בעוד אתם קוראים שורות אלו, יושב לו האיש שעל גג העולם וחושש.
אל תחשבו שגגו של העולם שקול לאותו גגון פח שחסה על הקיוסק
השכונתי, בימים הטרום-פיצוצייתים. גם אין זה גג רעפים יציב
ומהודר שכל קיבוצניק יוכל להתגאות בו ולהזמין את הדודים מחו"ל
להצטלם על רקע התצרף האדמדם - רק חבל שהם מסתירים את החלק
ששיפץ בדיוק לפני שבועיים. לא, בגג העולם אין קיבוצניקים ואין
דודים מחו"ל, לכמותם יש מקום מועט במיוחד במטאפורות למיניהן,
בייחוד אלו שאינן נוגעות לרעפים, או רפתות.
  כחלק מאיזו התרסה רהבתנית או אקט מחתרתי הזועק לתשומת לב,
החליט גגו של העולם להפנות את גבו למוסכמות הגגיות. שכן, אין
הוא מספק ולו צל צלו של מחסה מפני הגשם או הקור ואף מקבלם
בברכה, בקור רוח. גג זה אף אינו גג במובן הצורני של המילה,
והוא אכן כפי שרבים תיארוהו לעצמם, פסגת גרניט מושלגת, נעדרת
חמצן ומעוטת תיירות,. פרט לאיש שיושב, כמובן, ומקפיא את ישבנו.
אך הישבן הוא עניין של מה בכך לאלו שעוסקים בעניינים שהם ברומו
של עולם - גגות, ליתר דיוק, וחששו של האיש נובע מסיבות שונות
לגמרי.
  אולי בכל זאת יש באי קרח זה מהגגות, הרי עליון הוא על כל
סביבתו וחולש הוא על חבלי ארץ רבים ויפים, שמה חבל שגבוה הוא
מראותם. אולי בבדידותו הקרה מספק הוא להם ביטחון וסופג את אותם
מטרי זלעפות הנוחתים עליו ברכות כפתיתי שלג עדינים. ובאשר
לאותו איש עוטה מעיל ורב שכבות, שיושב שם זה זמן מה וממתין,
אותם פתיתי שלג עטים עליו כזבובים ומכבידים עליו את משאם בצורת
מעטה לבנבן ונוצץ למעילו האפור.
  "מה רב הוא הזמן שאני ממתין, ומה עצוב נהייתי." בחן האיש את
מצבו המרומם. "העפלתי הנה על מנת למצוא לי את עצמי, להיטהר
ואולי אף לפגוש אנשים חדשים שבאו אף הם לשם אותה תכלית. אך קר
פה כל כך, ואין רואים דבר בין רוחות הסערה."
ניסה האדם וניסה, אסף הוא שלג בידיו וקיווה להמיסו לכדי שלולית
קטנה בכף ידו בה פילל לראות את השתקפות פניו. אך השלג בשלו,
נותר קפוא ולבנבן, כפי שחולמים עליו בני הארצות החמות. כה בודד
היה האיש, שייחל אף למראה פניו שלו, גלמודות ואומללות ככל
שיהיו, ואותה הזדהות ארעית שמציעה המראה. כאילו השתקפות פרצופו
תעיד על השתתפות בנטל היותו. הוא תהה בעבר אם נכונה האמרה שאין
שני פתיתי שלג זהים, אך כרגע נראו לו כולם אותו הדבר. הוא ניסה
להחזיק אחד בין אצבעותיו ולהתבונן בו, אך זה מיד נמס והתגבש
שוב בכף ידו.
  טיפוסו הבלתי נלאה הביא אותו לשפל חדש. אמנם יחיד במינו
הוא, והיחיד אשר ישוב לו, בישבן נשוך כפור בתנאים מחרידים על
גג העולם, מה שיצביע על חוזקו וחוסנו הנשגבים ואופיו העשוי ללא
חת. הרי הגיע לשם מלכתחילה כדי למצוא את מה שכל השאר החמיצו,
למצוא את מקומו בעולם בין שכבות השלג. אך הוא חש כאילו נסגרו
דלתות האוטובוס בפניו, למרות שיש בידו את הסכום המדויק. איפה
ההתעלות הרוחנית? המלאכים הפורטים בנבל ושרים שירי עם? הבחורות
יפות המראה המובטחות לכל אלו שהעזו ושברו את הגבול? לכל
הרוחות! האם הוא יושב בכלל על הפסגה הנכונה?
 
  כך הוא ישב, והשלג עוטפו כשמיכה. שכבה אחר שכבה נעלם
מהעולם. הוא נזכר בשלט שהוצב בתחילת הדרך-לא-דרך במעלה ההר -
"לא תוכלו לפספס". ודאי יש פה עוד אנשים, חשב, בעודו הופך
לשלגון אנושי. הוא נקבר בחיוך ותחושה של שלווה מוזרה, בתפיסה
משונה שאין הוא בעצם אבוד בשלג, אלא נמצא בו.
  דקות מספר לאחר שלבו הפסיק לפעום, וחיוכו הונצח בקרח
כאנדרטה לשמו הטוב של רופא השיניים שלו, ניצב אדם אחר כשלושים
פתיתי קרח מעל קדקודו ותר בעיניו את סביבתו. ניצוץ של הצלחה
נדלק בעיניו כשראה שהגיע לפסגה. מתנשף מהתרגשות, התיישב לו
ותהה, 'למה לעזאזל ההר הזה כל כך גבוה?'

"we all gotta dig our own grave, better make it a comfy one"