כשהייתי קטנה סבתא שלי הייתה מקריאה לי את הסיפור על ציפור
הנפש. ואז אחר כך הייתי נשארת ערה כל הלילה ומנסה להקשיב
לציפור. וכשלא שמעתי שום דבר, החלטתי שהציפור שלי היא בעצם
עורב גדול ושחור ומרושע.
אבל לאחרונה פתאום הבנתי שהנפש שלי היא בכלל לא ציפור. ומי
בכלל חשב שציפור זו מטאפורה מתאימה לדבר גדול כמו הנפש? באותו
רגע החלטתי שהנפש שלי היא בטח פיתה.
ולמה דווקא פיתה? רק תחשבו על זה-  פיתה היא רק הכיסוי, רק
המיכל. ובפנים הפיתה מחזיקה הרבה דברים יפים וטעימים ולפעמים
גם דברים מגעילים. ומכאן בטח גם בא הביטוי רוחב לב אגב- ככל
שיש לכם יותר דברים טובים בפיתה היא יותר גדולה ותפוחה
ועסיסית.
אבל יש אנשים שהפיתה שלהם ריקה. האנשים האלה בדרך כלל מתים.
ויש גם אנשים שהפיתה שלהם יחסית מלאה, אבל בדברים רעים.
וכשהמילוי של הפיתה רע, אז גם הפיתה רעה, וכשהפיתה רעה אז גם
האדם שהפיתה נמצאת בתוכו הופך להיות רע.
ברגע של השראה, חיברתי גירסה משלי לספר. אני קוראת לה- פיתת
הנפש:

עמוק עמוק בתוך הגוף שוכנת לה הפיתה
איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת
וכשאנחנו רעים, פיתת הנפש שלנו מחמיצה ומתמלאת בטחינה ובעוד
דברים מגעילים
וכשאנחנו מאושרים, אז גם הפיתה שלנו מאושרת
והיא מתמלאת בפלאפל או בחומוס, ובכל הדברים הטובים שיש
ואם תהיו ממש בשקט, תוכלו גם אתם לשמוע את הפיתה שלכם
כי לפעמים היא מדברת אלינו, ומנסה לברר איזה תוספות אנחנו
רוצים
ואם תקשיבו באמת לפיתה שלכם, ותעשו מה שהיא אומרת
תגלו שפיתה זו לא רק חתיכת בצק- פיתה זו נפש

אוקיי, אולי לא כזה מוצלח. אל תצפו יותר מדי מדברים שאני כותבת
בשתיים בבוקר. בכל מקרה, הייתי רוצה שאנשים יגיבו או לחילופין
יספרו לי איך נראית הנפש שלהם.
וזה לא כי אני משועממת! זה באמת מעניין אותי
לילה טוב