לפעמים שאני מתחילה להיזכר איך הכרת אותו, אני נדהמת לגלות כל
פעם מחדש עד כמה היה זה הגורל שהפגיש בנינו. זה היה כאילו
מישהו מלמעלה פשוט כיוון את הדברים כדי שיקרו כמו שקרו ועשה
הכל כדי שהם יקרו- הכל רק כדי שנפגש. זה היה בערב חמישי, לפני
שנה ארבעה חודשים 11 ימים ושעתיים וחצי בדיוק, אני זוכרת את
הדברים כאילו היו היום. אני בדיוק הייתי בדרכי חזרה הביתה מחדר
הכושר, מזיעה, עייפה ותשושה אחרי שעתיים מתישות של אימונים.
בדרך, עוד לפני שפגשתי בו, פגשתי את מיכל ויניב.  "מיכלי!!!"
צעקתי לה בהתלהבות, כדי שהיא תשים לב אלי. "אמממ, היי שרון"
היא אמרה בקול שלא היה קשה להבחין שהיא לא ממש שמחה לראות
אותי. "מה שלומכם נאהבים צעירים?" אמרתי. "אצלנו הכל בסדר,
אנחנו בדיוק בדרך לסרט ואנחנו דיי ממהרים, אז נדבר כבר פעם
אחרת, טוב?". זה היה דיי שקוף שהם פשוט מעדיפים לשהות במחיצתי
כמו שפחות זמן כדי ששמא לא... "טוב" אמרתי בלית ברירה, והמשכתי
בדרכי הביתה. עוד בדרך שקעתי כהרגלי בהרהורים על חיי הבודדים,
על היחס שכולם מסיבה כלשהי רוחשים כלפי. לפעמים קורה לכם בטח
שאתם מרגישים איך פשוט כל העולם שונא אתכם, כולם נגדכם, ולכם
מנגד אין מה לעשות בנוגע לזה, מכירים את ההרגשה??? תארו לכם מה
זה לחיות שנים על גבי שנים עם אותה הרגשה, רק תארו לכם מה זה.
אני הולכת ומהרהרת, מהרהרת וחושבת, חושבת על כמה שהייתי רוצה
למצוא את האחד, אותו אחד שיגרום לי להרגיש הכי טוב בעולם,
שיגרום לאותה הרגשה מזופתת ללכת, שיגרום לה להעלם. תמיד האמנתי
שלכל אחד בעולם לא משנה עד כמה מכוער וטיפש הוא יהיה, תמיד
יהיה את המישהו שישלים אותו, מעין נפש תאומה שתאהב אותו כמות
שהוא. אני תמיד חיכיתי לאותו אחד, לאותה הנפש, רק שתבוא כבר.
ואז ראיתי אותו, זה היה פשוט מדהים, כל הרחוב הומה אנשים ורק
אותו אני רואה, רק אותו אני שומעת ומסביבו ישנה מעין הילה
זוהרת, קרניים מוזהבות שמשכו אותי אליו, מאותו הרגע ידעתי שזו
יד הגורל, נועדו להיות ביחד. בהתחלה קצת חששתי לגשת אליו,
פחדתי שהוא ייבהל ממני ויברח כמו כולם, אבל לא כך היה הדבר.
הוא עמד לציידי הכביש, הוא הסתכל עלי בעיניים עצובות ואני
עליו. כך בהינו זה בזו וזו בזה במשך דקות ספורות. החלטתי לגשת,
אני הולכת לקראתו בצעדים קטנים, והנה הוא גם הולך לקראתי,
שנינו שותקים, מקשיבים לשקט, חיבקתי אותו כי רציתי והוא השיב
בחיוך שובה לב. כבר אז חשתי בקרבה העמוקה שיש בנינו למרות שלא
הכרנו עדיין, ידעתי שאני מאוהבת. מאז אותו היום בו נפגשנו
באמצע הרחוב כשאני חזרתי מחדר הכושר והוא עמד בשולי הכביש,
חיינו השתנו. לא עובר יום שהוא לא מעיר אותי בנשיקה רטובה,
מביא לי את הנעלים למיטה, ואני משיבה לו בליטוף אוהב. הוא הפך
אותי מילדה לבחורה מאושרת ואני אותו מכלב רחוב לאהובי.