אני מרגישה אותה. היא עדיין כאן. בלילות שיריה זורמים אל
חלוני, והים בגליו מנגן את המנגינה של חייה.
הם אמרו שהייתה מוזרה, הם אמרו שהייתה מעורערת, אבל אני יודעת,
אני הכרתי אותה. היא הייתה חלק ממני. היא זועקת, מחרישה את כל
הקולות ביום, ובלילה שרה שירי ערש מסוייטים.
היינו ביחד על שפת הים בשמלות לבנות. טקס לאור הירח, הגלים
נוגעים ברגלינו היחפות. היא רקדה ריקוד מטורף, וצחקה בקול של
אלפיי פעמונים אל השמים, מתגרה בהם. מתגרה בשירת הירח, ובגלים
הכסופים, הרכים.
היא אמרה שהם רוצים שתבוא. ידעתי שזה הסוף. אין אצלה משחקים.
ידעתי שהיא שומעת את חייה נגמרים. הייתה יושבת בחדר חשוך. אלפי
נרות שהדלקתי לה לא האירו את חדרה.
היא לחשה כישופים, הטילה קללה על עצמה. רצתה שהגלים יסחפו אותה
למקום אחר. אל הגיהנום הפרטי שלה, בו תהיה מאושרת. היא נשכבה
על החול וזמזמה מנגינה עצובה, הירח ליטף את פניה היפות, ולחש
לה מילים שרק היא יכלה לשמוע.
שיערה הארוך היה פזור, ועיניה אפלות, ועם זאת צלולות ועדינות.
אני עדיין שומעת אותה, כמו אז, שרה את שיריה וקוראת לי מתוך
הגיהנום שלה. חדרה עדיין חשוך ומלא הדים. צללי הנרות  מהבהבים
על הקירות, והיא עצמה עוד יושבת שם, ואני לא מפריעה את מנוחתה.
אני יודעת שזהו גם גורלי, ובעוד זמן מה אלך גם אני אל הגלים,
אל הצוקים רבי ההוד שלאורך החוף, ואל הירח שישיר לי את שירו
העצוב, השיר שרק הן מבינות.
וגם אני אבין.

2000