נכתב לצלילי שני שירים שמאוד משפיעים עלי... עברי לידר-
ואולי. דינאל סלומון- עדיף.

האמת היא...
שהיא רצתה למות.
ואני, מן הסתם ידעתי את זה, והחזקתי את זה הרבה זמן, כי לא
התאים לי לדפוק אותה. לאבד אותה.
היא הייתה החבר הכי טוב שלי, לפעמים זה נשמע לי מוזר, כי היא
הייתה... כל כך... לא מתאימה לתיאור.
עקרונית, זה הכל היה רוחני, בתוספת הרבה מאוד מילים באוויר
ככה שזה אף פעם לא הפריע לי.
אבל לא חשבתי שהיא תשכב איתו.... לא ככה, איזה מן סיבות אלה??
אהבה...
האמת היא, שאני כנראה דחפתי אותה לזה, כי אמרתי לה...."שימי יד
על הלב.... את מרגישה את זה? זה בדיוק הכיוון שלך."
אז היא התכווננה לה, בדיוק לכיוון שלא רציתי.
וזה לא שאהבתי אותה... זאת אומרת, פעם... כמו כל ידיד של עשר
שנים, אהבתי אותה... אמרתי לה את זה... והיא אמרה שזה שלב, שגם
לה זה קרה, ושזה עובר.
אבל הנקודה היא, שאני לא באמת בטוח, עכשיו, כשעברה שנה, עם כל
מה שעברנו... שזה גם עבר.
עצוב, איך הזמן רץ.... בזמנים הכי קשים.

הקטע הוא שהכל התחיל כשהפרינססה החליטה שהיא לא נוסעת בקו 4 או
5 במוניות העיר של תל אביב, לפני שנה.
"ניקח מונית רגילה." היא אמרה לי.
ואני חשבתי לי אם מישהו יידע אותה שלאבא שלי אין בנק במרפסת של
חדר העבודה שלו.
האמת זה היה משהו כמו- "לא משנה הכסף, משנה הבטיחות..."
כן, גם אני רציתי לחזור הביתה בערב. אז אמרתי לה שתעזוב את זה
ונצעד לנו עד לדיזינגוף סנטר.
היא כמובן לא התנגדה לפעולת החיסכון הנ"ל והתחלנו ללכת.
אחרי שעה של תל אביב בקיץ אומנם לא מצאנו את עצמנו בשנקין אבל
מצאנו איזה בית קפה שקט.
היא רצתה לספר לי משהו ואני רציתי לגלות לה מה שהחזקתי בפנים
תקופה קצרה של חודשיים שנמשכה כנצח.
הייתה לנו שיחה מוזרה על רצונות והמימוש שלהם. אמרתי לה
שהרצון הוא הדחף החשוב ביותר...
ואז היא אמרה לי שהיא אוהבת אותו
אמרתי לה שאני אותה
ושהיא תעשה הכל כדי להשיג אותו
גם לאבד אותי.
והיא אכן קיבלה אותו, צמוד צמוד ככל שאפשר, והיא אהבה אותו,
והיא שכבה איתו, והיא השתנתה.
אף פעם לא תיארתי לעצמי שאדם שרוצה למות ישתנה ככה בשביל אהבה
שתמשך זמן כל-כך קצר. כי הרי זה מכבר היא קבעה תאריך. ילדה
ביום הולדתה השבע-עשרה... נותרה בדיוק שנה.
אבל בחיים לא חשבתי שהיא תאבד את עצמה, בחיים לא חשבתי, לא את
עצמה.
והיא ידעה שהוא הולך לגמור את זה, הוא לא הסתכל לה יותר
בעיניים אחרי שהם הזדיינו, ככה, כמו חיות חסרות רגש. הוא היה
מתגלגל לצד השני של המיטה מרוחק... היא הפסיקה עם הגלולות,
והוא זרק אותה.
אותה ואת ההיריון הזה, של השבועיים.
אחרי זה היא באה אלי הביתה בוכה, "זה עבר לך?"
"מה עבר לי?"
"אתה כבר לא דלוק עלי?"
"לא..." שיקרתי.
"יופי," היא חיבקה אותי, "כי אני צריכה אותך."

העניין הוא, שהכי עיצבן אותי שהיא לא סיפרה לו, אני חושב
שאילולא אני, הוא עוד היה יושב עם חברים שלו כל ערב בגן עם
בקבוקי בירה רבים מידי. ומנסה לשכוח אותה.
אבל ככה, עכשיו, בכלל קשה לו לקום בבוקר.
גם לי זה בטח היה קשה, אם שבוע אחד היה לי ילד ושבוע אחרי היה
לי רק זיכרון של ילדה עם עיניים כבויות על גג אפור מידי ורחם
מרוקן.

בהתחלה היא רצתה את התינוק בשביל לנקום, ואז היא רצתה אותו כי
היא רצתה, ואז... היא נזכרה, שהיא פשוט מאוד, לא רוצה... להיות
לבד.
אז כמובן שעד הלידה, המעריץ הסודי שלה, אני, יושב על מיטה וחצי
ושומע רצועות ישנות ברדיוס 99FM. והיא שוכבת על הפוף, רגליים
על הכרית הגדולה שבמרכז החדר.
והיא בוכה, כי היא מתגעגעת
כי היא, "אני רוצה למות", שקרים עצמיים...
היה לי הכי נורא בעולם לראות אותה ככה. אבל מה יכולתי להגיד
לה?
שהיא פוגעת בעצמה? שהיא פוגעת בי?
לא יכולתי לתת לעצמי לאבד אותה ככה, אחרי עשר שנים. פשוט, לא
יכולתי. אחרי זה תמיד מגלים כמה היה צריך...

אני הכרתי אותו, היינו חברים כמה שנים והיא אף פעם לא חשבה
בכלל לשאול מי זה או מה. ככה, כמו במקרה שלנו, שלב מסוים אחרי
כל-כך הרבה שנים. אבל אני והוא רבנו, אני והוא הפכנו הפכים
גמורים, וניתקנו כל קשר שבתקופה ההיא גם ככה לא היה קיים.

אבל היא, היא  באמת אהבה אותו והבטן היפה שלה החלה לקבל נפח
שנראה עליה כל-כך מוזר. אז היא החלה ללבוש חולצות ישנות
וגדולות שלי, מהתקופה של הרוק הכבד והבגדים השחורים. ואני,
בבית התחלתי ללבוש ג'ינס וגופיה.
אף אחד כנראה, חוץ ממני, עוד לא הבחין בשינוי. היא נהייתה
כל-כך סגורה ומופנמת.

ילדה בת 16 וחצי יושבת לי במרפסת של הדירה ואני ליד המקרר חושב
אם זה חוקי בכלל להגיש לה בירה, אם זה בריא לה.
ובינתיים מוציא בקבוק מים קרים ומתיישב לידה.
"מזלטוב על ה-18." היא אמרה.
ורק הנהנתי, עבר כבר שבוע וחצי...
ראיתי לה בעיניים שהשקט שהשתרר היה בגללו, היא חשבה עליו
וליטפה בעדינות את הכרס הקטנה, הכמעט בלתי נראה.
כזאת של חודש שלישי פלוס. והרימה את המבט אלי, "אתה חושב שזהו?
הלכו לי החיים?"
"את עדיין חיה לא?"
היא שתקה.
"אז לאן ילכו החיים?"
החיוך שלה גרם לי לכאב חד בבטן, הצטמררתי. כמו חרב שכוחה חזק
מידי עלי. "ילדונת... תעשי מה שאת חושבת, מה לימדתי אותך?"
היא הניחה יד על החזה, מעל הלב ועצמה עיניים.
כעבור 5 דקות היא פקחה.
"הוא הולך לי," פרצה בבכי, "הוא הולך לי!!!"

אחרי שהיא נרגעה, והזרועות העדינות שלו שיחררו את האחיזה בנשמה
שלי, נשמתי עמוק ולוויתי אותה לדלת. הוצאתי כיסא מתקפל ישן
מהמחסן ועליתי לגג.
השקט גרם לי ליותר בלבול ממה שכבר הייתי מבולבל. הכוכבים שטו
להם במימיו השחורים של אגם הירח... השמיים נראו פתאום רחוקים
מתמיד. כמוה.
הרגשתי כל-כך אשם, כל-כך אוהב אותה. ושיקרתי לה ולא ידעתי איך
לתקן את זה ולא ידעתי איך להסביר לה שהיא טועה שהיא סומכת עלי
ושאני לא יכול לחשוב שהיא של מישהו אחר.
לא יכולתי להגיד לה כלום, היא רצתה למות.

הוא הגיע לדירה שלי תוך רבע שעה מהרגע שצלצלתי, הוא התיישב על
הנדנדה במרפסת מתנשף, אחרי משחק כדורגל לילי ולגם מכוס המים
שעוד הייתה על השולחן. "נו, אז... מה נסגר קובי?"
נשענתי על המעקה ונשמתי את אוויר הלילה המלוכלך של העיר. "היא
בהריון."
לא ראיתי אותו, אבל ידעתי שיש לו דמעות בעיניים כמוני, ילדה בת
16 וחצי, רק 16 וחצי...
"למה היא לא אמרה לי כלום?" הוא לחש.
"למה זרקת אותה?" הסתובבתי אליו.
"זוכר את אילת לפני שלוש שנים? ואיך שהשתכרנו? ואיזה שטויות
אמרנו... כנראה לא הייתי שיכור מספיק, אתה אמרת לי- איתי,
בחיים אל תישאר עם אחת שאתה אוהב מידי.
עד שהיא באה אלי ביציאה- טוב תשמע איתי, אני אוהבת אותך.
לא ידעתי על מה אתה מדבר בכלל, חשבתי שזה האלכוהול דיבר, חשבתי
ששיקרת, ואז... יום אחד כשהיא ישבה עם הגב אלי במיטה, ערומה,
והשיער שלה גלש לה על הגב, בשלמות כזאת... אז הבנתי למה
התכוונת."
"אז היא הבינה שזהו."
"אז זה נגמר."
ופתאום זה נראה לי נורא רגשני ואידיוטי, השיחה הזאת, כי אני
ידעתי בעצם מההתחלה שזו הייתה הסיבה, אבל היא... לא.
התיישבתי בערסל ממולו.
"אני יודע שגם אתה אוהב אותה."
"מה?" הרמתי את הראש אליו.
"אתה אוהב אותה... שומעים את זה עם כל מילה שלך. אמרתי לך
שבסוף תתאהב בה, זה היה הכי צפוי בעולם."
"לך הכל היה נראה צפוי."
"עובדתית, תראה איפה אנחנו..."
"בשום מקום."
"כמו שאמרתי לך, שבסוף כולם גומרים בשום מקום."
"אתה כולה ילד בן 17, איזה סוף יש לך??"
"סוף תקופה, קובי תשמע, תקופות זה לא חיים, תקופות הן זמן שהיה
ונגמר, אתה משתנה כל תקופה."
"אתה מזיין בשכל בכולן."
הוא קם, "תגיד לה.... שאני מצטער, ש... שהיא יודעת איפה היא
יכולה למצוא אותי כשהיא תהיה מוכנה לזה."

בסוף לא אמרתי לה כלום, הוא אמר לה כשאני והיא ישבנו שבועיים
אחרי בבית קפה בעיר, הוא נכנס, והתיישב לידה, ואמר לה שהוא
מוכן לעשות הכל, כל מה שהיא תבקש רק כדי לעזור לה.
הוא לא ביקש שהיא תקבל אותו חזרה, או שתתחתן איתו, או שתפיל,
או שתלד. רק ביקש לעזור לה, ממש כמוני.
והיא במקום לענות לו, להסתכל עליו, קמה וברחה משם. לקח לי שלוש
שעות למצוא אותה. יושבת לי על הכיסא המתקפל שעוד נשאר על הגג.
היא קמה אלי כשנכנסתי, וחיבקה אותי, לא מוכנה לעזוב, אני לא
הייתי מוכן. ולחשה לי שלא משנה מה יקרה, היא רוצה שאני אקח
אותה כמה שיותר רחוק ממנו, כמה שיותר מהר.
ואני כמו ילד קטן מאוהב, כמו החבר הכי טוב, הבטחתי לה שהכי
רחוק, שהכי מוגן.

היא עברה לגור אצלי.

להורים היא אמרה שזה דיכאונות ואני היחידי שהיא מספיק סומכת
עליו להוציא אותה מזה, לו אמרתי שהיא מוסרת סליחה, לבית הספר
אמרנו שציונים הללו לא הדבר שהכי נחוץ לה בכרגע, שאחרי זה,
אפשר לשנות את הכל. היא רצתה לשנות את העולם. את החיים להפוך
לגן עדן, מוות.

שבוע וחצי לפני היום הולדת 17 שלה, היא התיישבה לי בקצה המיטה
באמצע הלילה. "תתקשר אליו."
לקח לי כמה דקות לקלוט מה היא רוצה בכלל, ואז התרוממתי וחייגתי
את המספר שהיא נתנה לי, אמרתי לו שיביא תיק ויבוא.

הוא ישב על נדנדת העץ כמו 5 וחצי חודשים לפני, והיא על הערסל
ואני על הרצפה, שעון על הבטון הגבוה של המעקה.
שניהם שתקו והביטו בי, בי, ולא אחד בשני..
"מה אתם ילדים קטנים, את לפני לידה ענברי, יש לך ילד בדרך
איתי... תסתכל עליה. בלי מידי, בלי קונצים, ופוזות, ופחדים,
ותעשה מה שאני עושה 9 חודשים.... תחבק אותה." קמתי ויצאתי
מהמרפסת סוגר אחרי את דלת הזכוכית.
חצי שעה אחרי זה כשחזרתי הם עוד עמדו מחובקים, ואז התיישבו
שניהם על הנדנדה.
"אתה יכול להישאר פה בינתיים." אמרתי לו, וחזרתי לישון.

עכשיו אני יודע שעדיף היה שאותו יום בתל אביב כשהיא אמרה לי
שזה שלב שגם היא עברה, הייתי אומר לה שזה לא, או כשהיא שאלה אם
זה עבר לי... הייתי עונה לה שלא... זה לא עבר... זה לא דבר
שעובר ככה רק כי היא קבעה. הילדה החכמה שלנו, מבינה בשלבים,
ממציאה חוקים חדשים, ודרכי התגברות לא קיימות.
עכשיו אני יודע, שזה לא עובר, שזה לא עבר, ולא הייתי צריך לתת
לה, הייתי צריך להשאיר אותה לבד, הייתי ישר צריך להגיד לו
שיזדיין היותר מידי אוהב שלו עם המשפטים החכמים שלי. ושירים את
התחת שלו מהספסלים בגן וילך להגיד לה שהוא אוהב אותה, ויתחנן
שתקבל אותו חזרה, ויהיה לצידה כי זה המקום שלו, לא שלי.
אבל אני לא יכול לראות אותה בוכה, לא יכולתי לראות אותה בוכה.

אני יכול להגיד שהיא לא ילדה אותו, או שהיא ילדה והנה אנחנו
חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה, או שהיא הפילה, או שהיא
ברחה ואינני יודע מה עלה בסופה.
אך למעשה זה דיי אירוני, לעמוד ככה על גג אפור מידי, ולחשוב
איך נוצרו חיים עם מוות. ולעולם לא לדעת מה התשובה.

שבוע אחרי זה היינו כבר בבית חולים, ירוק מידי עם ריח כזה
שהזכיר לי מוות, איך יכול להיות דבר כזה במחלקת יולדות? היא
ילדה עובר מת... יותר נכון, הוא נחנק או משהו מאיזה חלק, מאיזה
חלק ממנה...
וכשהיא חזרה להכרה היא קמה מהמיטה של בית החולים ונסענו לדירה
שלי, בלי שאלות, ככה היא רצתה.
עמדנו בגג, היא בקצה, ואני והוא עוד עומדים ליד הדלת מביטים
בה, הגג נראה לי אפור מידי.
הסתכלתי עליה, העיניים שלה היו כבויות, כמו הרחם המרוקן שלה,
כמו העיגול הנפוח הזה במרכז הגוף שלה, נפוח וחלול.
היא לא בכתה, אני בכיתי, הוא הפסיק לחיות, היא ...


מחר, יש לה יום הולדת.



20.7.02