בוקר אחד כשסיוון התארגנה לבית הספר היא שמעה רחש מוזר שבקע
מהסדק שמאחורי דלתה. מקובל לחשוב שכעת הייתה צועקת, או אחוזת
בעתה משתתקת בכדי לשמוע מנין בדיוק בא הרחש, אך סיוון, בתנועות
קלילות, קיפצה אל הצד השני של החדר ממנו תוכל לראות את הסדק
שמאחורי הדלת. למרבה הפתעתה של סיוון היא לא שמעה את הרחש שוב,
אך כשהביטה בזהירות אל הסדק היא הבחינה בנקודה זעירה, כמעט
בלתי נראית, שהשתקעה עמוק בתוך הסדק. סיוון לא איבדה את
העשתונות, ובתרועה אמיצה ביותר צעקה לכיוון אותה נקודה זעירה
ואדומה את המילים הבאות:
"נקודה אדומה זעירה נכבדה! בוקר טוב לך! שמי סיוון ואני גרה
בחלל הזה שליד הסדק שבו את נמצאת, ואף קוראת לזה "החדר שלי",
ורציתי לשאול מהיכן הגעת, ואיך את קוראת לסדק שלך?"
סיוון בעצמה נדהמה מנאום כריזמטי זה שנאמה זה עתה בפני אותה
נקודה זעירה, נדהמה כל כך הייתה שגל צחוק פרץ מתוך תוכה, עלה
דרך בטנה המתגלגלת, אל צווארה הלבן האצילי אל פיה הקטן ולבסוף
אל שפתיה האדומות כדם. צחוקה היה כל כך שברירי ויפה שהנקודה
האדומה הזעירה לא התאפקה ובהיסח דעתה הצטרפה אל אותו גל צחוק.
אם מישהו היה נכנס אל החדר באותו הרגע ושוהה שם כמה דקות הוא
היה רואה ילדה, נערה אולי, עדינה ואצילית שמבטה פונה אל סדק
בקיר, ואת צחוקה מלווה צחוק דקיק של נקודה אדומה זעירה וכמעט
בלתי נראית שיוצא מתוך הסדק.
אחרי שבירת קרח זו שארכה דקות ספורות סיוון והנקודה האדומה
הזעירה כבר הרגישו שהן מכירות שנים. הן שוחחו עוד דקות ארוכות,
סיוון בקולה העמוק, הצלול, והנקודה בקולה הדקיק, המגוחך.
הדקות חלפו וסיוון לא שמה לב שהשיעור הראשון כבר עומד להתחיל
בעוד כרבע שעה. היא כל כך נהנתה מאותה שיחה תמוהה שנראתה לה
כשיחה הטובה ביותר שהייתה לה בחייה.
הנקודה סיפרה שהיא הייתה פעם הנקודה של הסימן קריאה באיזה טופס
משרדי שהיה כתוב בעט בצבע שני, שהתפוצץ למזכירה בידים אחרי
שכתבה אותה. החלק הגרוע הוא שהוא התפוצץ היישר על פניו החמוצים
של הבוס שלה. בקולה הגבוה והשביר תארה הנקודה את הצעקות,
והפיטורין, והצחוק שלה, שלא הפריע להם לריב. הם זרקו את המסמך
לפח, וכך היא השתחררה. אחרי הרגע הזה היא עברה המון הרפתקאות,
ולפני כמה ימים היא עצרה לנוח בסדק הזה שבקיר, כי הוא נראה לה
נוח למדי, ובסביבה טובה. סיוון אמרה לנקודה האדומה הזעירה שהיא
מאוד שמחה שבחרה בסדק שלה כדי לנוח, ושעכשיו הן יכולות להיות
חברות, ובכל פעם שהנקודה תרצה לנוח הסדק של סיוון יחכה לה,
חמים ונוח.
הנקודה שמחה שימחה גדולה למשמע דברים אלה מפי סיוון והודתה לה
אינספור תודות. סיוון והנקודה האדומה הזעירה שוחחו עוד זמן רב,
וצחוקן המשולב יחד בתרועות חצוצרה ונגינת נבל שלווה נשמע עוד
כמה פעמים במהלך השיחה.
כעבור שעה או שעתיים סיוון הביטה במקרה בשעון שעל ידה. היא
נחרדה. השעה הייתה שתים עשרה בצהרים. הן דיברו שם כבר ארבע
שעות. סיוון כדרכה לא אבדה את העשתונות. היא שמחה על כך ששוחחה
עם הנקודה. זה וודאי היה יותר מעניין משעתיים היסטוריה ועוד
שעה חינוך גופני ותנ"ך. ההרפתקאות שסיפרה לה הנקודה הזעירה
שבסדק שלה נראו לה הרבה יותר הגיוניות מהתנ"ך, ואולי אפילו
יותר עמוקות.
היא התלבשה בזריזות, חטפה את ילקוטה, נפרדה מהנקודה האדומה
הזעירה שבסדק, הבטיחה שהן ימשיכו בשיחה כשהיא תחזור וטסה
לשיעור האחרון של היום- שיעור אנגלית.
היא אהבה אנגלית, אבל לא את השיעורים,והחלה לתרגם את התנ"ך של
הנקודה לאנגלית. היא גם כתבה כמה מההרפתקאות באנגלית. נו טוב,
אולי לא הקשיבה לשיעור אבל היא למדה הרבה יותר ממה שהמורה
לימדה.
בדרך הביתה היא החליטה שכל יום אחרי הצהרים היא תשב בחדרה
ותכתוב את כל מה שהנקודה האדומה הזעירה שבסדק שמאחורי הדלת
אמרה, כמובן באנגלית, ובסוף תעשה מזה ספר.
כשהגיעה הביתה רצה היישר לחדרה, והתבוננה אל מאחורי הדלת, אל
הסדק. למרבה הצער הנקודה האדומה הזעירה כבר לא הייתה בסדק. על
לחיה של סיוון נפלה דמעה קרירה. היא הייתה עצובה על שלא תסיים
את השיחה עם הנקודה האדומה הזעירה, אך גם שמחה שכעת יהיו
לנקודה עוד סיפורים מרתקים לספר לה כשתחזור אל הסדק, כמו
ששתיהן קבעו בבוקר.
סיוון התיישבה על יד שולחן הכתיבה שלה, הוציאה דף ועט, והמשיכה
לכתוב את הספר שהתחילה בשיעור אנגלית. כשסיימה את הסיפור
השלישי היא כבר החליטה איך תקרא לו: "הסדק של סיוון".
כעת ניתן להבחין שסיוון באמת הפכה לנערה. העדינות, השבריריות
והחכמה הקסומה שלה הפכו כעת לספר, ספר שבו היא תספר על הסדק
שלה. כן, כעת סיוון מצאה סוף סוף את הסדק שלה בין מרצפות
סביבתה. והנקודה האדומה, היא תחזור, סיוון בטוחה בזה. למעשה,
היא תמיד תהיה שם בסדק, מספרת לסיוון חכמות מתוכה.