א
"מדוע אתה אוהב לכתוב על כל מיני שריקות חכמות ויפות, שהיו
למלכות, פרי דמיונן של הסבתות, שדרכן לספר לנכדות שלהן על בנות
המלכים ועלמים פקחים ואמיצים, שידעו להתגבר על דרקונים ועל
מאה שומרי הארמון וזכו ב"חצי המלכות" ? אם חשקה נפשך במלכות
יהודיות , הרי לנו יהודי פולין יש "אסתר מלכה" משלנו", כך פתחה
יום אחד ידידתי ,המורה יעל רון- חנקובסקי.
"ואולי תגלי לי קודם כל, מדוע את מורה ומחנכת ותיקה בישראל,
אינה יכולה להיפטר מ"הגיבנת" הזאת הנקראת ' חנקובסקי'? האם לא
מספיק לך שם בעלך- רון?"
"לחטוטרת זאת יש היסטוריה בת 650 שנה והיא רשומה בספרי האצולה
הפולנית ואף יש לה שלטט משלה."
"סלחי לי על בורותי, על כי פגעתי בבת אצילים", הגבתי בחיוך .
"לא רק אצילים, אלא בת, שדם מלכים זורם בעורקיה".
"בחייתיק יעל, אני אוהב סיפורים וצ'יזבתים, אבל גם לצ'יזבת יש
גבול. מי הכניס לך כל זה לראשך ?"
"אדם רציני מאוד ,כומר שגידל אותי במשך שנים, כומר שבזמנו
החופשי עסק בהראלדיקה."
" איזו מחלה זאת או מין ריפוי ?"
"הראלדיקה היא לא מחלה ולא מין ריפוי. היא פשוט עוסקת בחקר
שלטי גיבורים,
במוצא אצילים וכדומה."
" אז תגידי פשוט "עץ יוחסין"
"יהיה כך. בכל אופן זה היה אצלו מעין שיגעון. שעות ארוכות היה
נובר בספרים עתיקים ורושם על דפים לפי א"ב שמות משפחות ,מוצאן
וקורותיהן אולי עד האדם הראשון."
"ואיך הגעת לכומר ?"
"פשוט, אמי שאף היא הייתה מורה, כשהחלו ימי ה"אקציות"
{גירושים להשמדה } ניגשה אתי לכומר, שהיה ידידנו והיה מבקר
בביתנו וביקשה ממנו,, שיסתיר אותי
בביתו עד שיעבור הזעם. הכומר הסכים ברצון וקלט אותי לביתו כבת
דודה, שנפטרה לא בזמנה. לא היה לו קשה להסביר לבני צאנו. על פי
עיני הכחולות צמותיי צמותיי הבלונדיניות הייתי 'שקצה'
אמיתית..... צלב גדול, שענדתי על חזי הבהיר לכל אחד, מי אני
.מעתה הייתי לקתולית. בימי א' הלכתי עם כולם לכנסייה ולכומר,
שהתייחס אלי כאב, קראתי באופן טבעי ' דודי'. הייתי אז בת 11 או
12 וההראלדיקה הייתה רחוקה ממני והלאה, אבל למען הנימוס ואולי
סקרנות סתם שאלתי אותו פעם: "דודי, מה הם השמות שאתה רושם ?"
"הו, יולקה {כך קרא לי }, לו פירסמתי עתה את הכתבים שלי, בני
אצולה רבים הנחשבים לקתולים טהורים ,ושדם יהנודי זורם בעורקי
סבי סבים שלהם, היו מיד נשלחים לפי חוקי הנאצים למחנות עבודה
או השמדה."
"היודע אתה קורות כל המשפחות בפולין ?"
"מרבית. אגב, היודעת את יולקה שבעורקי אביך זרם דם מלכותי
וזאת מבלי שאבות אבותיו המירו את דתם ?"
"מה, קראתי בתדהמה, "אבא שלי היה בן מלכים ?"
"אף בן אצילים, שעוד לפני מאתים שנה קבעו על בתיהם סמל משפחתם
.הנה כאן 'חנקובסקי' ושלט שלהם .רואה את?"
"מה זה, קראתי בפליאה, "זוג מספריים פתוחים , משני הצדדים
ניצבים אריות ומעל המספריים כתר קטן.."
"הרואה את משהו בתוך הכתר?"
"כן, האות ' ק' וגם בין להבי המספריים יש אות 'ו', מה זה ?"
"אותיות אלה מראות על מוצא ועל גיל הסמל."
? ? ?
"האותיות הן ראשי תיבות לשמו של המלך וכינויו. לולא המלחמה
הארורה, היית לומדת, כמו ילדות בבית הספר על המלך הזה ואולי
אפילו המורה היה מספר לכם על אהובת לבו, שכה תרמה לטובת
היהודים."
"הו דודי ,ספר לי", ביקשתי. "מיהו המלך הזה ומיהי אהובת לבו
?"
ב
"בשנת 1333 עלה על כס מלכי פולין המלך קאזימיז', אשר בגלל יחסו
הטוב לכלל שכבות עמו, כמו כן חכמתו ביחסיו עם שליטים אחרים,
נקרא "גדול". האצילים קראו לו בשיחותיהם הפטיות "מלך
האכרים",כי המלך במקום לסמוך, כמו כל המלכים לפניו על יועציו
ובני החצר, נהג להתחפש לאכר וכך מחופש נדד ממקום למקום, כשהוא
מקשיב לרחשי לבם של בני עמו.
פעם, כרגיל, עלה על סוסו ובלוויית משרתו הנאמן, אף הוא מחופש
לאכר, יצא לאחד הישובים בסביבה. גשם קר שירד לפתע והפך את כל
הדרך לבוץ דביק שם קץ
לסיורו.
לפניו ביצבצו הבתים הראשונים ש העיירה אופוצ'נו. הוא ירד מסוסו
,ציווה על משרתו לדאוג לסוסים ובעצמו דפק בדלת של אחד הבתים.
האיש, שפתח לו מיד את הדלת, היה יהודי רזה, כפוף גב. על צווארו
תלוי היה 'מטר' ובידו החזיק זוג מספריים גדולים . אכן היה זה
ביתו של חייט יהודי.
"יבורך אדוננו", פתח המלך.
"לעולם ועד", ענה החייט, ברוך הבא. אנא, פשוט את הפרווה הרטובה
שלך ותתחמם על יד האח. בתי תגיש לך מיד כוס תה חם.
התרווח המלך על יד האח הבוער והתבונן בסקרנות בעבודתו של
המארח, שלא הפסיק לעבוד:
"סלח לי, שאינני מתפנה אליך כאל כל אורח, אך אם לא אגמור עד
היום את המעיל בשביל ה'פריץ', לא אקבל אף פרוטה שחוקה ואז כל
משפחתי תרעב."
חפש המלך סימן למשפחתו, אך לא מצא. הוא רצה כבר להודות לחייט,
שאיפשר לו להתיבש, אך לפתע נכנסה בתו של החייט עם כוס תה בידה.
נשימתו של המלך
נעצרה.
"אלוהים שבשמים," לחש,"אוצר כזה בביתו של חייט פשוט. הרי לו
שמתי אותה בכנסייה מעל המזבח, כל העם היה כורע ברך לפניה ולוחש
בדבקות: "הנה האם האלוהית, שירדה מהשמים, מאדונה של ציירי
איטליה, בעלת עיניים כתכלת הדשמים הצחים ושערות זהב, ששיבולי
החיטה היו משתחוות לה.."
הרהורים אלה נפסקו על ידי איש שהתפרץ לביתו של החייט, מבלי
שיטרח לדפוק בדלת: "נו, מושקו",המעיל שלי כבר מוכן ?"
"עוד קצת, אדון ליגניצקי, רק להוציא את התפרים, לגהץ, להחליק
קצת ותראה בו כמו מלך. אנא מדוד אותו ותחוש, איך הוא מונח
עליך, כמו יד וכפפה.."
"אבל אתה מושך אותי כל יום והרי ידעת, שמחר אני מוזמן לקבלת
הפנים של ראש המחוז ואם לא יהיה מוכן.."
""אני נשבע לך באלוהים שמחר בבוקר
יהיה מוכן. אני אעבוד כל הלילה, אך אגמור אותו ואביא לך מוקדם
מאוד, ואדון..אולי תעשה עמי חסד, חנוק אני..הבד עלה הרבה
ואני..שמא תוכל לתת לי משהו על החשבון ?"
" על חשבון? ממתי אתה לוקח על חשבון? האם חושש אתה
שאברח..מפניך?"
"חלילה לי לחשוב אדון..אני פשוט מבקש ממך טובה..אני פשוט זקוק
לקצת כסף. הרי ידעת את הפתגם "אם אין קמח - אין תורה"?
"מה לי ולתורה שלך? האם אני אשם שאתה דבק בדת זאת, שמעוררת
חלחלה בלבו של כל נוצרי הגון? לו היה חייט נוצרי, בוודאי שלא
הייתי נושם את האוויר הזה
המזוהם."
"אבל אדוני, הרי המעיל עוד מעט גמור.."
"טוב, אתן לך עשרים גרושים, כי נמאס לי כבר לשמוע אותך..."
אבל עשרים גרושים לא יספיקו לי לקיומי.."
"וכמה אתה צריך לקיומך העלוב, מושקו?"
"לכל הפחות - שלושים!"
"הא לך שלושים ומחר בבוקר אני מחכה לך עם מעיל שלי.אם תאחר,
אבוא אליך עם כלבי וזכור זאת ואל תזלזל בדברי."
"חלילה לי,אדוני,להתראות מחר בבוקר ותודה בעד נדיבות לבך!"
רק יצא הפריץ והחייט קרא לבתו:
"אסתרקה, מהרי והחזירי את החוב, הוא הגיש לה עשרה גרושים, טמן
מטבע אחד בתוך הכד, שהיה נסתר בפינה ואת המטבע השלישית הכניס
לכיסו. הביט המלך בפליאה לחלוקת הכסף הזאת, אך שתק. הגשם פסק
בינתיים לרדת והמלך קם וניגש לפרווה שלו. מיהר החייט וקרא:
"אדוני, בטוחני, כי דרך ארוכה לפניך. הרי לא תעליב אותי ותלך
בטרם תסעד עמנו צהרייםם. אמנם אינני עשיר, אבל הרי ידעת את
האימרהð אם האוכל כזית בבית-עובר אורח איננו לטורח."
"אם אמנם לא אהיה לך לטורח, בחפץ לב אסעד עמכם."
"אסתרקה, האם הארוחה מוכנה כבר ?" שאל החייט.
"חכיתי רק שהפריץ יצא, פן יבייש גם את מזוננו."
"שום פריץ לא יכול לבייש את המזון, כי הוא הרי ניתן על ידי
הקדוש ברוך הוא."
העמידה אסתרקה על השולחן ארבע קדרות עם דייסת תירס המעורבת
בחלב חם. קם החייט, ברך על המזון, הגיש לבתו קדרה אחת ואמר
לה:
"אנא, קחי במגש גם את המנה העיקרית ומהרי, פן יתקרר האוכל."
נטלה אסתרקה את הקדרה ויצאה למטבח.."אנא, תאכל אדוני ייטעם
מזוננו לחכך."
"ומה לגבי בתך ? האם היא לא תאכל עמנו?"
"היא עוד מעט תשוב...... בדרך כלל אני עושה זאת בעצמי, אבל לא
כל יום יכול אני לקיים מצוות אירוח בביתי ועליה ללמוד, כדי
שבבוא הזמן תדע את חובותיה ותחקה את מעשי אביה."
לא עבר זמן רב ואסתרקה חזרה והתישבה על יד השולחן. כמנה
העיקרית הוגשו תפוחי אדמה מעוכים בגבינה. וכשגמרו לאכול ביקש
המלך:
"התוכל, בטרם אצא לדרך, להסביר לי למה היו נחוצים לך דווקא
שלושים גרושים ואיך חילקת אותם?"
"פשוט. עשרה גרושים אני משלם על חשבון חוב קדוש, עשרה גרושים
אני מלווה ועשרה גרושים אני קונה אוכל לכולנו."
"לא ברור לי, שמא תוכל להבהיר לי את חשבונך. אני, כפי שאתה
רואה איכר פשוט ולא מבין חשבונות מסובכים. זהו, תסלח לי, כשרון
של יהודים. אצלנו אומרים" נאהב איש את רעהו כמו אחים ונעשה
חשבון, כמו יהודים."
"החשבון הוא בכלל לא מסובך" הסביר לו החייט, "10 גרושים מתוך
ה-30 מסרתי להורי, שאינם יכולים עוד לעבוד ולהתפרנס בעצמם.
הכסף שמיהרתי למסור להם הוא על חשבון החוב, שאני חב להם וכל
ההוצאות שהשקיעו בגידולי, כשהייתי קטן וחסר מקצוע. בעשרה
גרושים אני מסתפק לכלכלת הבית ועוד עשרה גרושים שאמרתי לך,
שאני מלווה, אני חוסך על חשבון הנדוניה[כדי שאוכל להשיא את
אסתרקה שלי. אינני רוצה שאיזה גביר או תלמיד חכם, שיזלזל במשך
כל חייה באסתרקה שלי על שאביה לא עשיר או שאיננו תלמיד חכם
מובהק . די לי באיש, שיאהב אותה ויכבד את רצונה להיות לו אשה
נאמנה ואם מסורה לילדיו.
"הו" קרא המלך, "בטוחני שתמצא עד מהרה איש, שיאהב אותה ויכבד
אותה על היותה, כפי שהיא."
"יהיה רצון ודבריך יתאמתו במהרה!" קרא החייט.
"אגב, הראית פעם את המלך ?" שאל המלך.
" את המלך" קרא בפליאה החייט," מי אני שאבוא בד' אמות של המלך
?"
"החושב אתה שהוא מלך טוב?"
"אכן, לא לשווא קוראים לו גדול, ענה החייט, אבל..
"אבל מה?"
"לו אני המלך, הייתי מוציא חוק, שאף החייט היהודי, כשמקבל
הזמנה מפריץ ועליו לקחת בהקפה בד יקר ולקנות חוטים וחומרים
אחרים, צריך לקבל לכל הפחות על חשבון..חצי או רבע או חלק
מהתשלום ולא שלושים גרושים, שצריך להתחנן, כדי לקבלם."
"אכן צדקת בהחלט, מן הרצוי שישמע זאת המלך.."
"המלך ישמע?" קרא בפליאה החייט.
"אין דבר.. לא אצא בטרם לא אתן לך מתנה, על שקיבלת אותי כה יפה
.הא לך כיס זהה שבו מטבעות עם פני המלך .מעתה תוכל לראות אותו
בכל רגע ולמסור לו,, איך אפשר לשפר חיי חייט יהודי עני."
פתח החייט את השקית והנה היא מלאה..
"קאזימיז''ים! אלי שבשמים, הרי זה אוצר. במה זכיתי אדוני? אין
זאת, כי אתה חומד לך הלצה."
"חלילה לי לחמוד לצון .קח את הכסף ובעזרתו תפור לאסתרקה שלך
שמלת כלה צחורה והינומה יפה, שלא תתבייש כשהאוהב אותה ייטול
אותה לביתו. ואל תשכח לקנות לה נעליים לבנות. בעוד חודש מהיום
תראה את בחיר לבה ואז לא תצטרך עוד להוריד את השליש לנדוניה
בשביל בתך .ועתה עלי ללכת .אלוהים אתך משה!"
"אלוהים אתך אדוני, שמא רק תגיד לי למי אני חייב את כל טובות
אלה?"
"בבוא הזמן..בבוא הזמן תדע אותו" חייך האורח.
הוא יצא והשאיר אחריו את החייט ואת בתו
המומים................כל עוד נפשם בהם אצו לביתו של הרבי
וכאשר סיפרו לו על כל האירועים ועל הכסף הרב, קבע הרב בכובד
ראש:
"אכן זכייה גדולה זכית ר' משה. מי יודע, אם אתה לא אחד מלמד
ווים? דבר אחד ברור לי, שהאיש עם הזקן, לא היה אחר, אלא אליהו
הנביא עליו השלום, שהתחפש לאיכר."
"האם אליהו הנביא מתגלה פעמיים?" שאלה אסתרקה, "הוא אמר לאבי,
שבעוד חודש ישוב ויתגלה."
"כן, כך אמר האורח" ,אישר את דבריה החייט, "אבל הוא אמר, שזה
שיבוא יאהב אותך ויכבד אותך, כמו שאתת, אז מה אנו יכולים לבקש
עוד מהקדוש ברוך הוא ?"
"זכייה גדולה, זכייה גדולה, ר' משה. שמא בזכות כיבוד
הוריך..רבות שמעתי על הכבוד שאתה רוחש להוריך", אמר הרבי.
"רבי, הרי כל יהודי חייב לעשות זאת, אז מי אני?"
"נראה בני, בבוא הזמן, כפי שאמר לך האורח," הרגיע אותו הרבי
úעתה לך וקנה לך בשר ודגים ויין לשבת מהכסף שקיבלת. שמא
שוב יזדמן לך איזה אורח."
ג
בדיוק כעבור חודש, הופיעה ברחוב הראשי של אופוצ'נו מרכבה
מהודרת, רתומה לארבעה סוסים לבנים. מהמרכבה ירד איש לבוש במדים
צבעוניים ויקרים. בין רגע התאסף סביב למרכבה המון סקרנים. האיש
ההדור הצביע במטהו, שבראשו גולת כסף על אחד הניצבים ושאל
אותו:
"היכן ביתו של החייט?"
"מושקו ? הנה שם.."
"מטומטם שכמוך!" קרא הזר, "להבא כשת פנה אליו, תקרא לו בכבוד
הראוי לו:" אדון מוזס, כבוד החייט של הוד מלכותו", הבינות?"
"הבינותי, מה ?"
"לא מבין.."
"להבא, כשתפנה אלי, תאמר 'אדוני', הבינות ?"
"כן!"
"הו, עזוב אותו" קרא חברו, "האם אתה לא רואה שהוא מטומטם ?בוא,
ניקח עמנו את העלמה ומה שיותר נצא מהחור הזה - ייטב לנו".
הם דפקו בדלת ובעברם על סף הבית שאלו:
"האם הגברת אסתרקה מוכנה?"
"למה מוכנה ?" שאל בפליאה החייט.
"האם לא נאמר לאדוני, שבעוד חודש ייטלו אותה לבחיר לבה ?"
"חשבתי, שהאיש שהיה אצלנו, יבוא עם החתן" גימגם החייט.
"לא, הוא מחכה שהגברת אסתרקה תבוא אליו."
"האם אין צורך שאקח עמי את הרב?"
"איש מלבד הגברת אסתרקה אינו נוסע עמנו, כך נאמר לנו, ועתה
אבקשך גבירתי, אם אביך תפר לך שמלה לבנה והינומא, ללבוש אותה,
כדי שתהיי כלה נאה."
"אכן באלוהים נשבעתי, כי גם כך את נאה.."
"כמו האם הקדושה", לחש חברו.
כעבור כמה דקות יצאה אסתרקה, לבושה שמלה לבנה ארוכה והינומת
משי רקומה ירדה מעל ראשה. היא ניגשה אל אביה, נשקה את ידיו
ואחר כך את עיניו ולחשה:
"שלום אבא, הבה נמשיך להאמין שאליהו הנביא שלח את האנשים האלה
ויבוא קץ לתלאותינו. ואם טועה אני, עלינו לקבל את הרעה, כפי
שקיבלנו את הטוב מאבינו שבשמים".
"שלום לך אדוני", אמר אחד המלווים, "ובטרם נצא, הואל נא לקבל
מידינו את המגילה, שנצטווינו למסור לך, כפי שאתה רואה היא
חתומה בחותמת הוד מלכותו ובה רשום לידיעתך, שהחל מהיום נתמנית
לחייט הארמון של הוד מלכותו. הפרטים רשומים במגילה.. שלום אדון
מוזס ולהתראות במהרה ועתה ברשותך", פנה אל אסתרקה.
יצאה אסתרקה ראשונה ולפתע זקפה את ראשה ובצעדים, שלא היו
מביישים מלכה, יצאה החוצה אל המרכבה. ובעקבותיה, במרחק מה
ממנה - שני החצרונים. הגישו לה החצרונים יד ועזרו לה לעלות אל
המרכבה וכשהתישבה בה כיסו את רגליה בשמיכת ארגמן חמה. הם עלו
על הדוכן. בלי צליפת שוט, משיכה קלה והסוסים פתחו בדהירה
בכיוון לקראקוב.
עבר שבוע ורוכב הדור בגדים קפץ מסוסו המיוזע ושאל בדחיפות:
"היכן ביתו של אדון מוזס?"
עשרות אנשים הצביעו על ביתו. בידי הבא הייתה מעטפה שבקצה
הימיני שלה כתר זהב. פתח החייט בידיים הרועדות את המעטפה
וקרא:
"אבי היקר! זה שבוע ימים אני חיה בארמונו של מלכנו .אכן האורח,
שביקר אצלנו היה המלך קאזימיז' הגדול, בעצמו ובכבודו. אבא, כפי
שהוא אמר אז, הוא אוהב אותי ואומר שאני היפה בנשים והוא מכבד
אותי, כפי שאני. לגבי מה שאתה חושב, תנוח דעתך, כי כך הוא אמר:
איש איש בדתו יחיה ולעולם לא אדרוש ממך להמיר את דתך..ואם ייתן
אלוהים ויהיו לנו צאצאים ויהיו אלה בנים - אמסור אותם למחנכים
הטובים ביותר לחנך אותם באמונה שלנו, כדי שיוכלו להמשיך
במפעלי, כאשר אצטרף לאבותיי ואם תוולדנה לנו בנות, תוכלי לחנך
אותן באמונת אבותיך ולפי מנהגי עמך .ועוד דבר אחד, כבר ביום
שהמלך עזב אותנו, ציווה על הבנאים לבנות בשבילי ארמון בלובזוב.
ארמון משלי ובו משרתות כאוות נפשי וטבחית, שבקיאה באוכל כשר.
זהו ביתי פרטי ורק המלך יכול לבקר בו. לכן אל לך לחשוש ואולי
אף לשמוח, כי אם בזכות אסתר המלכה שחיה בארמונו של אחשורוש,
ניצל העם מכלייה, הרי אולי למען אהבה אלי והיא כנה, אוכל להשיג
מקאזימיז' יותר זכויות לעמנו ואפילו אף להשפיע עליו, שיסכים
להעניק לבני עמנו היושבים כבר בארץ זכויות, כמו לכל אזרח
פולין. הבה נתפלל יחד. אני מקווה
שבקרוב תקבל הזמנה מהחצר נוכל להתראות. אנא, מסור דרישת שלום
לסבא ולסבתא, אני מקווה, שתדע להסביר להם, שאין מתנגדים למלך
ואולי...יתכן אף אני אוהבת אותו, כי אכן גדול הוא מלכנו. שלך
אסתרקה."
לא עבר זמן רב, מאז אסתרקה נקראה לארמונו של המלך ובפולין
התפרסם צו המלך, בו אישר המלך ואף הרחיב את הזכויות שנתן
ליהודים בולסלב חמישי מקאליש ב1264. עתה החיך המלך את זכויות
אלה על שטחי ממלכתו החדשים. לפי הצו היו כל יהודי פולין הקטנה
והגדולה משרתי האוצר והוענק להם חופש תנועה, מסחר חופשי
והלוואת כספים תמורת משכון וכו'. זאת הייתה תקופת פריחה
ליהודי פולין ואף יהודים אחרים מצאו בפולין מקלט, לאחר שנמלטו
מהפרעות שהיו
ואסתרקה ? לפי ההיסטוריון הפולני דלוגוש , ילדה למלך שני בנים
וגם נימירה ופפלקה, אשר חונכו באמונה נוצרית ושתי בנות חנקה
ודושקה (נשמה קטנה, בפולנית), שחונכו על ידי אסתרקה באמונת
אבותיה. וכאשר גדלו הבנות והתחתנו, הוענקה לכל אחת אחוזה ומעל
ביתם הוצב שלט אצולה: זוג מספריים פתוחים, רמז למקצוע סבם,
שבו התגאו, שני אריות עומדים, כמו בפרוכת שבבית הכנסת וכתר
מעליהם ובתוך הכתר נראתה אות קטנה 'ק' ,קיצור לשם 'קאזימיז'.
וכאשר בימי השלטון האוסטרי נוספו לשם הראשון שמות המשפחה,
נקראו צאצאי חנקה ודושקה: חנקובסקי ודושקובסקי ואף הנשים,
לאחר שנישאו לבחירי לבן, הוסיפו לאחרי שם בעליהן את שמן,
המזכיר את מוצאן המלכותי.
ולגבי הבנים של אסתרקה? עד ראשית המאה ה- 16 ידוע היה לכל בני
האצולה הפולנית השלט של פלקוביצים ונימיריצים: חצי נשרר לבן
ושני ורדים על רקע אדום.
ןאסתרקה בעצמה ? עוד במחצית המאה ה- 19 הצביעו תושבי לובזוב על
קברה של אסתרקה היפה, הנמצא בתוך הגן. כך גם המבקר ביאנוביץ
ובעיר 'קאזימיז' יכול היה לראות את חורבות הארמון, הקשור
בקורות אהובתו של המלך .גם שיר עממי הנציח את שמה."
"אכן סיפור יפה, אין כמוהו" ,קראתי, כאשר גמרה את הסיפור יעל
רון- חנקובסקי, "שאלה רק, כמה יש נו מן האמת ההיסטורית וכמה מן
האגדה ?"
"אין לך אגדה או סיפור עממי", השיבה לי המורה, "שאין בו קורטוב
מן האמת ההיסטורית ואין לך ידיעה היסטורית שאחרי שנים אינה
מתערבבת באגדה. קח למשל את מלחמת טרויה, שחשבו עליה שהיא אגדה,
בטרם שלימן גילה את
אוצרותיה."
לא נשאר לי אלא להסכים עמה ולספר את הסיפור לאלה, שאף פעם לא
שמעו על קאזימיז' הגדול, מלך פולני, שמשל בשנים 1333 -
1370 ובמשך שנות שלטונו היטיב עם היהודים, אולי בזכות אסתרקה
היפה, בת החייט מעיירה [כפר }
אופוצ'נו ? |
