ישבתי באוטובוס, 4 שעות נסיעה עוד לפניי, ובקושי חצי שעה
מאחורי.
השארתי שם המון דברים. זה מוזר שכבר בגילי אני מתחילה להרגיש
שיש דברים שנגמרו לתמיד.
פעם בחור אחד אמר לי שאני לא מצליחה להפריד את החיים שלי
מהסיפורים שלי, ולהיפך. וזה נכון, ת'אמת, ועכשיו אני רואה את
זה ממש בבירור. זה כאילו כל דבר בחיים שלי שחשבתי, הרגשתי
ועשיתי מוביל אותי רק אל השורה הבאה.
4 שעות זה הרבה זמן להירהורים. 20 שנה זה הרבה זמן להירהורים.
יותר מדיי, הייתי אומרת. זה לא מצחיק איך כל ההירהורים מתרכזים
תמיד באותם דברים, בסופו של דבר?
הפעם אני באמת עוזבת. לתמיד. ולא אראה אותך יותר, ושום דבר כבר
לא יהיה אותו דבר. הלוואי והייתי יודעת אם גם אצלך שום דבר כבר
לא יהיה  אותו הדבר. הלוואי והייתי מצליחה לקרוא אותך. אני
מסתכלת מהצד, ורואה רק את מה שאני רוצה לראות. אני כל כך מנסה,
ובכל זאת לא מצליחה לנתק את עצמי ולהיות אובייקטיבית. אפילו לא
לכמה דקות.
אני בחיים לא אשכח איך אותו בחור אמר לי באותה הזדמנות שהוא לא
יכול לקרוא את הסיפורים שלי כי הם מעציבים אותו יותר מדי. זה
נראה לי כמו להגיד שאתה לא רוצה לחיות את החיים כי הם מסובכים
מדי בשבילך.
אם רק היית יכול להבין שזה לא אוטוביוגרפי, אולי לא היה לך כל
כך עצוב. ואם רק לא היית חי בסרט, אולי היינו יכולים לדבר על
זה.

22.7.02