בבוקר צילצל אליי חזי לקו החסוי, זה שעדיין מחובר למרכזיה
הישנה. "הפעם זה סופי", אמר, "אתה יודע כמה שרציתי, אתה יודע
שזה ההובי שלי לשפץ, זה אתגר בשבילי לנסות לשקם מכונה שאין לה
חלקי חילוף, שאין לה ביקוש בשוק, אני מפסיד עליך, באמת, זה לא
משתלם לי כלכלית העסק הזה, אני באמת מצטער בשבילך, אני יודע
כמה אהבת אותה, כמה השקעת בה וטיפחת, אבל היום היא פשוט נפחה
את נשמתה באופן סופי".

כמה זמן הטלפון הזה כבר לא צילצל? דיפדפתי ביומן האלקטרוני
שלי. נורה צבעונית נדלקה, לפני שנתיים אולי שלוש, אישה אחת
ביקשה לדבר עם אדון כ"ץ, הפיתוי שלא להעמיד אותה על טעותה היה
גדול, היא נשמעה נחמדה, חסרת אונים, כמעט והצעתי לה להיפגש
איתי, בסוף התודיתי שאין כאן שום כ"ץ, אף פעם לא היה, מאז
הטלפון לא צילצל. "השיחה האחרונה לקו הטלפון הזה נרשמה לפני
שנתיים, שישה חודשים, שבועיים וארבעה ימים. האם אתה מעוניין
לדעת גם את  השעה"? הסמן היבהב.

"למד - אלף" הקלדתי.

"ואת השניות"?

"ל - א"

"ואת התאריך"?

"כ - ן", דווקא את זה לא הייתי מתנגד לדעת. המידע הופיע תוך
שניות ספורות על הצג: "השיחה האחרונה בוצעה בתשיעי לנובמבר,
אלפיים מאה וארבע, האם אתה מעונין לקבל מידע נוסף על היום
האמור.

"מ - ה - ל - מ - ש - ל - ?".

"מזג האוויר, שער הדולר, טיסות נכנסות ויוצאות, תוצאות הגרלת
הלוטו".

גודש המידע הפריע לי להתרכז, לחצתי על המתג. אין להם שמות
למכשירים החדשים, כבר מאתיים שנה או יותר לא קוראים להם
מחשבים, ובאמת למה לקרוא למכונה שמסוגלת לבצע טוב יותר כל
פעולה שאדם מבצע בשם הפרימטיבי מחשב? כמובן שהמפלצת האלקטרונית
מסוגלת לבצע חישובים, מעל למיליארד בדקה בדגמים המתקדמים, אבל
זאת לא הגדרה מספיק קולעת. את המכשיר שלי קניתי לפני עשר
שנים, גרוטאה, כל שבוע יוצא לשוק דגם חדש. את המחשב - מפלצת
אתה לא יכול פשוט לכבות, לפני כן אתה מוכרח לענות על סידרה של
שאלות, "האם אתה מוצא את המערכת כידידותית למשתמש"? "האם אתה
מעונין לרכוש מוצרים נוספים מתוצרת חברתנו"? וכמובן מספר תעודת
הזהות, השם, המין, קוד הגישה הסודי.

ניתקתי את החוט המאריך מהחשמל. זוהי הדרך הקצרה ביותר להפסיק
את פעולתה של המערכת, אבל כמובן שיש בה חסרונות רבים.
המחשבפלצת שולט על הכל, הטלויזיה, המקרר, המיקרוגל, הקומפקט
דיסק, הנורות החשמליות, המודם, הפקס, הטלפון, (אם המתכננים היו
יודעים משהו על הקו הסודי ששמרתי לי, לא היו מוכרים לי את
המחשלצת) עכשיו אי אפשר לבצע כלום רק לבהות ולכעוס. קיללתי את
סוחר
העתיקות שביקר אצלי לפני שנים. את הכל מכרתי לו, את הפטיפון,
התקליטים, הקלטות, הספרים, מי היה מאמין שדווקא אני אוותר על
הספרים, כמובן שברשתות המידע האלקטרוניות ניתן לקרוא כל שורה
שנכתבה אי פעם, מאז המצאת הדפוס, אבל החוויה שונה מאוד, ריח
הדפוס לא עומד בנחיריך, אין צורך לדפדף, רק להקיש, ממש הושט
היד וגע בו.

התלבשתי, חיברתי שוב את המחפלצת לשקע. הרתחתי מים בקומקום
האלקטרוני, שפועל על קרני לייזר. חייגתי לתחנת המוניות בקו
החסוי, אני אחד מהאחרונים שעדיין מחייגים ביד, רבים פשוט
אומרים "אבא" או "אמא" או "פיצה" והמחלצת כבר מצלצל בעצמו, הכל
בזכות החיישנים המתוחכמים. המחשצת הביט בי במבט מזלזל, כאילו
אומר, בוא, בוא אליי, אתה יודע שאתה לא יכול בלעדיי. רציתי
לקלל אותו אבל ידעתי שהוא לא יעבור על זה בשתיקה, גם לו יש
סנסורים רגישים ואם הוא רק ישמע גערה הכי קטנה מצידי הוא יקלל
אותי בחזרה בכל הקללות
שנמצאות במילון, ואחר כך יקלל אותי בקוראינית, לא שאני מבין
מילה אחת בשפה הזאת, חוץ משמות של מכוניות כמובן, אבל זוהי ארץ
היצור של המכשיר.

המתנתי שלוש שעות עד שענו לי לבסוף, ולא בגלל הפקקים, חה,
פקקים, כמה אני מתגעגע לפקקים הישנים והטובים, לזיעה, לצפיפות,
לקללות, למטורפים שירדו אל שולי הכביש ועקפו את השיירות מימין.
בתחילה נבנו הרכבות התחתיות, ואחר כך מסוקים זעירים, מונעים על
ידי פלוטוניום, שחיסלו את הרכבת באופן סופי.

המכונית היתה גחמה יקרה מאוד. הממשלה הטילה מסים והיטלים רבים
על מי שהתעקש להחזיק ברשותו את גרוטאות הפח האלה שזיהמו את
האוויר, אבל כל אגורה היתה שווה את המחיר. הכבישים ריקים
כמובן, אתה משייט להנאתך במהירות של מאתיים, שלוש מאות קילומטר
ומביט בנוף האורבאני הנורא. רק לעיתים רחוקות אתה נתקל בעוד
משוגע לדבר באיזה טויוטה מיושנת ומקרטעת מתחילת המאה שעברה.

חזי ערך מחקר על הדגמים הישנים, הוא חייג יום אחד בקו החסוי,
לפני עשרים שנה, כששיחות כאלה עוד לא היו מחוץ לחוק, ושאל אם
אני הבעלים של סובארו לבנה. בתחילה הכחשתי, האמנתי שהוא
מהרשויות, או ממפעל למיחזור מכוניות.

בהדרגה הוא רכש את אמוני ובסוף הפך לגורו שלי, ולא רק שלי. פעם
בחודש היינו מתאספים במוסך הענק שלו, מגיפים את הדלתות
ומחליפים חוויות. הוא היה הכל, אנציקלופדיה מהלכת לתולדות כלי
רכב, מוסכניק כישרוני, בן למשפחה מוטורית, סביו היה סגן אלוף
העולם בגראנד פרי של המאה העשרים. אח, כמה טוב להעלות זכרונות.
הקבוצה שלנו היתה מצומצמת ביותר, יחידת עילית מובחרת של נהגים
שיעשו הכל למען מכוניותיהם. אף פעם לא הבנתי ממה חזי מתקיים,
אנחנו שילמנו כמובן. כל אחד שילם על פי יכולתו וקיבל טיפול על
פי צורכו, אבל זה
בהחלט לא היה מספיק, אבל הוא אף פעם לא התלונן, רק ישב והעלה
זכרונות,
מספר על שילדות, צמיגים, רדיאטורים וקרבורטורים שעברו תחת
ידיו. על החיים הפרטיים שלו לא דיבר, פעם הפליט הערה על כך
שאישתו עזבה אותו לטובת מהנדס מחשבים, "הולכת עם הזמן, וגם הבן
שלי, הבן יקיר לי אפרים, זה שגידלתי אותו, והאמנתי בו וטיפחתי
אותו, בניתי לו מכונית צעצוע עוד לפני שלמד לדבר, לקחתי אותו
לנסיעות ארוכות, גם הוא לומד עכשיו מחשבים." חזי גיחך ושוב
השתתק.