולם. למה לטרוח בכלל? מה אתה חושב בכלל
לעצמך, בגלל שאיזה כוסית שלחה אותך לחפש אותי, אתה חושב שתוכל
בשניה לקחת אותי לאן שאני לא רוצה? אני רוצה שתבין. נעמה הייתה
כל עולמי מאז שפגשתי אותה. היא מילאה את החיים שלי בכל מני
דברים שלא הכרתי קודם, כמו אהבה אמיתית, כמו עניין שבשגרה, כמו
להיות אדם פשוט, אדם שווה לכולם, לא משהו שלמעלה כמו שהייתי
בצבא, הגנרל שיהיה גדול, הוא יהיה רמטכ"ל כשיהיה גדול, זה מה
שכולם אמרו עלי, אבל אני לא האמנתי בזה באמת. היה חסר לי משהו
בין כל הריגושים האלו, בין כל המתח הזה של היום יום. נמאס לי
מזה והחלטתי לפרוש מהצבא. כולם היו בהלם ולא הבינו איך אני
עושה את זה. ואז פגשתי את מיכל, היא הכניסה אותי לעניין
העיתון, והתחלתי לכתו., לא הייתי כותב גדול אבל עצם המוניטין
שהיה לי היא נתנה לי את המקום, אולי גם כמה דעות שלי היו
מיוחדות, אבל לא יותר מזה. היחסים עם מיכל היו מיוחדים, זה היה
יותר מידידות אבל זו לא הייתה אהבה אמיתית בשבילי, ובכל זאת לא
יכלתי בלעדיה, עד שפגשתי את נעמה. . ." אמר אדם ודמעות
בעיניו.
"נעמה. . . נעמה. . . איך עזבת אותי ? אני עזבתי הכל בשבילך,
בשביל שנחיה בשקט בלי הפרעות, והנה בגללי את מתה. עזבתי את
מיכל בשבילך." הוא אמר בקול בכי מר.
עצרתי אותו בשאלה: "עזבת את מיכל בשביל נעמה?"
" לא בדיוק, מיכל דרשה ודאות. היא רצתה יותר ממה שהיה לנו,
יותר ממה שיכולתי לתת לה, ובכלל מאז שפגשתי את נעמה כמעט ולא
רציתי לפגוש את מיכל מחוץ לעבודה, עד שהחלטתי את ההחלטה, בלי
מחתרת, בלי עיתון, והכי קשה בלי מיכל. ידעתי שמתי שהוא היא
תחפש אותי, אז שמרתי על פרופיל נמוך והנה מצאת אותי בשמה." הוא
הפסיק לדבר ולפתע הייתה דממה. השקט של המדבר חדר לתוכי. הירח
האיר על המדבר, וצללי הרים נראו מסביב. קיבלתי השראה ושאלתי
"תחזור איתי ?" אדם שתק, הוא ישב בוהה ביופי המדברי. "אדם בוא
תחזור לעזור לנו, תחזור למיכל, היא מחכה לך." זו כנראה הייתה
הטעות הגדולה של החיים שלי. אסור היה לי להגיד דברים בנוסח כזה
במצב הזה. אדם לרגע שתק, ואז החל לדבר בטון תקיף: "פרחח, כדאי
שתבין. אני שונא את מיכל שנאת מוות. היא לא שווה כלום, היא רק
פגעה בי ועכשיו בגלל כל החיפושים המטומטמים שלה נהרגה נעמה.
אני לא רוצה לחזור וזה סופי."
"אז מה תעשה?" שאלתי בטון מפייס.
"אמות!"  ענה אדם.
"מה זאת אומרת תמות?" שאלתי בתמהה.
אדם לא ענה, הוא שלף את האקדח וכיוון לרקתו. הבנתי שהוא רציני.
התחננתי בפניו שיפסיק, לא רציתי שהוא יתאבד. כבר לא היה אכפת
לי מהמשימה, רק רציתי שאדם יחיה. גם אם המחיר יהיה שבסוף הוא
יהיה דתי ויגאל את העם הזה ויהיה המשיח. תחנוני לא עזרו, הוא
החל לדבר: "בתוך התיק שלי יש את הספר "הבשורה על פי ישו".  קח
אותו, בתוכו תמצא את הקוד והצופן וכל מה שקשור למחתרת. אני לא
נועדתי להנהיג מלחמות ולא נועדתי להושיע אף אחד, בעצם חוץ
מעצמי. . ." הוא הפסיק לרגע. ניסיתי להגיד משהו ואז הוא המשיך:
"אתה נראה לי בחור לעניין, אתה יותר מתאים להנהיג מהפכות. יש
בך אמונה ותעוזה שלי אין, ביי לך. . . נעמה אני בא" לפני
שהספקתי לעכל את מה שהולך לקרות הוא לחץ על ההדק והכדור פילח
את ראשו. אדם נזרק על הקרקע שותת דם.

לקחתי את העת ובדמעות חפרתי לו קבר ליד נעמה, הנחתי אותו בפנים
וכיסיתי אותו. הלכתי לג'יפ בדממה ניגשתי לתיק, פתחתי אותו
ובפנים היה הספר. פתחתי אותו ובפנים היו כל מני דפים עם קודים
שלא הבנתי. דחפתי את הדפים בחזרה לספר, לקחתי את התיק שלו,
עליתי על הג'יפ והתחלתי לנסוע בחזרה לתל אביב.
את הג'יפ נטשתי איפה שהוא באמצע כביש הערבה ומשם המשכתי
באוטובוס לתל אביב. כל הדרך הרגשתי רע, לא הבנתי איך נכשלתי
במשימה, איך אדם התאבד אל מול עיניי ולא הצלחתי למנוע ממנו
למות. התקדמנו בעצלתיים והישיבה הממושכת נמאסה עלי. האוטובוס
עצר בדימונה, שם ירדתי. הרגשתי את האוויר המדברי החמים של
הלילה, ניערתי את רגלי ועליתי חזרה לאוטובוס. מדימונה האוטובוס
נסע ממש מהר לדעתי אבל בשלב מסוים נרדמתי והתעוררתי לקריאת
"אדוני, אדוני הגענו". הנהג שהעיר אותי סיפר שעשו לו בעיות
במחסום אבל בסוף הם נתנו לו לעבור. הודיתי לו וירדתי
מהאוטובוס. השעה הייתה כבר שש בבוקר. שיערתי שמשרדי "הארץ"
ייפתחו רק בשמונה בבוקר, לא היה לי כוח לחכות, וכבר רציתי לספר
למיכל הכל. לא יכולתי לשמור עוד הכל בפנים, הרגשתי מועקה, מין
כאב פנימי שהתעצם עם כל דקה שעברה, הייתי חייב להוציא את הכל
החוצה. כל המאורעות האלה העיקו עלי מאוד. הלכתי לטלפון ציבורי
ומיד התקשרתי למיכל. הטלפון צלצל ולא הייתה שום תשובה. לא
ויתרתי ושוב חייגתי אליה, כבר מתוך ייאוש. כשכמעט ניתקתי היא
ענתה בקול עייף ותשוש, "הלו. . . מי זה? מה אתה רוצה בשעה
כזו?"
"זה ז'אק, חזרתי." אמרתי, ובלי שרציתי התחלתי לבכות. מיכל שמעה
את הבכי ומיד התעשתה, "איפה אתה?" שאלה בטון תקיף.
"בתחנה המרכזית" גמגמתי בדמעות. " עוד עשר דקות אני אצלך, חכה
לי ברחוב לוינסקי. אני אצפצף כשאגיע " אמרה וניתקה.

הרגשתי כל כך עלוב ומסכן, נשמעתי בטלפון כמו ספוג, רך לא
גברי. הייתי סמרטוט. יצאתי לרחוב לוינסקי. התיישבתי על הרצפה.
כעבור זמן לא רב שמעתי צפירת מכונית, הרמתי את הראש וראיתי את
מיכל בצד השני של הכביש. קמתי, נופפתי לה לשלום וחציתי את
הכביש. נכנסתי למכונית בשתיקה, הרכנתי את הראש בפנים עצובות.
מיכל הסתכלה עלי ולא אמרה דבר. נסענו במכונית בתוך תל אביב עד
שהגענו למקום בו היא חנתה. מיכל ירדה מהמכונית ופתחה לי את
הדלת. יצאתי החוצה והלכתי אחריה, עלינו במדרגות לקומה השלישית
ונכנסנו לאחת הדירות. דירה בת שני חדרים מרוהטת להפליא, תמונות
מסוגננות תלויות על הקירות. "שב" היא פקדה. התיישבתי. בינתיים
מיכל הלכה למטבח והחלה להכין משהו. אחרי כמה דקות היא שאלה
"כמה סוכר?"  שתיים, סימנתי באצבעותיי. היא באה עם מגש ובו שתי
ספלים, מיכל הרימה את אחד הספלים והגישה לי אותו. הנהנתי בראש.
היא התיישבה, הביטה בי במבע רציני ושאלה: "עכשיו ספר לי הכל,
אל תשמיט שום פרט." לקחתי את ספל הקפה ולגמתי לגימה קטנה. הקפה
היה טוב, הוא זרם בגרוני ומילא אותו בתחושת חמימות נעימה.
הנחתי את הספל והתחלתי: "אדם ונעמה מתים." אמרתי בדמעות."מה
זאת אומרת מתים?" זעקה מיכל כאשר עיניה מתחילות לדמוע.
"נעמה נהרגה מאש של צד"לניקים כאלה ואדם התאבד זמן קצר אחר כך.
הייתי כל כך קרוב להשלים את המשימה, הייתה לי פגישה שנייה עם
נעמה, עוד יום אחד הייתי מגיע אל אדם ומדבר אתו, אבל אז הגיעו
אלי הצד"לניקים האלו ואמרו לי לצאת מאילת תוך עשרים וארבע שעות
אחרת הם כבר יטפלו בי, לא הייתה לי ברירה, את צריכה להבין. הם
הכו אותי.
הלכתי לאדם ונעמה לדבר אתם, לשכנע את אדם לחזור. החיילים האלה
היו בבית של אדם ועשו שם מהפכה, חיכיתי לאדם וסיפרתי לו כל מה
שראיתי, נסענו לדבר בים ואז הם באו שוב. הם ירו על נעמה, אדם
הרג את כולם, ברחנו למדבר. אחרי שיחה ארוכה הביא לי אדם את
הספר הזה וירה בעצמו." הוצאתי את הספר מהתיק שלו והגשתי אותו
לנעמה. "פה נמצאים הצופן והקודים, כל מה שאת צריכה נמצא פה. זה
מה שאדם אמר לפני שמת."
מיכל מחתה את הדמעות מעינה, ופתחה את הספר. היא הסתכלה על
הדפים  וסגרה את הספר. "אני מצטער" מלמלתי.
מיכל הסתכלה עלי במבט עצוב ואמרה " אני לא יודעת מה אדם סיפר
לך אבל אהבתי אותו, באמת אהבתי אותו. הוא היה האהבה הראשונה
האמיתי שלי. כל כך מוכשר, כל כך נחמד, כל כך מבין. הייתי בטוחה
שהוא יעשה דברים גדולים, רואים עלי, שהוא נועד לגדולה. היה לו
את הכל. הוא היה שלי אבל אז באה נעמה, והוא רצה רק אותה. לא
נשאר לו מקום בשבילי.
איכשהו החזקתי את הקשר בזכות העבודה אבל אז החליט אדם לעזוב.
אני זוכרת את היום בו הוא נפרד ממני. הוא לא סיפר לאף אחד שהוא
הוא עוזב. הכל בא בהפתעה. בוקר אחד הוא נכנס למשרד שלי ואמר
'מיכל אני עוזב. לא תראי אותי יותר. אני רוצה שתביני, הבחירה
הייתה קשה, את אישה טובה ואני אוהב אותך, אבל נעמה מציעה דברים
טובים יותר. אני רוצה חיים שלווים. לא מלחמות, לא מאבקים, אני
רוצה לחיות בשקט לכן אני עוזב ובוחר לחיות עם נעמה. להתראות'
לא רציתי לשאול אותו ומה עם המדינה, המצב, מי חוץ ממך יכול
לעזור לנו? אבל באמת רציתי להגיד לו 'אני אוהבת אותך!!! תישאר,
אני מוכנה לעזוב הכל בשבילך.' לא אמרתי וכך הוא פשוט הלך.
מאז כל יום שעבר הרגשתי בחסרונו של אדם, רציתי רק לראות אותו,
להרגיש אותו. חשבתי על דרכים לחפש אותו ולגרום לו לחזור. עד
שהגיעה ההזדמנות. בפנים ידעתי שהוא יסרב. אבל הייתה בי התקווה
הקטנה, שאולי הוא כן ירצה לחזור, אולי הגיון יכנס לו לראש והוא
יבין שהוא היה האדם היחיד שיכל להציל את המדינה הזו, או
לחילופין שאני יכולה להעניק לו אהבה יותר מנעמה. חיפשתי מישהו
חדש ואובייקטיבי לשלוח למשימה, הרי היה ברור שאם אני הייתי
נוסעת או מישהו אחר שהוא מכיר ייסע הוא יסרב מיד ויסתתר.
התחלתי לחפש אנשים, לא מצאתי מישהו עם תושייה, עם מבט אמיתי
בעיניים, עד שעדי התקשר והציע אותך. מהרגע הראשון ידעתי שאתה
המתאים. עדי סיפר עליך כל מני סיפורים מהצבא, וכבר ידעתי שיש
בך משהו למשימה הזו. ואז כשראיתי אותך ראיתי שיש לך את מבט
תמים ומעורר אמון בעיניים, אתה רציני, הייתי בטוחה שאם למישהו
יש סיכוי להצליח זה לך. אבל טעיתי, האהבה הערימה עלי. נשאר לי
רק דבר אחד בחיים עכשיו ולו אני אקדיש את הכל."
"מה?" שאלתי "להציל את המדינה הארורה הזו מהשלטון המזעזע הזה.
הרי לפחות את הקוד ואת הספר השגת. עכשיו יהיה אפשר להחזיר
לפעילות הרבה אנשים שנעלמו." היא הפסיקה לרגע ואז הוסיפה "אני
מתכוונת להקדיש כל דקה וכל רגע בשביל זה ואני רצינית. . . אתה
מבחינתי משוחרר. אני לא רוצה לעשות לך יותר עוולות, גרמתי לך
מספיק סבל, תודה ז'אק."
הבטתי בה וראיתי עצב רב אך גם נחישות, ראיתי תקוה. שתקתי לרגע.
ואמרתי: "אם לזה את רוצה להקדיש את חייך אז אני אתך. אני מוכן
לעשות כל דבר בשביל לעזור לך להגשים מטרה כזו."
היא הביטה בי ואמרה: "ידעתי שאפשר לסמוך עליך."