לאימא שלי יש גומות של חן ועיני תכלת שצחקו כל הזמן עד שאבא מת
ואחרי זה קצת צחקו, קצת בכו, קצת חלמו וקצת כלום. הכי כייף היה
עם אימא לפני שיעקב המזכיר בא לספר לה על אבא. שיחקנו
בהתגנבויות: אימא הייתה עושה כל מיני סידורים בסלון ואני ושחר
אחותי הקטנה היינו מתגנבים פעם מהדלת הראשית ופעם מהדלת של
המטבח ומבהילים אותה. שחר עוד בקושי הלכה והייתי צריך לקחת
אותה על הגב. כל פעם שהייתי קופץ לפניה עם שחר על הגב וצועק
"בבבההה" הייתה אימא מתפוצצת מצחוק. עד שפעם אחת תפס אותנו
יעקב ממש לפני שהתגנבנו מהדלת של המטבח ואמר לנו ללכת לבית של
אמנון כי הוא צריך לדבר בשקט עם אימא.
כשחזרנו בערב מאמנון, הבית היה מלא בכל מיני אנשים. אימא ישבה
באמצע. הצבע של העיניים שלה היה חצי תכלת וחצי אדום. אחרי כמה
דקות היא לקחה אותי לחדר שלי, הושיבה אותי על המיטה ואמרה שאבא
מת.
"איך הוא מת?" שאלתי.
אימא קצת השתעלה ואמרה שהוא נהרג בצבא.

בקיץ כששיחקנו בחיילים ומחבלים, גיל שהיה שתי כיתות מעלי, אמר
שאני צריך להיות מחבל. אבל אני אמרתי שמגיע לי להיות חייל כי
אבא שלי נהרג בצבא. גיל אמר שאני מפגר ושאבא שלי בכלל לא נהרג
בצבא, אלא התאבד. אני התעצבנתי בגלל שהוא קרא לי מפגר, אבל לא
אמרתי כלום.
בערב שאלתי את אימא מה זה "התאבד".
אימא הפנתה את הראש מהספר שקראה, הסתכלה עלי ושאלה "למה אתה
שואל?"
"גיל אמר שאבא התאבד".
אימא גירדה רגע בראש, לקחה נשימה עמוקה ואמרה "התאבד זה אומר
שהוא הלך לאיבוד ואי אפשר למצוא אותו. אז הוא בעצם מת עד
שמישהו ימצא אותו".
"אולי כדאי שאני אלך לחפש אותו" הצעתי.
אימא חיבקה אותי כמו שרק אימא שלי יודעת ואמרה: "יש לי רעיון,
בוא ניקח את הסובארו של יעקב וניסע שחר, אתה ואני לאכול פיצה
בקניון".
בדרך, היא הסתכלה עלי כל הזמן במבט מוזר דרך הראי של האוטו
ובסוף אמרה: "נירי, דע לך שאתה תמיד תהיה האח הגדול של שחר.
ובתור אח גדול אתה תצטרך לשמור עליה ולדאוג שתמיד תהיה לידך.
אם מאיזושהי סיבה אני אהיה עסוקה או לא אהיה בסביבה, דע ששחר
באחריותך".
 
ממש לפני שהפיצה הייתה מוכנה הרגשתי שאני צריך לשירותים. אימא
תמיד הייתה קצת מתרגזת כשהייתי מבקש ללכת לשירותים במקומות
זרים. "למה לא עשית בבית?" היא הייתה שואלת. אבל הפעם היא לא
שאלה, רק אמרה "תיזהר". אולי בכל זאת היא התחילה להבין שלא
הייתי צריך בבית.
ידעתי שהשירותים נמצאים מאחורי החנות של הקפה ואת הדרך לשם
עשיתי בריצה כי כבר הייתי נורא צריך. איך שנכנסתי ראיתי את
הבחור עם השיער הצהוב המצחיק שסידר משהו מתחת למעיל שלו. הוא
הסתכל עלי ככה מהצד ושאל "איפה כולם?". האמת, אימא לא מרשה לי
לדבר עם מבוגרים שאני לא מכיר אבל הוא לא היה מבוגר: חצי בחור,
חצי ילד כזה.
"כולם בפיצרייה" אמרתי, "חוץ מאבא".
כשחזרתי לפיצרייה הבחור עם השיער הצהוב הלך אחרי, אבל בכלל לא
שמתי לב. רק כשהתיישבתי ראיתי אותו עומד לידנו. אימא שבדיוק
ניקתה את הפה של שחר במפית הרימה את הראש וראתה את הבחור עם
המעיל. העיניים שלה נפתחו לעיגולים ענקיים :"לא, לא" היא צעקה
כשהיא מחבקת את שחר הכי חזק שהיא יכולה. גם הבחור צעק משהו
והכניס את היד שוב מתחת למעיל שלו.
אחרי זה היה רעש נורא והמון בלגן ואז לא כל כך ראיתי בגלל
החושך ולא כל כך הבנתי מה קורה.

כשנהיה שוב אור, זה היה אור מוזר כזה. כחלחל. הפיצרייה הייתה
נקיה ומצוחצחת כפי שאף פעם ראיתי אותה. לכל האנשים שישבו שם
היו מודבקות מין כנפיים קטנות על הקרסוליים ממש כמו אלו שראיתי
פעם בפרסומת לנעלי ספורט. הכי מוזר היה שאבא ישב ליד השולחן
שלנו ואכל משולש פיצה כאילו שהוא הגיע איתנו בסובארו מהקיבוץ.
אבל שחר לא הייתה שם.
"מצאנו את אבא" צעקתי בשמחה ואימא חייכה. "אבל איפה שחר"
נבהלתי. אימא לא ענתה.
"ללכת לחפש אותה?" שאלתי.
אבא ואימא הסתכלו זה על זו ואימא אמרה: "אל תדאג נירי, היא
בסדר".
   
אחרי זה חזרנו הביתה בדרך הארוכה. אבא נהג, אימא ישבה לידו
ואני מאחורה - ממש כמו שהייתי קטן. כשירדנו מהאוטו שמתי מיד לב
שהקיבוץ נראה חגיגי יותר מתמיד. וותיקים ומייסדים שראיתי רק
בתמונות וסתם זרים התהלכו בשבילים כשהם לבושים בגדים בהירים
וכנפיים קטנות מודבקות להם על הקרסוליים  ובירכו לשלום זה את
זה. אפילו את חץ, הכלב של אמנון, זה שנידרס כשאברם נסע רוורס
בלי להסתכל אחורה, ראיתי מתגלגל בשמחה על הדשא. פתאום היה כיף
כזה ללכת בשבילים ולהחזיק ידים עם אימא ואבא.
נכנסנו הביתה. אימא הלכה למטבח להכין קפה ואבא אמר "נירי, בוא
אשכיב אותך לישון כי לאימא ולי יש המון על מה לדבר".
אבל איך שעמדנו להיכנס לחדר שלי, נשמעו דפיקות חזקות על דלת
הכניסה. אימא פתחה קצת, כך שיכולתי לראות איש גבוה עם זקן ושחר
בידים שלו. אימא סגרה את הדלת בטריקה.
"תפתחי. את צריכה לקחת אותה" צעק האיש הגבוה מבחוץ.
"לא. זו טעות!" צרחה אימא, ונשענה על הדלת בכל כוחה. אבא הגיע
בריצה והתחיל גם הוא לדחוף את הדלת כנגד האיש הגבוה שעדיין
ניסה לפתוח אותה מהצד השני.
"זה לא יעזור לכם" צעק האיש, "אתם תצטרכו לקחת אותה".
אני ישר ידעתי מה אני צריך לעשות: יצאתי בשקט דרך דלת המטבח,
לקחתי את שחר מהאיש עם הזקן שליטף לי את הראש ונעלם, העמסתי
אותה על הגב ונכנסתי חזרה.
אימא ואבא היו עם הגב אלי ואל שחר כי הם עדיין רצו להיות
בטוחים שהאיש לא יכנס.
"הבאתי את שחר" אמרתי בשקט.
אימא הסתובבה, הסתכלה על שנינו, נאנחה והתיישבה על הרצפה.
דמעות בצבע תכלת התחילו לזלוג אט אט על הלחיים של אימא.