אח שלי הגדול התאהב בחולדה.

חולצה? ניסיתי להבין, מה כבר אפשר לעשות עם חולצה? אתה יכול
לכבס אותה ללבוש אותה, להזיע בה, להשאיל אותה לאנשים שאתה
אוהב, לא נשמע משהו. "חולדה, הוא אמר, חולדה. חית, וו, למד,
דלת, הא".

חוגלה? מה הציפור הדבילית הזאת, זאת שהיינו הולכים לצוד כשהיית
חוזר מהצבא, עכשיו אני נזכר שבחופשה הראשונה שלך זרקת את כל
הכדורים של הרובה שלך מהחלון, אמא צרחה עליך שאתה תשב בכלא
בשביל זה, אבל אתה היית רגוע, אני לא מתכוון להרוג אף אחד,
אמרת לי, ואני אהבתי אותך יותר מתמיד. רגע, מה אני מזיין לך את
המוח, מה תעשה עם ציפור מחורבנת, תשחוט אותה, תאכל אותה? תאלף
אותה? גם זה לא נשמע מי יודע מה.

"חולדה. תגיד לי אתה מפגר או שאתה עושה את עצמך".

אני עושה את עצמי, בטח שאני עושה את עצמי, כמו אז שהייתי לוקח
אותי לראות את החברה השמנה שלך, זאת שניסתה להתאבד כשעזבת אותה
ואחר כך הפכה להיות מורה לחינוך גופני. בחיי, כמה שאני שנאתי
אותה, המצאתי לה כל מיני כינויים, קיללתי אותה לפני השינה. אבל
הכל נגמר כשהתחלת לקחת אותי לראות אותך מזיין אותה. הייתי
משאיר אותי בחורשה הישנה ליד בית יציב אומר לי לסתום את הפה
ולחכות בשקט. אחרי רבע שעה חזרת עם הבחורה ההיא, היית מזיין
אותה שם כל יום חמישי, בתקופה ההיא אמא עוד לא הרשתה להביא
בחורות הביתה,
זוכר? זיכרונה לברכה, לפעמים אני עוד הולך לבקר את הקבר שלה,
כבר בקושי רואים את השם שלה, האותיות נמחקות מהאבק והגשם ולאף
אחד, לא לי, בטח שלא לך, אין כוח לצבוע אותן מחדש בשחור. כמה
זמן עבר מאז שמתה? לפעמים נדמה לי שהזמן עובר אחרת מאז שזה
קרה, לא יותר מהר וגם לא יותר לאט, פשוט אחרת, קצת קשה לי
להסביר את זה, עזוב שטויות, מה זה הסיפור עם החולדה הזאת?

הוא לא רצה לענות, שיחק את הנעלב. אבל אני לא כל כך התרגשתי.
פעם הוא יצא עם איזה נאקה שבועיים, כל הזמן טחן לי את המוח שזה
לא רק מין. והיתה גם העלוקה הקיבוצניקית ההיא והג'ירפה שהיתה
מתכופפת בשביל למצוץ לו. אבל החולדה החזיקה מעמד הרבה זמן,
הרבה יותר מדי זמן. היא עברה לגור איתו, משאירה בכל מקום את
החרא שלה, חופרת מחילות ברצפה, אוכלת חוטי חשמל, עושה נזקים.
"שמע, היא מנצלת אותך", אמרתי לו, "אצלנו במשפחה לא נהוג
להתערב, אבל עוד שבועיים עם הבחורה הזאת ולא יהיה לך לאן
לחזור".
"שתוק כבר חמור," הוא אמר לי.