הכל בעצם התחיל כרגיל, השעון צלצל ב 08:30 בבוקר, קפצתי מבוהל,
התבוננתי סביב, לקח לי כמה שניות להבין שאני כבר לא בחלום.
אחרי שהתעשתי, שלחתי יד עייפה לעבר השעון, תוך כדי נפילה אל
הכר והכיתי  בכפתור ההשתקה. שכבתי שם עם עיניים פקוחות, מביט
בשידה הכחולה מנסה להיזכר מה עשיתי אתמול בלילה.

אבל אז, בניגוד לכל יום רגיל, המיטה התחילה לזוז מעצמה. לרגע
חשבתי שאני מדמיין, אבל לתופעת התזוזה התלווה צליל גרגור שלא
הייתי רגיל אליו עד כה. עייף ומותש התחלתי להסתובב לעבר הצד
השני של המיטה, אך רק אז הבנתי שמשהו חוסם את תנועתי. התרוממתי
מעט והבטתי אל מעבר לכתפי - הייתה לי בחורה במיטה. נשכבתי חזרה
על הכר... ראשי החל להלום בחזקה, הנחתי את ידי על המצח ושפשפתי
בכוח. אני לא ממש יודע למה עשיתי זאת, הרי זה לא היה מוציא את
כאב הראש, מקסימום זה היה מכניס אותו עמוק יותר.

זרועה של "שותפתי" למיטה החלה לגלוש במורד מותני. היא חבקה את
בטני ונצמדה אלי חזק. "אה..." מלמלתי מנסה בכל כוחי המנטאלי
להיזכר בשמה, מה שרק גרם לראשי לכאוב בצורה מוגזמת ביותר.
"דנה." לחשה, כשם שידעה שלא אזכור את שמה. "דנה..." חזרתי
אחריה, "אני באמת מתנצל, כלומר, זה לא ממש רגיל אצלי המצב
הזה... אני מתכוון..." לא הספקתי להשלים את המשפט, היא העבירה
את ידה מבטני לפי וחסמה אותו, אולי עדיף שכך, כי לא באמת ידעתי
מה לומר. "עזוב, תן לי ליהנות מהבוקר" היא לחשה.
הסתובבתי לכיוונה - "Fuck this!!!" חשבתי לעצמי בחיוך, שנייה
לאחר מכן קיוויתי שלא אמרתי את זה בטעות - היא הייתה מדהימה!
כאילו יצאה מז'ורנל או משהו כזה, היה לה שיער שחור-פחם ארוך
והוא היה מונח בטבעיות מבוימת. גוון עורה היה ורדרד בהיר וחלק,
אפה היה סולד ונקודת חן בקוטר של לא יותר ממילימטר עיטרה את
לחייה השמאלית, ממש מתחת לשקערורית העין. הרמתי טיפה את שמיכת
הפוך והצצתי פנימה - מיותר לציין שאהבתי את מה שראיתי.

ליטפתי את לחייה וצווארה והיא זרקה חצי חיוך לעברי. הדילמות
החלו להדהד בראשי: מה אני עושה עכשיו? אני קם? נשאר? הולך? זה
בעצם הדירה שלי, אין לי לאן ללכת, חוץ מזה זה גם לא יעלים אותה
וחוץ מזה אני לא ממש בטוח שאני רוצה שהיא תעלם. שאני אשאל אותה
מי היא? היא תיעלב? אני לא יכול ככה להישאר איתה במיטה בלי
לדעתי מי היא ומה היא. החלטתי!

"להכין לך קפה?" שאלתי, בתקווה לעורר דיבור כלשהו. "אוף, אלעד!
תן לישון, שבת בבוקר" היא רטנה והמשיכה לשכב שם בעיניים
סגורות; בהחלט עוררתי משהו. זרקתי מבט לעבר הסלולארי שלי
וראיתי שהיא צודקת. השעון סתם צלצל. כבר לא הייתי מסוגל להירדם
בחזרה וגם לא הייתי בטוח שאני רוצה. החדר כבר הייה מוצף אור,
שחמק מבין השלבים השבורים של תריסי החלון. ניסיתי לשלוח יד
לעבר ירכה - אולי יצא לי מהמצב הזה סקס לפחות, כלומר, הנחתי
שהזדיינו אתמול בלילה, אבל לא ממש זכרתי; חוץ מזה שהיא הייתה
ממש סקסית ודי התחשק לי. אבל, היא הייתה בשלה, וגרשה את ידי,
תוך כדי יבבה מעוצבנת.

קמתי מהמיטה והלכתי למטבח להכין קפה. "מוזר, הייתי בטוח שספלי
הקפה היו בצד שמאל" חשבתי לעצמי כשפתחתי את דלת הארונית שמעל
הכיור. הרתחתי מים, הדלקתי סיגריה מתוך קופסה שהייתה מונחת על
השיש ושפכתי שתי כפיות נס לתוך הספל. התחלתי לשקוע במחשבות
לגבי הערב של אתמול. זכרתי שהתלבשתי יפה, אפילו צחצחתי נעליים
- זכרתי בבירור שלקחתי את המפתחות של הפיאט ולחצתי על כפתור
המעלית... פק! הקומקום קפץ, מזגתי את המים לספל, הוספתי כפית
סוכר וחלב וערבבתי. התיישבתי על שולחן הפורמייקה במטבח על הכסא
הדביק, נזכרתי שזה לא נעים בביצים להתיישב ערום על הכסא הזה.
שלפתי מגבת מהשיש ו"הקרבתי אותה במערכה" לצורך העניין. לגמתי
מהקפה ושאפתי שאכטה מהסגריה. קמתי שוב, הוספתי עוד כפית סוכר
לתערובת והתיישבתי מחדש על המגבת.

"אני זוכר בוודאות שנכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע לתל-אביב."
אמרתי לעצמי בקול. ישבתי שם נשען על השולחן עם מרפק יד ימין
והראש הכואב שלי נתמך על ידה. בין אצבעותיה החזקתי הסיגריה,
שבין כה וכה לא התכוונתי לסיים, כנראה. יד שמאל חיבקה את הספל
ושתי האצבעות האמצעיות (שאני לא מצליח לזכור מה שמן) מוחדרות
בתוך הידית. הספל היה חמים ולי היה טיפה קריר, אבל, זה הקל על
כאב הראש.

"אבל, מי זאת דנה?" חשבתי לעצמי וכמו קסם היא הופיעה בפתח
המטבח עטופה בשמיכת פיקה, שלא היה לי שמץ של מושג מהיכן היא
הקריצה אותה. היא נראתה ממש חמודה ככה, עם השיער הפזור והעוויה
העייפה על פניה. "אני מצטערת..." היא אמרה, "לא רציתי לפגוע
בך, אבל ממש הייתי חייבת לישון." הוסיפה, התקרבה וחיבקה אותי
כאילו הייתה רגילה לעשות זאת על בסיס קבוע.

דנה הוציאה לעצמה ספל מהארונית הכינה לעצמה קפה ונעמדה לימני
עם פניה לכיווני. נשענתי לאחור, עדיין מחזיק את ספל הקפה ביד
שמאל. דנה התכופפה ושלפה את הסיגריה מידי, לקחה שתי שאכטות ואת
שתיהן הוציאה כלפי מעלה. "אז אתה אוהב את הסיגריות שלי?!" שאלה
בטון ציני וכיבתה אותה במאפרה שעל השולחן מאחוריה. הרימה רגל
ימין והתיישבה עלי. "אני... אני... באמת מתנצל, אבל אני לא ממש
זוכר אותך." גמגמתי והנחתי יד על בית-החזה שלה. היא פרשה את
ידיה וגופה החטוב והוורדרד נגלה בפני. היא נשענה קדימה ועטפה
אותי בידיה ובשמיכה. "אני יודעת" לחשה באזני השמאלית, "ואני
עדיין אוהבת אותך." הוסיפה. לאחר השתהות קלה פצתה פיה
ואמרה:"מאז התאונה, אתה סובל מסוג של אמנזיה בה אתה שוכח את כל
אירועי היום כשאתה הולך לישון." הייתי המום ממה ששמעתי. "אתמול
קצת התפרענו בלילה ושכחת להשאיר את הפנקס לצד השעון המעורר."
הוסיפה. "אז איך אני זוכר את תחילת הערב של אתמול?" שאלתי
בהרגשת ניצחון. "אתה מתכוון לכך שהתלבשת יפה, צחצחת נעליים
תפסת את המפתחות של הפיאט ונסעת לתל-אביב?" הנהנתי בחשדנות.
"זה היה לפני יותר מארבע שנים, מאז כבר הספקת לשכב חצי שנה
בבית לוינשטיין, לכתוב ספר, להתחתן ולבנות עסק מצליח." אמרה
בחיוך מחמם לב. "להתחתן?!" שאלתי מופתע. היא הנהנה בראשה
והראתה לי את גב ידה, הייתה עליה טבעת נישואין. "לך לקרוא את
הפנקס, פוצ'קון, הוא בכיס המכנס שלך."


Note to self:
לעולם אל תשכח לשים את הפנקס ליד השעון.