האור הסגול היה הכי מעניין. התמקדתי בו לכמה דקות ואז הוא נהיה
קצת משעמם. ובעצם, למי אכפת מאור סגול? הירוק נראה פתאום הרבה
יותר מושך. אבל כשהסתכלתי על האור הירוק, התחיל פתאום להתנגן
ברקע השיר " שלום לתמימות " של רונית שחר. למדתי גם אני לשקר,
לא יקרה לי דבר... אני אוהבת את השיר הזה. אבל מה לעזאזל הוא
עושה פה? פקחתי עין אחת. שעון-מעורר-רדיו, איזו המצאה
מטומטמת.
הסתכלתי על המכונה הארורה, והספרות הצהובות ירוקות שעליה נראו
יותר מעצבנות מתמיד. כבר חשבתי לחזור לעולם המרתק של האורות
הסגולים והירוקים, ואז קלטתי על מה אני מסתכלת. השעה הייתה
שמונה ורבע. שיט!!!!! קפצתי מהמיטה במה שנראה לי כדילוג חינני
, ונחתתי ישר על הכיסא שעמד ליד המיטה. הרגל שלי כאבה נורא
התחילה לקבל גוון אדמדם נחמד. שיט שיט דאבל שיט. עכשיו מתחיל
הכסאח היומי בין כל האישיות הפנימיות שלי- מה לעזאזל ללבוש.
השמלה הכתומה עושה לי ירכיים של עץ פיקוס. בעצם, הזכירה לי אחת
האישיות שלי, לא לובשים שמלה באמצע החורף. וחוצמזה, אמרה
אישיות אחרת, את במילא במחזור אז אל תלבשי שום דבר שיגרום
לרגליים שלך להתרחק אחת מהשנייה בלי שתהיה חתיכת בד ביניהן.
אולי ג'ינס? מה את אהבלה? אמרה אישיות אחרת. ג'ינס ליום הראשון
בעבודה! ובעצם את במילא מאחרת.
וככה עמדתי מול המראה בוהה בבגדים שלי והם כהרגלם בהו בי
בחזרה. בדרכי העניינית סיכמתי את המצב במילה אחת- שיט. בסוף
אני והפיצוליישנ'ס התפשרנו על מכנסיים יפות כאלה שקניתי בקסטרו
וחולצה ארוכה ונחמדה מטי אן טי. מיותר לציין שאלה היו הבגדים
שהכי שנאתי ושהשעה הייתה כבר תשע ורבע.
אחר כך, בתחנת האוטובוס, ישבתי וחיכיתי איזה ארבעים דקות, עם
הרבה אנשים זקנים דחוסים סביבי.
כשהאוטובוס הגיע, התיישבתי באחד המושבים האחוריים עם הרבה
זקנים דחוסים סביבי.
השעה הייתה 10 כשהגעתי למשרד. שיט.
הפקידה בקבלה הייתה ממש כלבה, ובחיוך מלאכותי להקיא כיוונה
אותי למשרד הפרסום בקומה העליונה.
החלטתי לא להשמיד את הנעליים החדשות שלי בחדר המדרגות שנראה
מזוהם להפליא, והמעלית נראתה אפשרות הרבה יותר נורמלית. אז ככה
שבאיחור אטומי של איזה שלוש שעות נכנסתי למעלית. נכנס איתי עוד
איזה בחור , כזה בלונדיני וממש גבוה. המממממ.... די חמוד. אולי
אנחנו עובדים ביחד? זה כמובן בתנאי שלא יפטרו אותי ברגע שאגיע
למשרד. " היי ", אמרתי, מוציאה את החיוך הכי חמוד ממעמקי התת
מודע שלי. " קוראים לי רוני, ואני חדשה פה. אתה עובד כאן? " .
הוא חייך.  הוא היה ממש ממש חמוד, מסוג הבחורים שמדגמנים
בבגדים מאוד לא צנועים בשמים חדשים במגזינים של נשים. " כן,
אני עובד במשרד פרסום בקומה השביעית. " הקומה השביעית? לשם
כיוונה אותי הפקידה-כלבה." דרך אגב, קוראים לי גיא ".  עכשיו
הגיע זמן השתיקה המביכה. מה אני עושה כדי לשבור את הקרח? "
המממ... איזה צירוף מקרים! אני בדיוק הולכת למשרד הפרסום שלך.
אני מקווה שלא מאוחר מדי, אתה מבין, אני כבר מאחרת ליום הראשון
שלי בשלוש דקות... אההה סליחה שעות". הרגשתי איך אני מסמיקה
כמו עגבנייה . שיט. למה אני כזו מטומטמת? אבל הוא רק חייך. "
לא הייתי אומר שזה המשרד שלי... בכל מקרה, אני בטוח שלא תהיה
לך בעיה, הבעלים ממש בסדר. " אוקיי, אוקיי, לנשום. תזכורת
לעצמי- לא לדבר יותר בשגיאות מפגרות ולהחליף מילים כמו ילדה בת
10. לשלוח יד לסדר את השיער? אולי זה יראה סנובי מדי, כאילו
אני פרחה שמרוכזת בעצמה? הוא מסתכל עליי. מה לעשות??? שיט.
שיט. שיט.
המספרים שעל הלוח במעלית זזו. חמש, שש, הנה כבר הקומה
השביעית... פתאום נשמעה חריקה. כל האורות כבו. נתנתי את הצרחה
של החיים שלי.
" זה בסדר! תירגעי ", גיא אמר לי. הרגשתי איך הוא מחבק אותי.
בדרך כלל הייתי מתחילה לנתח את משמעות הרגע, אבל הייתי היסטרית
מדי. שיט! אני שונאת מעליות!. " זה  בסדר, כנראה סתם נתקענו.
עוד מעט מישהו יבוא ". האור חזר פתאום. " ניצלנו ",  לחשתי,
ופתאום הרגשתי ממש סתומה, כשאני עומדת ככה והוא מחבק אותי כמו
ילדה שראתה סרט אימה בפעם הראשונה.
התחלתי לנשום לאט לאט. שמתי לב שהוא עדיין מחבק אותי. הסתכלתי
למעלה ( הוא ממש יותר גבוה ממני ), ושמתי לב שיש לו עיניים
ירוקות ממש מדהימות. עמדנו ככה, והסתכלנו אחד לשני בעיניים. זה
היה רגע כל כך יפה. הרגשתי איך הכל מסתחרר סביבי. ואז ,
באיטיות, הוא קירב את השפתיים שלו אליי. לרגע קפאתי לגמרי. ואז
הייתי לי תחושה יפה כזאת, כאילו מצאתי סוף סוף מישהו שמשלים
אותי. נעמדתי על קצות האצבעות והסתכלתי לו עמוק  בעיניים. ואז
, כמו בסרטים, התנשקנו.
והמחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה על בעלי.
שיט.