[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אריה חורשי
/
אגדת הקנים המקוננים

(מתוך " אגדות ארץ ישראל")

רוח עזה פיזרה לכל הרוחות את תימרות-עשן שהתאבכו מבית-המקדש
הבוער. גשמי זעף כיבו את האש שאכלה את בית ה' ,אשר קרס  תחתיו
כענק אין אונים ואבריו התפזרו למרחקים , אך הם עדיין זכרו את
התמונה ואת הימים לבבל. עיניהם צרובות בלהבות שאחזו באלפי
זרועות את כתלי בית המקדש ובעשן שעלה שמימה כזעקת "הצילו"
דחופה .הם הלכו ולא ראו מאומה , רק את המקדש הבוער. אוזניהם לא
שמעו את קריאות לעג של החיילים , שהמריצו אותם למהר. רק את קול
הלהבות השרקני, קול העצים המתמוטטים וקולם המיואש של הכהנים:
"אלי, אלי, למה עזבתנו?" בטרם השליכו את עצמם מראש החומה לתוך
ים הלהבות. בראש המחנה הקודר צעדה קבוצת לוויים. ראשיהם רכונים

וכינורותיהם המבוישים נגררו אחריהם על האדמה, ככלי שאין בו
צורך.                
מעת לעת היה אחד מהזמרים נעמד, מרים את זרועותיו מול השמים
וזועק בקול מר:
"זכור אדוני, מה היה לנו! הביטה ממרומים וראה את חרפתנו.
נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו נמסרו לנוכרים! יתומים אנו ואין אב,
אמהותינו כאלמנות, הבט עלינו השמים! ביתך בו שכנת - נשרף, אויה
לנו!"
וכל הקהל היה מלווה אותו באנחות קורעות לב : "אויה! "
גערו בהם מפקדי החיילים וניסו להשתיק אותם בצליפות מגלבים
ודקירות כידונים, אך הם המשיכו לזעוק:
"עד מתי נמשיך לשמוע את יללות תנים אלה?" התלוננו החיילים.
"חכו, מיד ישמיעו לנו זמירות אחרות", הרגיע אותם רב הטבחים.
וכאשר התקרבה השיירה לגדות הנהר, הוא הנהר הגדול, המפריד בין
הארץ המובטחת לבין אדמת הנכר, פרשו הלוויים מהגוש הצפוף והארוך
וניגשו אל העצים שצמחו על  שפת הנהר. כאן כאיש אחד הרימו את
כינורותיהם ותלו אותם על ענפי העצים:
"שלום לכם ידידי, שליוויתם יום יום את קולנו בצליליכם הערבים.
כאן אנחנו נפרדים מכם, כמו חיילים מנשקם. תפקידנו תם ביום בו
מקדשנו היקר נשרף ואלוהינו עלה מתוך הלהבות שמימה, לביתו, בו
מלאכי השמים יחליפו אותנו!"
באותו הרגע פרץ לתוך הקבוצה רב הטבחים והזדעק:
"די לפטפוטים אלה, שהאוזן מסרבת לשמוע. בשם מלך בבל, אדוננו רב
כוח וגדול, שאף עם לא יעמוד מולו, הריני מצווה אתכם: פיתחו את
פיכם ושירו לנו משירי ציון, שירים עליזים ומרעננים את הנפש!
הרי זמרים אתם ויום יום שרתם בהתלהבות לאל שלכם. עתה נוכחתם את
כוחו של מרודך, אל האלים הגדול, שקולו נשמע בכל מדינות העולם
.ולגבי האל שלכם, אין זאת כי בשעה שפרצנו לביתו, היה במקום אחר
ולא שמע את תפילותיכם. שמא עכשיו ישמע אתכם. היכן  שירים אלה
על הארץ שאלוהים שלכם הבטיח לאבותיכם ? שירו, שירו בקול רם.
שמא יתעורר ויחזיר אתכם לארצכם. הבה נראה את כוחו! שירו, כי
ברצוננו לשמוח , כי נמאסו עלינו יללותיכם, .התחילו מיד בגיל
ובששון, פן אקרע את עורכם במגלבי.
וענו הלוויים  במקהלה:
"איכה נשיר ותלינו את כינורותינו על ערבי הנחלים וקצות
אצבעותינו קיצצנו. לא נוכל עוד לשיר עד שבית מקדשנו יוקם
שנית."
"התעיזו  להמרות את פי ?   .הנה  מגלב זה, שרק יודע לשרוק, אך
אין כמוהו ללמד  אתכם  לשיר.!"
זאת אמר והניף את מגלבו הארוך, שהשמיע שריקה קטלנית:
"שירו, אמרתי, מיד!!"
באותו הרגע יצא אביתר הכהן מהשורה ופנה אל הלוויים:
"למה לא תשירו? הבה נשיר משירי ציון, כדרישת אדוננו .אך לא עקב
איום המגלב נשיר . לא! אף על אדמת הנכר נשיר יום יום, כפי
שהתפללנו, על מנת לא ישכחו הצעירים את שירי ההולכים לגולה. פן
חלילה יקום פעם דור  ויאמין לטענות שונאינו, שאף פעם לא היה
קיים מקדש ומרודך שלהם מעולם ועד היה קיים ומולך במקום, בו
נהרס בית מקדשנו. לכן הרימו את ראשיכם ושירו אתי אחי!"
ובקול רם וצלול  מול פני הקצין, בעל המגלב, החל לשיר:
"אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני,
תדבק לשוני לחכי, אם לא אזכרכי!"
רעם אלפי קולות חזר על שבועתו הקדושה והוא גבר מרגע לרגע
והחריש את צעקתו הנזעמת של רב הטבחים:
"אם אשכחך ירושלים.."
שמעו זאת הקנים וסוף שעל שפת המים וספגו לתוך גבעוליהם
החלולים, כמו קני חלילים את הצלילים האהובים, את צלילי השבועה
הקדושה: "אם אשכחך ירו..ש..לים".
חזרו אחרי הקנים הגדולים והוותיקים, המתנשאים לגובה של חמישה
מטרים, הקנים הצעירים וקני  סוף וכמו ילדים קטנים ניסו אף הם
לשיר, כמו
 אבותיהם: שש..שש..שש.
ולפתע פרצה סופה עזה. ברקים הצליפו את השמים ואדון  השמים
והארץ, ששמע את שבועת ילדיו המוכים, אך האיתנים באמונתם -
הרעים, כמו אריה הפצוע. הגולים והחיילים המוליכים אותם
התכרבלו, התכווצו וניסו להתגונן בפני צליפת הסער, ורק  אביתר
הכהן ניצב זקוף ופניו מול הסערה ומבטו מרוכז בחורשת הקנים, שעל
שפת הנהר. מבטו עקב בדריכות אחרי גבעולי הקנים הנעים חלוף ושוב
עם כל מכת הרוח. ולפתע נרכן ראשו, כאילו רצה להקשיב למישהו,
שדיבר אליו.
פנו אף אחרים בכיוון שהקשיב ואף הם הקשיבו.
"אחי!, קרא הכהן אביתר, "השומעים אף אתם את התפילה שמתפללים
קנים אלה ? הטו אוזניכם והקשיבו! הנה תלינו את כינורותינו
וחשבנו,
כי תמה שירת הלוויים בארץ הקדושה. תם הכל. סוף בא על ארצנו
היקרה בגלל עוונותינו, אך אני אומר לכם, כי כל עוד יצמח קנה זה
המקונן כמונו על חורבן המקדש, לא תסוף השכינה מארצנו. בתים
רבים  יסופו, אסף אדם ובהמה, אך זכר ציון לעולם לא יסוף !
וכל עוד יצמח קנה זה וישמיע  לאוזני אלה שיבואו אחרינו את
שבועתנו הקדושה: "אם אשכחך ירושלים.." בכל יום ובלילה, בשמחת
החתן תחת החופה ובקינות אבל, יש תקווה לעמנו, שאי פעם יצעד על
אדמת ארצו גא וחופשי, אדון על אדמתו. ורק תקשיבו היטב, איך
זועק הקנה הזה מול הסער המשתולל  "אם  אשכחך ירושלים, תשכח
שש..שש..שש..
ואף אתם  קוראים צעירים ,אם פעם תבקרו בשמורת הטבע בגליל
העליון או בגולן ותצעדו  על שפת הנהר או נחל, עיזבו לרגע את
חבורת המרעישים העליזים, התקרבו אל  סבך הקנים, המכסים את שפת
הנהר והקשיבו רגע. שמא גם אתם תזכו לשמוע את  דברי הענפים
והעלים החוזרים בלי הרף:
"אם אשכחך ירושלים.."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבל...אבל..אבל

דיכאו לי את
היצר



לא תימנייה
בכלל, מתרצת


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/3/01 11:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה